השארת ילד בלא השגחה
- סעיף 361 לחוק העונשין, האוסר על השארת ילד ללא השגחה ראויה, קובע כך:
המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו - מאסר שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו - מאסר חמש שנים.
סעיף 361 לחוק משקף את החובה המוטלת על הורה או על האחראי על הילד, לדאוג לו ולמנוע פגיעה בו; ואוסר, בהתאם, על השארת ילד מתחת לגיל 6 ללא השגחה ראויה, באופן המסכן את חייו או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו. ודוק, סעיף 361 לחוק העונשין אינו מצומצם למצבים בהם ילד צעיר הושאר במקום מסוכן ומבודד, אלא חל בכל מקרה בו הוא נותר לבדו באופן העלול ליצור סכנה לפגיעה בו. לכן, העבירה עשויה להתגבש גם כאשר הילד נותר לבד בביתו, מקום מבטחו; ואף כאשר באותו הזמן אחד מהוריו (או אדם אחר האחראי עליו) נמצא בחדר אחר בבית, אך איננו משגיח עליו באופן ראוי (ראו, למשל: ע"פ 4732/10 מדינת ישראל נ' פלוני [נבו] (2.1.2012) (השארת ילדים לבד בבית); ת"פ (שלום ת"א) 8023/06 מדינת ישראל נ' עזיזה [נבו] (15.5.2008) (כב׳ השופטת דורית רייך שפירא) (שני מקרים של השארת ילד ללא השגחה, כאשר אחד מההורים היה בבית); ת"פ (שלום אילת) 10554-08-12 מדינת ישראל נ' מדלסי [נבו] (13.1.2015) (כב׳ השופטת שוש שטרית) (מטפלת במשפחתון השאירה ילדה באמבטיה ללא השגחה ראויה)). המקום בו הקטין נותר בלא השגחה ראויה עשוי, אומנם, לשמש כאינדיקציה לקיומו של סיכון כאמור, למשל אם מדובר במקום המסוכן כשלעצמו עבור ילד קטן (כגון מקום הסמוך לכביש סואן); אך העבירה מתגבשת גם כאשר מדובר במקום שעל פניו הינו בטוח מבחינת הילד, כמו ביתו או גן הילדים.
- במקרה דנן המערערת הורשעה, כאמור, בשתי עבירות של הותרת ילד ללא השגחה - אישומים 8 ו-13. ביחס לאישום 8 בית המשפט קמא קבע כי אחת הסייעות הניחה את נ.ס בנדנדה התלויה על מתקן גבוה מהרצפה (לעיל ולהלן: הנדנדה), מבלי לקשור אותו באופן נאות, ויצאה מהחדר. לאחר כמה דקות הקטין נפל מהנדנדה, ראשו נחבט ברצפה, והוא זחל בקרבתה על הרצפה. בחלוף מספר דקות נכנסה המערערת לחדר, והניחה בנדנדה פעוט אחר, א.א, מבלי לקשור אותו ומבלי להתייחס ל-נ.ס, ויצאה מהחדר. במשך דקות ארוכות שני הקטינים נשארו בחדר מבלי שאיש בוגר מצוי שם או ניגש אליהם, וזאת בעוד א.א בוכה, מבלי שאיש ניגש אליו, ואף הוא מצוי בסכנה ליפול מהנדנדה (א.א נראה בסרטונים מתנדנד בחוזקה מצד לצד) ו-נ.ס זוחל קרוב אליו על הרצפה. כך, אילו א.א היה נופל, הוא היה עשוי לפגוע ב-נ.ס. פרק הזמן בו הפעוטות נשארו לבדם וללא השגחה ראויה עומד, לפי הסרטונים, על כ-18 דקות (יוער כי המערערת נכנסה בשלב מסוים לחדר למשך זמן קצר מאוד), באופן היוצר סיכון עבורם - סיכון שאף התממש ביחס ל-נ.ס שנפל מהנדנדה (יוער אומנם כי על פי הנחזה בסרטונים הנדנדה איננה גבוהה במיוחד, אלא היא פחות או יותר בגובה ברכיים של אדם).
טענותיה העיקריות של המערערת בנדון הן שהקטינים לא נשארו לבד במקום מסוכן או מבודד, שאינו בקשר עין, אלא היו בחדר התינוקייה בתוך מתחם הגן; וכי לא היא שמה על הנדנדה את הקטין נ.ס, אלא אחת הסייעות. אין בטענות אלה כדי להצדיק את קבלת הערעור. ביחס לטענה הראשונה, כבר הובהר לעיל כי עבירת השארת ילד ללא השגחה ראויה יכולה להתקיים גם כשהמקום בו הושם הילד אינו, כשלעצמו, מקום מסוכן או מבודד. ואכן, במקרה דנן, על אף שמדובר בחדר התינוקייה שבגן הילדים - הפעוטות נשארו לבד וללא השגחה באופן היוצר סיכון עבור שניהם (סיכון שכאמור ביחס ל-נ.ס גם התממש בכך שנפל מהנדנדה). ויודגש, כי לא ניתן להשוות בין הסיכון הכרוך בכך שילדים קטנים נמצאים יחדיו (ועשויים, למשל, להתקוטט או להציק אחד לשני), כאשר צוות הגן מפקח עליהם באופן הולם, ויכול, במידת הצורך, לגשת אליהם באופן מיידי; לבין הסיכון המשמעותי שמתעורר כאשר הילדים נמצאים ללא השגחה ראויה, כך שצוות הגן לא קשוב אליהם (לפחות לא באופן מספק) וגם לא יכול לדאוג להם ולשמור עליהם. במקרה דנן, כאמור, הפעוט נ.ס נפל מהנדנדה ונחבט בראשו, אולם אף אחד לא ניגש אליו - בעוד שאם הוא היה נמצא בהשגחה ראויה, יש להניח כי המערערת או אחת הסייעות הייתה ניגשת אליו באופן מידי, ומעניקה לו טיפול מתאים. כך גם, כאמור, הפעוט א.א בכה במשך זמן רב מבלי שמישהו מצוות הגן ניגש אליו.