הועתק מנבומנגד, עמדת המשיב, כפי שהובאה במסגרת סיכומי טענותיו בכתב, היא כי הבקשה לתיקון השומה נדחתה מאחר שאינה עומדת בתנאי סעיף 85(א) לחוק, שכן מלוא העובדות והנתונים היו ידועים לעוררת במועד הגשת השומות העצמיות, וכי למעשה אין המדובר בתיקון שומה במובן הרגיל אלא בסיווג העסקה באופן שונה.
מדובר בבקשה לביטול שומה עצמית, בה יש לדון במשורה ולבחון אם בכלל יש מקום לאשר בקשות ממין זה. המשיב גורס, כי העקרונות לפיהם יש להכריע בבקשות לתיקון שומה כגון דא צריך שיהיו שונים מהעקרונות שנקבעו ביחס לבקשות לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק, ועל אחת כמה וכמה מהעקרונות שנקבעו ביחס להחלטות בדבר תיקון השומה המתקבלות על ידי המנהל מכוחו של הסעיף האמור. לעמדתו, יש לבחון את בקשת התיקון דנן בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה ובהוראות הביצוע לגבי טיפול בבקשות לתיקון דו"חות מס הכנסה - דהיינו: לקבוע כי לא קיימת זכות אוטומטית לתיקון, כי אישור בקשות שכאלו ייעשה רק במקרים חריגים ונדירים, כאשר התיקון נעשה עקב טעות בתום לב, וכי אין לאשר בקשות לתיקון שאינן אלא בגדר טענה לטעות בכדאיות העסקה. המשיב טוען, כי העוררת לא הוכיחה קיומה של "טעות" המצדיקה תיקון של השומות העצמיות, כי היא נמנעה מהבאת עדים רלבנטיים וממילא לא קיימת "טעות" במובן סעיף 85(א)(3) לחוק.
לשיטת המשיב, יש לסלק את העררים על הסף מחמת השתק שיפוטי לאור העובדה שלאחר הזכייה במכרזי "מחיר למשתכן" ולאחר הבנייה - דיווחה העוררת, בעשרות דיווחים לרשויות המס, על מכירת דירות לזכאי משרד השיכון, ועל פי דיווחים אלו היא מכרה "זכות במקרקעין", קרי: את הדירות לזכאים. לפיכך, הטיעון כי העוררת לא רכשה "זכות במקרקעין" עומד בסתירה לדיווחיה על מכירת זכויות במקרקעין (מכירת הדירות). לעוררת אף הונפקו אישורים מפקיד השומה לפי סעיף 50 לחוק לגבי מכירת הדירות.
- המחלוקת השנייה, עניינה במישור הטיעון לגופו של עניין, והיא: האם רכשה העוררת מרמ"י "זכות במקרקעין" כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין, על פי המהות המשפטית והכלכלית האמיתית של המערכת ההסכמית שנחתמה בין העוררת למדינה (רמ"י ומשרד הבינוי והשיכון), לאחר הזכייה במכרזי "מחיר למשתכן"?
עמדת העוררת היא, כי בחינת מכלול התנאים בהסכמים שנחתמו בינה לבין המדינה בעקבות זכייתה במכרזי "מחיר למשתכן", לאור מאפייניהם הייחודיים של מכרזים אלו ותכליתה של תכנית "מחיר למשתכן", מובילה למסקנה ברורה לפיה היא לא רכשה "זכות במקרקעין" כהגדרתה בחוק מיסוי מקרקעין, בשל שני טעמים מרכזיים. הראשון, מאחר שהעוררת לא קיבלה זכות משפטית ודאית, ברורה, חד משמעית ואכיפה להחזיק במקרקעין מושא המכרזים לתקופה העולה על 25 שנה, כנדרש על פי החוק. שכן, העוררת התחייבה במסגרת ההסכמים שנחתמו בינה לבין המדינה למכור את כל דירות הפרויקטים של "מחיר למשתכן" לזכאים שזכו בהגרלה שערכה המדינה (משרד הבינוי והשיכון), בהתאם לכללים, תנאים ומועדים שהמדינה קבעה והכתיבה.