של הגברת בטחונה של מדינת ישראל, הוא שיקול הלכתי מובהק". יצוין כי דברים אלה נכתבו על ידי כל הנוגעים בדבר, בהתייחסות למצב ששרר בטרם תיקוני חוק ההסגרה בתשנ"ט ובתשס"א.
דעות שונות עלו, כולן אהובות כולן ברורות. והנה, בלא יומרה לפסוק הלכה נראה לי כי הגישה שמשקף השופט (כתוארו אז) אלון בעניין אלוני נ' שר המשפטים [16], תואמת בהקשרים כבענייננו גם דברים שכתב דיין בית הדין הגדול לשעבר הרב אליעזר ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר, יח, ב [ה], שהסתפק באשר להסגרה שעניינה מיתה, וזה לשונו: "וכדאי להוסיף גם זה, דזאת לדעת במקרה שהמדובר כשנדרש רק לשפטו לעונש מאסר בלבד, ולא למיתה, ואפילו כשהדבר מוטל בספק, אזי אין לזה בכלל שייכות לההיא דתנו לנו אחד מכם וכו' [מקרה של אויב במצור שביקש למסור לו אחד הנצורים ואם לאו, יהרוג את כולם - א' ר']... ורשאים אז למסרו לתועלת הרבים... ובפרט כשהאשמה היא אמיתית". ראו גם לעמדת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, הרב ע' בצרי "טובת הפרט מול טובת הציבור - חשש לעגינות מול צו הסגרה" [ו], ומסקנתו כי חשש לעגינות (כפרשת אלוני נ' שר המשפטים [16]) דוחה צו הסגרה. כן ראו ש' רבינוביץ "על מידת הרחמים במשפט - 'והלכת בדרכיו'" [ז]. סוף דבר, אין לכחד כי עמדת המשפט העברי מורכבת, וההעדפה בפרשנותו היא לצמצם הסגרה כשישנה בררה אחרת. ואולם, גם לשיטת המתנגדים להסגרה רוכך חלק גדול מן הקשיים, כגון אלה שהעלה הרב ישראלי, באורח מהותי כאמור על ידי התיקון בחוק שלפיו יהא ריצוי העונש בישראל. לכאן מצטרף לעניין ההדדיות המוכר אף הוא על ידי המשפט העברי, כפי שציינו השופט אלון והשופט דרורי.
(2) ולעניין ההדדיות, לא למותר להזכיר כי במשפט מטבעו מתערבות נורמות מוסריות ופעמים שהן עולות לדרגת חיוב משפטי. ראו ח' פיזם צדקה כנורמה משפטית - מזונות מדין צדקה במשפט העברי והישראלי [ח]. המשפט נתפס כאחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא, כמותו כחסד וכאמת (ר' ירוחם ליבוביץ, משגיח ישיבת מיר בשנות העשרים והשלושים, דעת חכמה ומוסר א, רלט [ט]). ככל שמדובר ביחסים עם מי שאינם יהודים, תקנת דרכי שלום, שיסודה גם בגישה מוסרית, מטילה על ישראל חובות שונים כלפי הלא יהודים (פרנסת ענייהם, ביקור חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם; ראו תוספתא גיטין, ג, יג [י]; גיטין, סא, א [יא]: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". כן ראו רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז, ז [יב]; רמב"ם, הלכות אבל, יד, יב [יג]; שו"ע יו"ד, שלה, ט [יד]; שם, שסז, א [יד]. זאת כדי למנוע הפליה ולא לבוא לידי איבה