לכן, בהסכמים האמורים נמסר הכוח להחליט כמה זמן תחזיק העוררת במקרקעין לידי המדינה ולא לעוררת, ועל פי התנאים שנקבעו על ידי המדינה - העוררת יכולה להחזיק במקרקעין לכל היותר שנים ספורות, ובכל מקרה - הרבה פחות מ- 25 שנה. הטעם השני לו טוענת העוררת, הוא כי גם בתקופה הקצרה בה החזיקה במקרקעין - מעמדה לא היה כשל "חוכרת" כמשמעות מונח זה בחוק, וזאת לאור המגבלות הרבות והמשמעותיות שהוטלו על פי ההסכמים מול המדינה על ההחזקה והשימוש של העוררת במקרקעין, כך שנשללה ממנה מירב ההנאה הכלכלית מהמקרקעין.
העוררת אף טוענת, כי מודל הרווח של הזוכה במכרז "מחיר למשתכן" וכן הסיכונים והסיכויים הנלווים לזכייה במכרז כזה, מאפיינים יותר ביצוע של עבודות תכנון, בנייה והקמה של פרויקטים, מאשר קבלת "זכות במקרקעין". גם התכלית של תכנית "מחיר למשתכן" שוללת את האפשרות לראות בעוררת כמי שקיבלה "זכות במקרקעין" בעת הזכייה במכרז "מחיר למשתכן", שכן בכך הייתה מסוכלת מטרת התכנית האמורה. העוררת אף גורסת, כי אף אחת משלוש החלופות של הגדרת "מכירה" אינה מתקיימת בענייננו. עוד נטען, כי בניגוד לטענת המשיב, עמדת העוררת אינה עומדת בסתירה להסכמים עליהם חתמה, אלא היא מאפשרת מתן תוקף מלא להוראות ההסכמים האמורים.
- לעמדת המשיב, העסקאות מושא העררים הן במובהק עסקאות במקרקעין לפי חוק מיסוי מקרקעין, ובכל מערכת ההסכמים עליהם חתמה העוררת צוין מפורשות כי מדובר ברכישת "זכות במקרקעין" לפי החוק.
בנוסף, תנאיו של מכרז "מחיר למשתכן" אינם שונים מהותית מהתנאים של מכרזים אחרים שמפרסמת רמ"י, אשר לגביהם אין כל טענה כי רמ"י מוכרת זכות אחת כלשהי, מלבד "זכות במקרקעין". למדינה אין מעורבות או פיקוח מיוחדים בפרויקט "מחיר למשתכן". העוררת קיבלה "זכות במקרקעין" בכך שחתמה על חוזה חכירה מול רמ"י לתקופה של 98 שנה עם אופציה ל- 98 שנים נוספות, והיא אף נרשמה כבעלת זכויות חכירה במקרקעין ובכוחה זה העבירה את זכות החכירה לרוכשים, זכאי משרד השיכון. על כן, אין בסיס לטענת העוררת כי היא אינה יכולה להחזיק במקרקעין לתקופה העולה על 25 שנים, שכן יש להבחין בין סוג הנכס שנרכש, שהיא זכות החכירה, המהווה זכות משפטית אכיפה, לבין תקופת ההחזקה בפועל של הנכס, שהיא פועל יוצא של ההסכמות החוזיות בין הצדדים להסכם - העוררת והמדינה. המגבלה החוזית אינה פוגעת בזכות החכירה של העוררת, שהיא זכות משפטית ל-98 שנה ועוד 98 שנה.