אירוע 8 - נקבע כי המערערת ניסתה להושיב בכוח פעוט שבוכה, ולאחר שהכיסא שבו תכננה המערערת לשים את הפעוט נתפס, היא הניפה אותו הושיבה אותו באגרסיביות ובכוחניות בכיסא אחר, תוך שהוא ממשיך לבכות. יש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מאירוע זה, מהטעם שהתנהגותה אומנם איננה ראויה, אך לא ניתן לקבוע שהיא פלילית. השימוש בכוח כלפי הילד איננה נחזה להיות ביטוי של אלימות - אלא שימוש לתכלית פונקציונלית, באופן שאינו חורג באופן מובהק מהמותר.
אירוע 9 - נקבע כי המערערת משכה ילדה בכוח מבית משחקים בחצר, ורגליה נחבטו בתוך כך בכיסא פלסטיק שהיה שם. המערערת אומנם נוקטת באגרסיביות אך ספק משמעותי אם היא אכן עולה לרף הפלילי, שכן היא רק מוציאה את הילדה מבית המשחקים, ולדבריה הדבר נעשה לאחר שהילדה הכתה שם ילדה אחרת. יש לקבל את הערעור.
אירוע 10 - נקבע כי המערערת שומטת ילדה מגובה רב יחסית ללול, והיא נחבטת במזרון. גם בעניין זה יש לזכות את המערערת. הסרטונים, המתעדים חדר חשוך וההתרחשות קרתה במרחק מהמצלמה ובזווית שאיננה מיטבית, אינם מלמדים בבירור שאכן המערערת שומטת את הילדה מידיה, וייתכן כי היא הניחה אותה באופן תקין.
אירוע 11 - באירוע זה המערערת הורשעה ב-3 עבירות של תקיפה סתם (בעוד ביתר האירועים היא הורשעה בעבירה אחת בכל אחד). בית המשפט קמא קבע כי המערערת ניגשה ל-א.ל ששכב על גבו, ובתנועה אגרסיבית ואלימה הופכת אותו; לאחר מכן ניגשת לפעוט ששוכב על מזרון ומושכת אותו כדי להופכו על גבו, תוך אחיזה ברגל ימין שלו באגרסיביות; ובחלוף מספר דקות חוזרת לאותו הפעוט, ומניפה אותו באמצעות ידו הימנית ומובילה אותו באגרסיביות לחדר אחר. יש לקבל את הערעור ביחס לאירוע זה ביחס לשני חלקיו הראשונים; ולדחות אותו ביחס לחלק האחרון של האירוע. בשני המקרים הראשונים, המערערת מבצעת פונקציה ברורה של השכבת הילדים לישון. היא פועלת, כפי שניכר בבירור מהסרטונים, באגרסיביות. על כך אין חולק. זוהי איננה הדרך הרצויה והמצופה מגננות, ועל כן היא מצדיקה ביקורת במישור המקצועי. ואולם, לא התרשמתי שהסטייה מהשורה במקרים אלה כה מובהקת, שהיא חוצה גם את הרף הפלילי. הדברים שונים ביחס לחלק השלישי של האירוע דנן. בחלק זה יש כאמור להותיר את ההרשעה על כנה. המערערת נוקטת באגרסיביות ובכוחניות כלפי הילד, תוך שהיא מניפה אותו באוויר ואוחזת בידו. מדובר בשימוש ברור בכוח, שעל פי הנחזה מהסרטונים אין לו מטרה ברורה הנוגעת לקידום התנהלות הגן; ואף ניכר כי הקטין סובל מהחזקתו ביד על ידי המערערת.
- לסיכום הדיון בעבירות התקיפה: יש לזכות את המערערת מעבירה של תקיפת קטין; להמיר שתי עבירות של תקיפת קטין בתקיפה סתם; ולזכות את המערערת מ-18 עבירות של תקיפה סתם. לפיכך, אציע לחבריי כי המערערת תורשע ב-2 עבירות של תקיפת קטין (חלף 5 עבירות של תקיפת קטין) וב-17 עבירות של תקיפה סתם (חלף 32 עבירות של תקיפה סתם) (ראו טבלה מסכמת בסיום הדיון בהכרעת הדין בפסקה 37 להלן).
- בסיום הדברים, אבקש להתייחס לשתי טענות נוספות שהעלו הצדדים, שדינן להידחות. הטענה הראשונה הועלתה על ידי המערערת, ולפיה מעשיה אינם מהווים תקיפה שכן הם נעשו באור יום לעיני צוות הגן (ובמקרים מסוימים לעיני בעלה). ואולם, למרבה הצער, ישנם מקרי אלימות קשים במיוחד המבוצעים בגני ילדים על ידי כול (או רוב) צוות הגן, או בנוכחותו. ברי, כי אין בכך שהמעשים נעשים ב״אור יום״ כדי להבחין בין מעשים פליליים לבין כאלה שאינם (ראו למשל את עניין בנימין, בו הורשעו המערערת וחמש נשות צוות נוספות בביצוע עבירות אלימות כלפי הפעוטות).
הטענה השנייה הועלתה על ידי המדינה, ולפיה הגם שלא כל מעשי המערערת, כאשר מבודדים אותם אחד אחד, עולים לכדי עבירה פלילית - כך שלא היה מקום להעמידה לדין בגינם - הרי שכאשר מסתכלים עליהם במכלול, יש לראות את כולם כפליליים. גם טענה זו אין בידי לקבל. למעשה, מדובר בניסיון להחיל במקרה דנן את "תזת הצבירה" שהוכרה ברע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל [נבו] (15.11.2021) (להלן: עניין שחם) (עתירה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין נדחתה במסגרת דנ"פ 8227/21 שחם נ' מדינת ישראל [נבו] (16.1.2022)) ביחס לעבירת הפרת האמונים. מבלי לטעת מסמרות בנדון, איני סבור כי ניתן להחיל הלכה זו ביחס לעבירות התקיפה מושא דיוננו, שכן אלו מוגדרות כל אחת באופן קונקרטי ופרטני בנוגע לכל אירוע. בעיניי, תזת הצבירה עשויה להיות רלוונטית בעבירות כגון התעללות, העשויות להתגבש ביחס לשורת מעשים נפרדים (ראו עניין שחם, בפסקה 9 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה הנדל). בכל מקרה, טענה זו לא הועלתה על ידי המדינה בפירוט, ומשכך לא מצאתי לקבוע בעניין מסמרות.