12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)
פסק הדין מושא הבקשה
- ביום 22.12.2024 הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהליך התקיים דיון במעמד הצדדים, וביום 29.1.2026 ניתן פסק הדין, שבו נעתר בית המשפט לבקשה למתן רשות ערעור וקיבל את הערעור לגופו בדעת רוב (השופטת ברק-ארז והשופט כשר כנגד דעתה החולקת של השופטת כנפי-שטייניץ), כך שנקבע כי המשיבה תהיה רשאית לעשות שימוש בעוברים המוקפאים.
- השופטת ברק-ארז, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, הדגישה כי הוראות החקיקה בעניין הפריה חוץ-גופית הן חלקיות, וכי הסדרת הנושא מתמצה בחקיקת משנה, בנהלים ובפסיקה. עוד קבעה השופטת ברק-ארז כי ההסכם נועד להסדיר בעיקרו של דבר את מישור היחסים שבין מרכז סורוקה לבין הצדדים, וכי תוכנו הותיר פתח גדול לאי הבנות. השופטת ברק-ארז סברה שלא ניתן לשלול את מעמדו של ההסכם כחוזה מחייב, אך קבעה כי התנהגותם של הצדדים לאחר החתימה - לרבות החלטתם להפרות את כל שלוש הביציות, וכן העובדה שהמבקש עודד את המשיבה לאחר שהתבשרה על הצורך בכריתת רחמה בציינו כי עדיין יש להם את העוברים המוקפאים - מעידה על שינוי מערך ההסכמות שבין הצדדים.
הועתק מנבו7. השופטת ברק-ארז הוסיפה כי על פי עדותו של המבקש, עם מסירת הזרע חל שינוי נסיבות משמעותי מבחינתו והתערערו יחסיו עם המשיבה, אך הוא לא שיתף אותה בתחושותיו אלו - באופן שעולה, כך לשיטת השופטת ברק-ארז, כדי מצג שווא. השופטת ברק-ארז קבעה כי בנסיבות העניין חלה על המבקש חובת גילוי כלפי המשיבה ביחס לתחושותיו, וכי לאי-הגילוי היו השלכות בלתי הפיכות על המשיבה, שאפשרות הבחירה שלה נשללה במועד שלפני הפריית הביציות. השופטת ברק-ארז התייחסה בהקשר זה לצורך להיזהר מפני "משפוט" של מערכות יחסים רגשיות ובין-אישיות על ידי הטלת חובות גילוי בהקשרים אלו - אולם לשיטתה במקרה דנן ההיבט המשפטי היה נוכח ממילא ביחסים שבין הצדדים, משמדובר ב"הסכמה זוגית שלה יש גם היבטים פורמאליים, בכל הנוגע להפריה חוץ-גופית" (פסקה 92 לפסק דינה). סיכומו של דבר, השופטת ברק-ארז קבעה כי מצג השווא של המבקש הוביל את המשיבה להסתמך עליו ולשנות את מצבה לרעה. במצב דברים זה, נקבע כי חל על המבקש השתק שמונע ממנו לפעול בניגוד למצג שהציג למשיבה.
- בהמשך לכך, השופטת ברק-ארז סקרה בהרחבה את שנקבע בפרשת נחמני הידועה (ע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(1) 485 (1995); ובהמשך דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661 (1996)), ועמדה על קווי הדמיון והשוני בין אותה פרשה ובין ענייננו. לגישת השופטת ברק-ארז, נסיבות המקרה בענייננו אינן מצדיקות הכרעה שונה מזו שנקבעה בפרשת נחמני.
- לעניין אופן השימוש בעוברים המוקפאים, השופטת ברק-ארז קבעה כי מדובר בסוגיה משנית בחשיבותה, שכן המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נגעה לעצם ההורות באמצעות העוברים המוקפאים - ולא לשאלת השימוש בהליך פונדקאות - ואף מבחינת המבקש לא מדובר בסיבה המרכזית להתנגדותו להמשך התהליך. השופטת ברק-ארז הוסיפה וקבעה כי הסעיף בהסכם שעסק בהחדרת העוברים לרחמה של המשיבה, לא שיקף שלילה גורפת של הליכי פונדקאות, אלא אך את העובדה שבאותה עת זו הייתה האופציה היחידה שעמדה על הפרק. עוד הזכירה השופטת ברק-ארז כי לאחר שנודע לצדדים על הצורך בכריתת רחמה של המשיבה, המבקש אמר לה כי עדיין יש להם את העוברים המוקפאים, ונקבע כי בכך הוא נתן הסכמה מפורשת המאוחרת לחתימת ההסכם ואשר מחליפה את האמור בו.
- לבסוף, השופטת ברק-ארז סברה כי מתווה היועצת עשוי להוות פתרון מאוזן וישים, אשר ימתן את הפגיעה בזכויותיו של המבקש. לאור כל האמור, השופטת ברק-ארז קבעה כי יש לקבל את הערעור כך שהמשיבה תוכל לעשות שימוש בעוברים המוקפאים, תוך שההוראות האופרטיביות בעניין זה יינתנו לאחר הגשת עמדת המבקש לבית משפט זה באשר למתווה היועצת.
- השופטת כנפי-שטייניץ חלקה על פסק דינה של השופטת ברק-ארז, וסברה כי יש לדחות את הערעור. בפתח הדברים, השופטת כנפי-שטייניץ התייחסה להשוואת המקרה דנן לפרשת נחמני, וסברה כי נסיבות המקרה שונות באופן שאינו מאפשר לאמץ את דרך איזון הזכויות שנערכה שם.
- מכאן עברה השופטת כנפי-שטייניץ לבחון את ההסכם, שהוא לשיטתה עומד במרכז ההכרעה. השופטת כנפי-שטייניץ ציינה כי מדובר במסמך משפטי מחייב ביחסים שבין הצדדים, וכי ההסכם הקנה למבקש זכות לחזור בו מן ההליך בכל שלב עד למועד ההחדרה. מכל מקום, השופטת כנפי-שטייניץ סברה כי גם בהיעדר הסכם, ולנוכח נסיבות ביצוע הליך שימור הפוריות של המשיבה, לא ניתן לראות במבקש כמי שהסכים מראש לכל שלביו של תהליך ההפריה עד להבאת ילד לעולם. לגישתה, המבקש שיתף פעולה עם הליך שימור הפוריות מתוך הסתמכות על ההסכם, בעוד שהשאלות בנוגע להקמת משפחה ולהבאת ילד לעולם הותרו לעתיד לבוא. במצב דברים זה, סברה השופטת כנפי-שטייניץ כי קשה להלום שייכפה על המבקש להשלים את הליך ההפריה עד תום, מבלי שנתן לכך את הסכמתו.
- בהמשך לכך, השופטת כנפי-שטייניץ בחנה את התנאים לקיומו של השתק מחמת מצג בראי נסיבות המקרה. השופטת כנפי-שטייניץ עמדה על כך שהשתק "מחמת שתיקה", שהוא המופע הרלוונטי לענייננו, מושתת על שלושה יסודות: קיומו של מצג; הסתמכות הצד השני על אותו מצג ושינוי מצבו לרעה בשל אותה הסתמכות; וקיומה של חובת גילוי. באשר לחובת הגילוי, קבעה השופטת כנפי-שטייניץ כי ככלל אין להטיל על אדם חובה משפטית לגלות לבן זוגו כי יש לו לבטים באשר לעתיד הקשר הזוגי; וכי קיים חשש שהכרה בחובת גילוי משפטית במצבים אלו תגרור השלכות רוחב בעייתיות. אף מעבר לטעמי המדיניות העקרוניים, הדגישה השופטת כנפי-שטייניץ כי במועד הרלוונטי, המשיבה הייתה מצויה במאבק רפואי קשה על בריאותה, וכי ספק אם בן זוג סביר היה רואה באותם רגעים כמועד מתאים לשתף את בת זוגו בתחושותיו. עוד הדגישה השופטת כנפי-שטייניץ את מסגרת הזמנים הדוחקת שבה התרחשו האירועים: כך, ממועד פגישת הייעוץ ועד להפריית הביציות חלפו 11 יום; ו"בין מועד הוצאת הזרע - אז החלו לעלות במשיב אותם לבטים - לבין ההחלטה להפרות את הביציות, חלף פרק זמן של יום אחד בלבד או אפילו שעות ספורות" (פסקה 42 לפסק דינה [ההדגשה במקור - י"ע]). עוד צוין כי במועד שבו הופרו הביציות, לא היה ידוע לצדדים כי מדובר בהזדמנות האחרונה של המשיבה להורות גנטית; המבקש לא ידע בוודאות כי לא ימשיך לשתף פעולה עם הליך ההפריה; ואף לא הבשילה אצלו החלטה על פירוק הקשר הזוגי. בראי האמור קבעה השופטת כנפי-שטייניץ כי אין לראות בהתנהלות המבקש משום יצירת מצג שווא.
- 00 באותו אופן, קבעה השופטת כנפי-שטייניץ כי הראיות אף שוללות את קיומו של יסוד ההסתמכות, שכן בחירת המשיבה להפרות את הביציות לא התבססה על הסתמכותה על מצג שווא שהציג המבקש, "אלא על מערך הסיכויים והסיכונים המונחים ביסוד הליך שימור הפוריות" (פסקה 50 לפסק דינה). לאור כל האמור, השופטת כנפי-שטייניץ סברה כי המבקש רשאי לסרב לשימוש בעוברים המוקפאים, אולם ככל שיוחלט אחרת, יש לתת למבקש הזדמנות להבהיר אם רצונו בניתוק זיקת ההורות, או שהוא מעדיף להיות אב.
0
- השופט כשר הצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת ברק-ארז, וסבר אף הוא כי דין הערעור להתקבל. תחילה הביע השופט כשר הסכמה עם עמדת השופטת כנפי-שטייניץ כי אין בפרשת נחמני כדי להכריע את גורל המקרה דנן; כי יש לראות בהסכם שנחתם בין הצדדים כמחייב; וכי אין בהתנהלותם של הצדדים לאחר החתימה כדי ללמד על שינוי בהסכמות ביניהם. עם זאת, השופט כשר סבר כי "בנסיבות הייחודיות והחריגות של המקרה דנן מתקיימים תנאיו של השתק מכוח מצג", אשר מונע מהמבקש להתנגד לשימוש של המשיבה בעוברים המוקפאים (פסקה 1 לפסק דינו [ההדגשה במקור - י"ע]). השופט כשר עמד על הפסיקה הנוגעת לקושי שבהטלת חובת גילוי ביחסים שבין בני זוג, אך קבע כי במקרה דנן קושי זה הוא פחוּת באופן יחסי, שכן מערך הזכויות והחובות בין הצדדים בנושא שבמוקד ההליך הוסדר מלכתחילה בהסכם מחייב, ולכן "המשפט כבר מצוי בתוך החדר" (שם, בפסקה 11). עוד הדגיש השופט כשר את הפגיעה שנגרמה למשיבה עקב שתיקת המבקש, ואת הפגיעה שעלולה להיגרם לה אילו ייקבע שלא חלה עליו חובת גילוי. בהמשך לכך, השופט כשר קבע כי עובר להפריית הביציות היה ידוע למבקש שקיים סיכון ממשי ששלוש הביציות שנשאבו הן ההזדמנות האחרונה של המשיבה להורות גנטית; וכי באותה עת כבר היו לו ספקות ממשיים באשר לנכונותו להסכים לשימוש בביציות לאחר הפרייתן.
- במצב דברים זה, ועל יסוד חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, נקבע כי חלה על המבקש חובה לגלות למשיבה - עובר להפריית הביציות -"כי הסתמכותה עליו ועל מתן הסכמתו, בעתיד, לשימוש בביציות כרוכה בסיכון, שסבירותו גבוהה, שלא תינתן הסכמתו לשימוש בביציות המופרות" (פסקה 16 לפסק דינו). במישור האופרטיבי, הסכים השופט כשר כי יש לתת למבקש הזדמנות להגיש עמדתו בעניין זכויותיו וחובותיו באשר לגורל הילד שייוולד (ככל שייוולד).
טענות המבקש
- מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה ניתן לגבור על חוזה בכתב באמצעות דוקטרינת ההשתק מחמת שתיקה. לטענתו, לפסיקה זו השלכות רוחב על יציבותם של הסכמי פריון, אשר נערכים כדרך קבע; על היכולת של צדדים להסתמך על אותם הסכמים; ועל דיני החוזים בכלל. נטען כי פסק הדין סותר את ההסכם שעליו חתמו הצדדים, שבו נקבע בבירור שהביציות שיופרו נועדו לרחם המשיבה בלבד; וכן את הדינים הרלוונטיים להליכי הפריה חוץ-גופית, אשר דורשים הסכמה מדעת לכל אחד משלבי ההפריה. כמו כן, המבקש טוען כי אי-הגילוי של מחשבותיו האישיות של אדם אינו עולה כדי הפרת חובת תום הלב שבדיני החוזים. המבקש מדגיש כי הסתמך על ההסכם, שלפיו נדרשת הסכמתו בכל שלב בהליך, ולטענתו הלבטים שהתעוררו בליבו לאחר כריתת ההסכם הם טבעיים לנוכח כובד משקלה של ההחלטה. לבסוף, למבקש טענות כנגד מתווה היועצת, אשר לפי הנטען אושרר בפסק הדין. לטענת המבקש, המתווה מנוגד להוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפונדקאות), בין היתר, בכך שהמתווה מאפשר להתעלם מטובת הילד ומזכותו להכיר את מוצאו.
בד בבד עם הגשת הבקשה לדיון נוסף, המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה לדיון נוסף.