מבחן היצירתיות לפיו נדרש כי הצילום ישקף תרומה אינטלקטואלית או בחירה אמנותית של הצלם. הפסיקה קבעה כי די במידה מועטה של יצירתיות כדי לעמוד ברף זה.
- המקוריות בצילום יכולה להתבטא במגוון פעולות של הצלם, גם אם מדובר בצילום תיעודי של מציאות קיימת. אלו כוללים את בחירת זווית הצילום, התזמון (העיתוי), התאורה, המרחק מהנושא, המיקוד, בחירת הרקע וסידור האובייקטים. כל אלו יוצרים את "טביעת היד" של הצלם בתמונה.
(ראו: תאד"מ (שלום ראשל"צ) 20094-08-22 בוני ינקוביץ נ' ענבר קמינסקי (17.12.2023), ת"א (שלום תל אביב-יפו) 31376/05 ויינברג אמיר נ' ויסהוף אליעזר (19.09.2006), ת"א (שלום ת"א) 25210-11-21 שמואל רחמני נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) (26.03.2023), תמיר אפורי חוק זכות יוצרים (2012) | פרק א פרשנות. ת"א (שלום י-ם) 7202-02-18 הלל מאיר נ' י.כ.ג. יוני כהנא גרופ בע"מ (09.06.2020), תאד"מ (שלום בת ים) 9605-10-23 שמואל רחמני נ' בועז כהן (29.10.2024), ת"א (שלום ת"א) 25775-12-20 ישראל ברדוגו נ' אייל פרץ יזמות ונדל"ן 2011 בע"מ (07.04.2024), טוני גרינמן זכויות יוצרים (2023) | פרק 3 יצירות ספרותיות, אומנותיות, דרמטיות ומוזיקליות).
- בהתאם לאמור בסעיפים 4-5 לחוק זכות יוצרים, ובמבט על הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה לפיה הצילום מהווה יצירה מוגנת, שעה שהוא עומד בדרישת המקוריות, ובכך שיש בצילום גם השקעה וגם יצירתיות במידה הנדרשת על פי הדין.
- צלם הנתבעת 2 הוא שביקש לצלם את התמונה, בחר למעשה לתעד את השעון בגובה רם (בין אם באמצעות הרחפן ובין אם בדרך אחרת) ולהגיע בשעה מדויקת אשר תהיה נכונה מבחינת תאורה וזוויות. כמו כן, הוא שקל ובחר את העדשה המסוימת והמיקום ממנו תבוצע פעולת הצילום. כל אלו משולבים יחד לכדי יצירה אחת של הצלם, וכפי שנקבע בפסיקה, די במידה מועטה של יצירתיות על מנת לעמוד בתנאי זה. בנוסף, אין ספק בעיניי כי נדרשה מחשבה והשקעה על מנת ליצור את היצירה. על אף שרחפן הצילום לא פעל, צלם הנתבעת הפעיל שיקול דעת וחשב כיצד יוכל לממש את הצורך בצילום השעון בדרך חלופית. בנוסף, צלם הנתבעת הוא בעל כישורים מוכחים בהיותו איש המקצוע מזה עשרות שנים, ונראה כי הוא השקיע זמן גם בתכנון צילום זה.
- לפיכך, מתקיימים התנאים להכרה ביצירה כיצירת אומנות מוגנת אשר חלה לגביה זכות יוצרים, ומסקנתי היא שמדובר ביצירות אמנות בהתאם לחוק.
- הבעלות בציורים שייכת לנתבעת
- משעה שהמסקנה היא כי עסקינן ביצירה אמנותית המזכה בזכות יוצרים, נשאלת השאלה למי נתונות הזכויות בצילום?
- הבעלות בזכות יוצרים בצילום נקבעת לפי זהות היוצר, דהיינו מי שעיצב את היצירה והיה הגורם הדומיננטי ביצירת הביטוי המקורי. לפיכך, אדם שסיפק את הציוד וגם נתן הנחיות מפורטות הכוללות זוויות וביום עשוי להיחשב כיוצר, גם אם לא לחץ פיזית על כפתור המצלמה. לפי הספרות המשפטית והפסיקה, כאשר אדם אחד מעצב את הצילום (קובע את נושא הצילום, הזווית, התאורה ומהירות הצילום) ואדם אחר רק מבצע את הפעולה הטכנית של "לחיצה על הכפתור", המעצב הוא שייחשב כיוצר היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה. נראה אם כך, שהלחיצה הפיזית כשלעצמה אינה מקנה בעלות אם היא נטולת שיקול דעת יצירתי עצמאי. (ראו: טוני גרינמן זכויות יוצרים (2023) | פרק 7 בעלות ראשונית על זכות יוצרים, ת"א (שלום תל אביב-יפו) 121130/01 אלוני גרופ הפקות בע"מ נ' סמדר ספי יוסי (נבו,10.8.2003)).
- זכות היוצרים מגנה על הביטוי המקורי. במקרה שבו בעל הציוד מספק הנחיות מפורטות , לרבות הסבר בדבר זווית הצילום הנדרשת והאופן בו יש להפעיל את המצלמה וללחוץ על הכפתור, הוא זה שיוצק את היסודות המקוריים והיצירתיים לתוך התמונה, שכן הוא זה שקבע מהי קומפוזיציה הנכונה, כיצד יש לבצע את המיקוד ובאיזו עדשה יש להשתמש. הפסיקה מדגישה כי יסודות אלה הם פרי עשייתו ואמנותו של היוצר, ובנסיבות שבהן ההנחיות הן מאד מפורטות, היוצר הוא המנחה ולא המבצע הטכני, כך שהוא הופך להיות בעל זכות היוצרים.
(ראו גם: ת"א (מחוזי נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ (30.12.2012). ת"א (שלום ת"א) 46445-01-20 שרון צרפתי נ' אנטולי פינקלשטיין (02.09.2024) [2]ת"א (מחוזי ת"א) 1879-07 ליאב אוזן ושות' נ' Winhelp בע"מ (18.11.2013)).
- אכן, לפי חוק זכות יוצרים החדש, עצם הבעלות על הציוד הפיזי (כמו המצלמה) אינו מקנה עוד בעלות בזכות היוצרים באופן אוטומטי לבעל הנגטיב שנחשב ליוצר. החוק החדש קובע כי הבעלות שייכת למי שביצע את פעולת היצירה המהותית. לכן, הבעלות של המנחה תנבע מההנחיות והעיצוב האמנותי, ולא מעצם העובדה שהציוד שייך לו.
- ראו בהקשר זה דבריו של בית המשפט העליון באשר להשפעה שיש ליוצר הצילום אשר מביע דרכו את טעמו, כישוריו והשקעתו, כפי שהובאו ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (נבו 28.8.2012) :
"...ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם - יש בו מן המצלם - המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות. התצלום משקף את המציאות כפי שהיא נראית בעיני רוחו של המצלם ולא רק כפי שהיא נתפסת בעין המצלמה. רגע אחד של צילום אוצר בתוכו לעתים יותר מעולם שלם, תמונה אחת - הכל יודעים - שווה יותר מאלף מילים. ההתרחשות אינה נושאת עמה 'זכויות' ליוצר כל הארץ אך האספקלריה בה נתפשת המציאות - יוצרת את זכויות היוצרים."
- משאלו הם פני הדברים, הרי שמסקנתי היא שהבעלות בצילום שייכת לצלם הנתבעת, מר גולן, וכי דרישת התובעים להכרה בהם כבעלים של התמונה- דינה להידחות.
- אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה הצלם מטעמה היה זה שקבע וחזה בדמיונו את הצילום, הוא זה אשר הגיע למקום לשם ביצוע הצילום עם הרחפן והמצלמה, הוא בחר את השעה המתאימה ואת זווית הצילום וכן דאג לשלל האלמנטים הטכניים וההכוונה המקצועית, לרבות החלפה, כיוון העדשה וכיול הציוד. התובע 2 לא סתר טענות אלה לפיהן קיבל הנחיות מקצועיות מצלם הנתבעת ופעל על פיהן.
- אני ערה לכך כי לפי סעיף 7 סיפא לתצהיר התובע 2 עולה במשפט אחד כי התובע 2 ביים והנחה את סוזנה (השענית המצולמת). אולם, התובעים ויתרו על חקירת המצהירים ובחירה זו נזקפת לחובתם בהקשר הראייתי. ממכלול התמונה אני מקבלת את גרסת הנתבעת בעניין זה, היינו שהצלם מטעמה הוא זה שביים ונתן הוראות צילום, זאת בין השאר: מעצם העובדה כי התובע אינו צלם וזה לא עיסוקו; כי התובע כלל לא היה חלק מגלגולו הקודם של הליך זה; כי צלם הנתבעת בעל מוניטין כצלם של עשרות שנים וכי יש לו הידע, הניסיון והכישורים לביים ולהנחות את הצילום.
- מסקנה זו מתחדדת עוד יותר נוכח חשיבות הכוונה הסובייקטיבית של הנוכחים במועד הצילום, והעובדה שלא היה כל הסכם בין הצדדים. כזכור, חוק זכות יוצרים קובע כי הבעלות הראשונה היא של היוצר, אלא אם הוסכם אחרת. במקרה בו שני הצדדים הבינו סובייקטיבית כי הזכויות נותרות אצל הצלם (המעצב) ולא הייתה כוונה להעבירן למבצע, הרי שגם מבחן הכוונה מחזק את הותרת הבעלות אצל הצלם המקורי. בהעדר מסמך בכתב המורה על העברת זכויות, ובהינתן שהמבצע אינו ה"יוצר", אין לו כל בסיס משפטי לטעון לבעלות.
- במקרה שלפניי אני סבורה שלא הייתה כל כוונה של מי מהצדדים - לא של מר גולן ולא של התובע 2 - להעניק לתובע 2 זכויות כלשהן בצילום בעקבות הסיוע האמור. מסקנתי היא, שבמועד ההתרחשות ובעקבות התקלה ברחפן, הגיעו השניים לפתרון אשר בסופו של יום הוליד את התמונה שנוצרה, אולם הפעולה שנעשתה על ידי התובע 2 לא נבעה מלכתחילה ולא העלתה בו ציפייה בהמשך לקבל הכרה כבעלים של הצילום. לא זו בלבד, אלא שהסכמת התובע 2 לביצוע הצילום ניתנה ללא סייג, ללא תמורה ומבלי שהובטח לו דבר בגין סיועו. התובע 2 הבין שמדובר בצילום שעתיד להתפרסם בעיתון הנתבעת ואין בצדו הבטחה, פיצוי, תמורה או זכות כלשהי.
- משנקבע כי הנתבעת היא בעלת הזכויות בצילום, הרי שאין עוד צורך להמשיך לבחון האם היא הפרה זכות יוצרים.
- דחיית הטענה להפרת הזכות המוסרית
- כאמור, התובעים דרשו לקבל פיצוי גם בשל היעדר מתן הקרדיט והיעדר אזכור התובע 2 כמי שצילם את התמונה. בהקשר זה יש להדגיש ולהבהיר, כי זכות מוסרית היא זכות אישית אותה רשאי לתבוע רק היוצר עצמו. לפיכך, נראה שרק לתובע 2 עומדת עילה זו והוא היחידי אשר יכול לטעון להפרת זכותו המוסרית.
" 55. תובענה בשל הפרת זכות מוסרית רשאי להגיש היוצר, ואם נעשתה ההפרה לאחר מותו - קרובי משפחתו; לעניין זה, "קרוב משפחה" - בן זוג, צאצא, הורה או אח. "
- אכן, בתי המשפט מכירים בכך שפרסום יצירה ללא מתן קרדיט מהווה הפרה של הזכות המוסרית לייחוס, ופוסקים פיצויים בגינה גם במקרים של תום לב והסרה מיידית, אם כי נסיבות אלו יובילו להפחתת סכום הפיצוי לרף הנמוך.
- ואולם הזכות המוסרית, הכוללת את זכות הייחוס (קרדיט) והזכות לשלמות היצירה, מוקנית על פי חוק ל"יוצר" היצירה בלבד. כפי שנדון בהרחבה מעלה, מאחר שהאדם שרק לחץ על הכפתור אינו עונה על הגדרת "יוצר" (שכן לא תרם ממד של מקוריות או יצירתיות ליצירה), לא קמה לו זכות מוסרית. הזכות המוסרית נועדה להגן על הקשר האישי-רוחני שבין היוצר לבין פרי רוחו, קשר שאינו קיים אצל מבצע טכני (ראו למשל: ת"א (שלום ת"א) 64177-05-23 סיון אין האוס בע"מ נ' וויב אול דיגיטל בע"מ (נבו 12.2.2025)).
- בשים לב לנסיבות העניין ולמסקנתי לפיה יוצר היצירה הוא מר גולן ולא הנתבע 2, הרי שלא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובעים להפרת הזכות המוסרית ואיני רואה לנכון לפסוק פיצויים בגינה.
לסיכום
- לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול הראיות שהובאו, מצאתי לנכון להעדיף את גרסתה של הנתבעת. הצילום מושא ההליך הוא יצירה מוגנת אשר הבעלות בה שייכת לנתבעת. טענות התובעים באשר להיותם בעלי הזכות בצילומים - נדחית בזאת.
- בהינתן הראיות אשר הוצגו בפניי, השתכנעתי שהיוצר של היצירה הוא צלם הנתבעת ולא התובע 2, וזאת, בין היתר לאור היותו צלם זה שנים רבות אשר המקוריות והיצירתיות שבצילום הן פרי ידו ומחשבתו. כמו כן, הוא זה שנשלח והוזמן לצורך ביצוע הצילום, הוא האדם אשר בחר ושקל את כלל האלמנטים אשר מהווים את המוצר המוגמר. הצלם הוא זה שחשב ותיכנן כיצד לצלם, באיזו מצלמה ועדשה להשתמש, באיזו שעה ביום ומאיזה כיוון יהיה נכון לבצע את הפעולה, ומהו המסר אותו הוא רוצה להעביר בתמונה. התובע 2 היה רק המבצע, והוא זה שהוציא לפועל את הרעיון והאלמנטים אותם בחר צלם הנתבעת.
- אני סבורה שפעולתו של התובע 2 היא פעולה טכנית שאינה מקימה זכות יוצרים, וכי היא נעשתה אך מטוב לבו של התובע 2 מבלי שהייתה בה כוונה או רצון כלשהו לקבלת זכויות. אני סבורה שבעת האירוע המדובר גם התובע 2 וגם צלם הנתבעת הבינו שמדובר בסיוע טכני בלבד לאור התקלה שהתגלתה, וכי אף לא אחד מהם סבר שביצוע הצילום בגובה יעביר את הזכות או יקנה לתובע 2 דבר ביחס ליצירה.
- הדבר מתחזק שעה שהתביעה הקודמת שהוגשה (ונמחקה) כלל לא כללה את התובע 2 כבעל דין בהליך.
- כפועל יוצא מכך השתכנעתי שהנתבעת היא בעלת זכות היוצרים בצילום וכי לא הייתה העברה של זכות היוצרים לידי התובע 2. על אחת כמה וכמה לתובעת 1. שעה שהבעלות על זכות היוצרים מצויה בידי הנתבעת, הרי שמתייתר הצורך לבחון האם בוצעה הפרה של זכות היוצרים, ואף מתייתר הצורך לשקול ולהכריע בדבר גובה הפיצוי.
- משאלו הם פני הדברים, הרי שהתביעה נדחית.
סוף דבר
- התביעה נדחית. כאמור מעלה, שעה שוויתרה התובעת על חקירות העדים ולא עמדה בנטל ההוכחה, ובשים לב לראיות בכללותן, לכוונת הצדדים באותה נקודת זמן ולתמונה שנפרשה בפניי, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעת ולקבל את הטענה לפיה זכות היוצרים שייכת לנתבעת.
- באשר להוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד - על אף שהתביעה נדחית, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לחובת התובעים, ואסביר. התביעה בכללותה אינה מופרכת ונראה שהייתה אמירה של צלם הנתבעת באשר למתן קרדיט לתובע 2, והנתבעת אף ניאותה להוסיף את שמו של התובע לפרסום. כמו כן, אין ספק שהתובע 2 אכן נטל חלק באירוע הצילום, וכי הדבר נעשה מטוב ליבו ותוך רצון לסייע. לא זו בלבד, אלא שהנתבעת הפיקה תועלת מהסיוע הטכני של התובע 2 ופעילותו סיפקה לנתבעת הנאה מהתוצר. משכך, לא מצאתי להורות על תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד.
- נראה כי הטרוניה האמיתית של התובעים מצויה במישור אחר לחלוטין, הוא מישור לשון הרע והפגיעה בשמה של התובעת כמי שתיקנה את השעון לטענתה, או בפרטי הסיקור התקשורתי. אולם תביעה זו אינה המסגרת הנכונה לדון בהן.
ניתנה היום, בכ"א שבט תשפ"ו, ב08 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.