דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות המבקש, לא מצאתי מקום להורות על קיום דיון נוסף.
תחילה ראוי לשוב ולהדגיש את הנסיבות הייחודיות והטעונות של המקרה, שעליהן עמדו גם שופטי ההרכב. בזמן שהצדדים היו בזוגיות, המשיבה נדרשה לעבור טיפולים רפואיים מורכבים עקב מחלתה הקשה, והומלץ לה לעבור הליך שימור פוריות. הצדדים יזמו הליך כאמור, שבמסגרתו חתמו על הסכם שנמסר להם מטעם מרכז סורוקה. בהמשך לכך ובשל ההמלצה הרפואית שניתנה לצדדים באותו מועד, הם החליטו להפרות את שלוש הביציות שנשאבו מגופה של המשיבה - ובהמשך התברר כי לא ניתן לשאוב ביציות נוספות. לימים התברר כי בעת שנשאב זרעו של המבקש (ובצמוד למועד הפריית הביציות), החלו לקנן בו ספקות בנוגע לעתיד היחסים הזוגיים; אך המבקש לא שיתף את המשיבה בלבטיו, אלא נותר לצדה ותמך בה, ואף ציין בפניה (לאחר שהתבשרה על הצורך בכריתת רחמה) שעדיין יש להם את העוברים המוקפאים. לאחר שהחלימה המשיבה נפרדו דרכיהם של הצדדים, ובחלוף מספר שנים היא ביקשה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. עבור המשיבה, רצונה זה מגלם את ההזדמנות האחרונה שלה להורות גנטית; ועבור המבקש, מדובר בהליך שצפוי ליצור לו זיקה הורית בניגוד לרצונו, על כל המשתמע מכך.
אין ספק כי מדובר בסוגיה רגישה ומורכבת במישור הבין-אישי, ואיני מקל ראש בהשלכות כבדות-המשקל של פסק הדין על כל אחד מהצדדים, ועל המבקש בפרט. ואולם, השאלה הטעונה הכרעה כעת היא אם בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה העומדת באמות המידה הנוקשות שמצדיקות קיומו של דיון נוסף - ועל כך אני סבור שהתשובה שלילית.
- כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר השמור לאותם מקרים שבהם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה" ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). על רקע זה נקבע בפסיקה כי "הלכה חדשה צריכה להיות גלויה ומפורשת על פני פסק הדין" (דנ"א 67314-09-24 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 [נבו] (19.10.2025) (להלן: דנ"א 67314-09-24); דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 10 [נבו] (17.7.2023)); וכן כי הדיון הנוסף לא נועד כאמצעי לבחינה מחדש של פסק דין אך בשל מורכבות התוצאה שנקבעה בו (דנ"א 62866-05-25 פלונית נ' אלמונית, פסקה 26 והאסמכתאות שם [נבו] (22.6.2025) (להלן: דנ"א 62866-05-25)).
- טענותיו של המבקש מתמקדות בעיקרן בכך שפסק הדין סטה לטענתו מן ההסכם שבין הצדדים. בהקשר זה אזכיר כי המכנה המשותף בין חווֹת דעתם של השופטים ברק-ארז וכשר עניינו בדוקטרינת ההשתק, כאשר השופט כשר הסתייג מקביעת השופטת ברק-ארז בדבר שינוי מערך ההסכמות, כך שעמדתה זו נותרה בגדר דעת יחיד וככזו היא אינה עולה כדי "הלכה" לצורכי דיון נוסף (דנ"א 5363/24 Agoda Company Pte. Ltd נ' צביה, פסקה 13 [נבו](18.1.2026)). עוד אזכיר כי דוקטרינת ההשתק מוכרת זה מכבר בדין הישראלי, בפרט כנגזרת של חובת תום הלב בקיום חוזה (ראו: פסקה 93 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז, ופסקה 6 לפסק דינו של השופט כשר; ובאשר לשימוש בדוקטרינת ההשתק מכוח מצג בזיקה למערכות יחסים בין בני משפחה או בני זוג, ראו למשל: גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום לב" משפטים טז 295, 312-310 והאסמכתאות שם (התשמ"ו); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 686-685 (2002); כן השוו: בע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקאות 23-21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר [נבו] (26.12.2012)). לפיכך, בהיבט זה לא קבעה דעת הרוב הלכה חדשה כלשהי.
- אף ההכרעה בעניין קיומה של חובת גילוי מצד המבקש אינה מקימה עילה לדיון נוסף. אמת, חובת הגילוי הספציפית שבה הכירה דעת הרוב מוסיפה נדבך על הפסיקה הקיימת, אשר הכירה בחובות גילוי בין בני זוג בהקשרים אחרים - ובפרט כלכליים - אך הסתייגה מחובת גילוי שנטועה במישור הבין-אישי והאינטימי (ראו פסקה 92 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז ופסקאות 9-8 לפסק דינו של השופט כשר והאסמכתאות שם). אולם, טעמי המדיניות העקרוניים כנגד הכרה בחובה מעין זו לא נעלמו מעיניהם של שופטי ההרכב, אשר עמדו כולם על החשש מפני "משפוט" של מערכות יחסים רגשיות ובין-אישיות (בע"ם 5827/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 48 [נבו] (16.8.2021); והשוו לפסק דיני בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני [נבו] (29.10.2013), שם ציינתי כי "הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-רגשיות ביותר של בן אנוש" (שם, בפסקה 6)). חרף זאת, דעת הרוב סברה כי חשש זה הוא מצומצם בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן. זאת, בפרט מכיוון שבענייננו אין מדובר בהשתלה של נורמות משפטיות חיצוניות אל תוך היחסים הזוגיים, אלא בשאלת פירושו ויישומו של הסכם משפטי אשר ניצב ממילא בבסיס המחלוקת שבין הצדדים (ראו פסקה 92 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז, ופסקאות 11 ו-13 לפסק דינו של השופט כשר); ובנקודה זו ראוי לשוב ולהזכיר כי ההסכם שבין הצדדים לא בהכרח משקף נוסח סטנדרטי המיושם בהליכי שימור פוריות באשר הם (השוו בהקשר זה: דנ"א 7322/21 קלקודה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 16-14 [נבו] (7.3.2022)). כמו כן, השופט כשר הוסיף ועמד על טעמים שהקימו לשיטתו הצדקה "להתגבר" על הקשיים שמתעוררים בהקשר זה (פסקה 10 לפסק דינו). טעמים אלו מבוססים אף הם על נסיבותיו הפרטניות והחריגות של המקרה דנן: היקף הפגיעה שנגרמה למשיבה עקב שתיקת המבקש, והעובדה שהמסקנות בדבר הלך רוחו של המבקש לא התבססו על חקירתו על דוכן העדים או על קביעות מהימנוּת, "אלא על הגרסה שמסר מרצונו בתצהיר העדות הראשית שהגיש" (פסקה 12 לפסק דינו).
לפיכך, ההכרה בחובת גילוי במקרה הקונקרטי שלפנינו, אינה משמיעה הלכה עקרונית וגורפת בעניין חובת גילוי בין בני זוג בכלל, או בסוגיות הקשורות בהליכי שימור פוריות בפרט. הפסיקה בנושא רגיש זה מתפתחת עקב בצד אגודל, על בסיס הנסיבות העובדתיות הספציפיות של כל מקרה ומקרה, וכל זאת בראי הכלל שלפיו יש להישמר מפני החדרת נורמות משפטיות אל תוך מערכות יחסים זוגיות ובין-אישיות. מובן אפוא כי במקרים עתידיים שנסיבותיהם דומות (ככל שיתעוררו) עשוי בית המשפט להגיע לתוצאה שונה, ככל שתתעורר הצדקה לכך (ראו והשוו: דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 15 [נבו] (8.5.2023) (להלן: דנ"א 2140/23); דנג"ץ 18/15 פלונית נ' בתי הדין המיוחדים לגיור, פסקה כ [נבו] (30.4.2015)).