אלא שקבלת גישה שכזו יש בה כדי לשלול על הסף את האפשרות של נישום לטעון לטעות משפטית, וכפי שציינתי כבר לעיל, אין לכך בסיס. באותה מידה אף אין בסיס לתוצאה לפיה רק נישום שלא היה מיוצג, רשאי לבקש לתקן את השומה בשל טעות משפטית.
לא למותר להדגיש, כי בעת שנשקלת טענה דוגמת זו שמעלה המשיב בעררים דנן - אין להתעלם או לשכוח את העובדה כי על פי הדין למנהל מיסוי מקרקעין קיימת האפשרות החוקית לתקן שומה בשל טעות משפטית, מכל סוג שהיא, לרבות שינוי סיווג העסקה (למשל - האם מדובר בדירת מגורים מזכה, או ברכישת "זכות במקרקעין" וכיוצ"ב), וזאת כאשר אין מחלוקת כי כל שדרת בעלי התפקידים במשרד מיסוי מקרקעין - מפקחים, רכזים, מנהלי תחומים, סגן מנהל ומנהל משרד מיסוי מקרקעין - כולם הם גורמים מקצועיים, מנוסים ובעלי כל הידע המקצועי כמו גם הידע המשפטי הנדרש לבחינה, ביקורת והוצאת שומות.
על כן, אם גורמים מיומנים ומקצועיים שכאלה במשרד מיסוי מקרקעין עשויים לטעות גם במישור המשפטי, והדין מאפשר להם לבצע תיקון שומה בשל טעות משפטית - לא מצאתי כל סיבה או עילה חוקית לשלול אפשרות זו מהנישום, גם אם היה מיוצג על ידי עורך דין בשלב ההצהרה והגשת השומה העצמית.
- זאת ועוד, כפי שקבעתי לעיל, אין מקום לאבחנה בין נישום לבין מנהל מיסוי מקרקעין ביחס לסוגי הטענות שעשויות להיטען במסגרת בקשה לתיקון שומה. סעיף 85 לחוק והפסיקה שדנה בו יצרו שוויון בין הנישום לבין מנהל מיסוי מקרקעין בכל הקשור והמתייחס לבקשה לתיקון שומה, ונקבע כי העילה שבסעיף 85(א)(3) לחוק משמעה גילוי טעות עובדתית או משפטית, לנישום או למנהל מיסוי מקרקעין.
גם מנהל מיסוי מקרקעין משנה לעיתים את פרשנותו המשפטית לעסקה מסוימת המדווחת לו. האם יש לשלול ממנהל מיסוי מקרקעין את האפשרות לתקן טעות משפטית בשומה שיצאה תחת ידיו?
דומני, כי המשיב אינו חותר לתוצאה שכזו, ואינני סבורה כי יש לפסוק כך. כפי שכבר הבהרתי לעיל, העיקרון השולט הוא העיקרון של קביעת שומת מס אמת, וגם אם נראה כי הצד מבקש/מבצע התיקון התרשל בכך שלא התייעץ כדבעי, או שהוא, או עורך דינו, הפעיל שיקול דעת מוטעה - גוברת ידה של שומת מס האמת.
- דוגמה למצב דברים דומה לענייננו מצוי בפרשת דגון (ו"ע 1419-12-08 דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה (22.4.2010), עליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון בעניין זה בע"א 5865/11 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ (14.8.2014)). בפרשת דגון נבחנה על ידי ועדת הערר השאלה האם החזרת מקרקעין בתום חכירה לדורות מהווה "מכירת זכות במקרקעין". לדגון הייתה זכות חכירה לדורות במקרקעין בחיפה בהם הקימה והפעילה בתי ממגורות לתבואות.
לפי ההסכמים בין דגון למדינה בתום תקופת החכירה יעבור כל המפעל ללא תמורה לידי המדינה נקי מכל שעבוד, וישולמו לדגון פיצויים עבור כל ההשקעות שנעשו על ידה בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכמים. בתום תקופת החכירה קבע שמאי מוסכם את שווי המפעל, כאשר שומה עצמית שערכה דגון - נדחתה. מנהל מיסוי מקרקעין הוציא לדגון הודעת שומה זמנית וקבע את שווי המכירה לסך 61,866,000 ₪. על שומה זו הגישה דגון השגה וביקשה לתקן את הודעת השומה, אך השגתה נדחתה. לאחר מכן מנהל מיסוי מקרקעין הודיע כי תוצא שומה לדגון מתוקנת לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, בה קבע כי החזרת מקרקעין בסיום חוזי חכירה אינה מהווה "מכירת זכות במקרקעין" וכי תשלום הפיצוי בגין ההשקעות בנכס חייב ברווח הון ולא במס שבח. דגון הגישה ערר על החלטה זו.