תא (ת"א) 51721-03-20 ד"ר שלמה נס נ' קוסט פורר גבאי את קסירר

לפניי תביעה של מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (להלן: "החברה" או "אגרקסקו"), נגד הנתבעת, קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה) (להלן: "קוסט פורר" או "הנתבעת") בטענה למחדלים בביקורת הדוחות הכספיים של החברה בשנים 2007 - 2009.

רקע

1. אגרקסקו הוקמה בשנת 1956 כחברה בשליטה ממשלתית, ועסקה במשך עשרות שנים בייצוא, שיווק והפצה של תוצרת חקלאית מישראל לשווקים בינלאומיים. פעילותה נועדה, בין היתר, לקדם את ענף החקלאות בישראל ולספק למגדלים מסגרת שיווקית מאורגנת בחו"ל.
2. החל משנת 2006 ועד לכניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון בשנת 2011, שימשה הנתבעת כרואת החשבון המבקרת של החברה. בשנה הראשונה לתקופה זו חלקה הנתבעת את תפקידה עם משרד רואי החשבון פאהן קנה ושות', ואילו החל משנת 2007 שימשה הנתבעת לבדה כרואת החשבון המבקרת.
3. במהלך השנים שקדמו לקריסת החברה, המשיכה אגרקסקו לפעול בהיקפים נרחבים, לרבות גיוס חוב מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב בחודש דצמבר 2007, וקבלת אשראים מגורמים שונים. פעילות זו נעשתה על בסיס דוחות כספיים מבוקרים, אשר נשאו את חוות דעתה של הנתבעת.
4. ביום 30.6.11, על רקע משבר כלכלי חמור אליו נקלעה, הגישה אגרקסקו לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו הקפאת הליכים. באותו יום ניתן צו הקפאת הליכים, ובהמשך נפתחו גם הליכי פירוק.  במסגרת הליכים אלה מונו עו"ד ורו"ח ד"ר שלמה נס ורו"ח אלי שפלר כמפרקי החברה (להלן: "המפרקים" או "התובעים").
5. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 25.8.11 הוגשה בהליכי הפירוק חוות דעת ראשונית של רו"ח יהודה ברלב (להלן: "חוו"ד ברלב"), אשר הוזמנה על-ידי נאמן מחזיקי אגרות החוב של החברה. חוות הדעת התמקדה בתקופה שמאז הנפקת אגרות החוב בשנת 2007 ועד לקריסת החברה, והצביעה על שורה של ליקויים מהותיים בדוחות הכספיים המבוקרים של אגרקסקו.
6. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)בחוו"ד ברלב נטען, בין היתר, כי הדוחות הכספיים של החברה לא שיקפו באופן נאות את מצבה הכלכלי, וכי נכללו בהם מצגים מטעים באשר להונה העצמי, להתחייבויותיה ולתוצאות פעילותה. כן נטען כי החברה הכירה בתשלומים שונים למגדלים, לרבות מענקים ומקדמות, כנכסים, אף שלא התקיימו התנאים החשבונאיים להכרה זו, וכי בדרך זו הוסתרו הפסדים משמעותיים שנצברו לאורך השנים (עמ' 7 - 8 לחוו"ד ברלב).
7. עוד צוין בחוו"ד ברלב כי הצגה חשבונאית זו אפשרה לחברה להציג עמידה לכאורה באמות מידה פיננסיות שנקבעו באגרות החוב (להלן: "הקובננטים"), לדחות את מימושן לפירעון מיידי, ולהמשיך בפעילותה תוך העמקת התחייבויותיה כלפי נושיה. חוות הדעת הדגישה כי התנהלות זו גרמה לכך שהמשבר הכלכלי נחשף באיחור, ובעוצמה רבה יותר, וכי נזקם של הנושים הלך וגדל (עמ' 7 - 8 לחוו"ד ברלב).
8. בהמשך הליכי הפירוק, מינה בית המשפט את רואה החשבון דרור אביב כחוקר לבדיקת הגורמים לקריסת החברה. החוקר הגיש ביום 23.6.13 דו"ח חקירה מפורט (להלן: "דו"ח החוקר"), אשר קבע כי לאורך שנים פעלה אגרקסקו במודל עסקי בלתי כלכלי, תוך מתן הטבות, סובסידיות ותשלומים עודפים למגדלים, שאינם תואמים את יכולותיה הכלכליות (עמ' 2 ו-10 לדו"ח החוקר).
9. בדו"ח החוקר צוין כי לצורך מימון פעילות זו הוסתרו הפסדים בהיקפים ניכרים בדוחות הכספיים, בין היתר באמצעות ויסות רווחים, רישום חובות פיקטיביים וקיזוזם כנגד חובות אמיתיים, והכרה בלתי תקינה בנכסים. עוד צוין כי מנגנוני הסתרה אלה לא התגלו על-ידי רואי החשבון המבקרים של החברה, לרבות הנתבעת, וכי החל משנת 2007 אף התאפשרה הרחבת היקף ההסתרה (עמ' 18 לדו"ח החוקר).
10. בדו"ח החוקר יוחסה לנתבעת מעורבות במחדלים אלה, בין היתר בכך שלא פעלה לאיתור חובות פיקטיביים, לא מנעה קיזוזים שנעשו בניגוד לתקינה החשבונאית, ולא דרשה גילוי נאות בדוחות הכספיים באשר להיקף ההפסדים ולמצבה האמיתי של החברה (עמ' 191 - 192 ו-194 לדו"ח החוקר).
11. לטענת המפרקים, לאחר קבלת דו"ח החוקר המשיכו הם בביצוע בדיקות וניתוחים נוספים, וזאת מתוך רצון להפעיל שיקול דעת זהיר באשר לנקיטת הליכים משפטיים, נוכח העלויות הכרוכות בכך והשפעתן האפשרית על קופת הפירוק.
12. הועתק מנבוביום 2.6.15 פנו המפרקים לנתבעת בבקשה לקבל את התייחסותה לממצאי דו"ח החוקר. ביום 22.12.15 מסרה הנתבעת התייחסות מפורטת בכתב לטענות שהועלו נגדה.
13. ביום 3.1.18 פנו המפרקים לנתבעת בהצעה לקיים דין ודברים במטרה לייתר את הצורך בהגשת תביעה. ההצעה לוותה בטיוטת כתב תביעה, וכללה הסכמה עקרונית שלפיה ככל שהשיח לא יצלח, לא תעלה הנתבעת טענת התיישנות ביחס לתקופה שקדמה לאותו מועד.  הנתבעת הסכימה להצעה, והצדדים ניהלו מגעים שנמשכו פרק זמן ממושך.
14. משהמגעים בין הצדדים לא הבשילו לכדי הסכמות, הודיעה הנתבעת בסוף שנת 2019 על סיום השיח. ביום 3.20 הגישו המפרקים לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד הנתבעת בסכום של 150 מיליון ש"ח (לצרכי אגרה).
15. התביעה הוגשה הן בשם החברה והן בשם נושיה. במסגרת כתב התביעה ציינו המפרקים כי הומחו לידיהם זכויות מנושים עיקריים של החברה, ובכללם מחזיקי אגרות החוב וחברת ספנות שהייתה מנושיה, וזאת ביחס לכל טענה או עילת תביעה הקשורה לקריסת החברה, לרבות כלפי רואי החשבון המבקרים.
16. בתמצית, נטען בכתב התביעה כי הנתבעת התרשלה בתפקידה כרואת החשבון המבקרת של החברה, בכך שאישרה דוחות כספיים אשר כללו מצגים מטעים והסתירו הפסדים בהיקפים ניכרים; כי מחדלים אלה אפשרו לחברה להמשיך בפעילותה במשך מספר שנים נוספות חרף מצבה הכלכלי; וכי כתוצאה מכך נגרמו לחברה ולנושיה נזקים בהיקפים נרחבים.
17. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי תביעת הנושים התיישנה; כי תביעת החברה אינה מגלה עילת תביעה או נזק שנגרם לה במובחן מנזקי הנושים; וכי נפל שיהוי כבד בהגשת התביעה.
18. בפסק דין מיום 4.5.22 ניתנה החלטתי במסגרתה קיבלתי את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף (להלן: "החלטת הסילוק"), בקביעה, בין היתר, כי תביעת הנושים התיישנה; כי תביעת החברה אינה מגלה נזק שנגרם לה במובחן מנזקי הנושים; וכי התביעה לוקה בשיהוי ניכר.
19. על החלטת הסילוק הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק דינו בע״א 4627/22 קיבל בית המשפט העליון את הערעור (להלן: "החלטת הערעור").  נקבע כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים המצדיקים סילוק תביעה מחמת התיישנות, היעדר עילה או שיהוי, וכי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בירור התביעה לגופה.
20. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, נפסק כי המועד הרלוונטי לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד הגשת חוו"ד ברלב באוגוסט 2011, אשר הצביעה על פגמים מהותיים בדוחות הכספיים המבוקרים של החברה ועל נזק שנגרם לנושיה. עם זאת, משעה שהנתבעת הסכימה, במסגרת ההידברות שנוהלה בין הצדדים החל מיום 3.1.18, שלא להעלות טענת התיישנות ביחס לתקופה שקדמה לכך, יש מקום להחיל את הסכמתה של קוסט שלא להעלות טענת התיישנות הן ביחס לתביעת החברה והן ביחס לתביעת הנושים, אף אם המחאות הזכויות ניתנו בפועל במועד מאוחר יותר.  לפיכך, נקבע כי יש לראות את תביעת הנושים כאילו הוגשה במועד זה, בטרם חלוף תקופת ההתיישנות.
21. בנוסף, נקבע כי אין מקום לדחיית התביעה מחמת שיהוי, שכן לא הוכח, בשלב זה, ויתור על זכות, שינוי לרעה במצב הנתבעת או חוסר תום לב מצד המפרקים. משכך, נקבע כי בירור הטענות מחייב שמיעת ראיות ואינו מתאים להכרעה מקדמית.  לפיכך, הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט זה בוטל, והדיון הוחזר אליו לצורך המשך בירור התביעה, הן בשם החברה והן בשם נושיה.
22. בהחלטה על בבקשה מס' 4 לחיוב המפרקים של אגרקסקו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, החלטתי ביום 10.12.23, על בסיס קביעות בית המשפט העליון, כי מכיוון שהתביעה אינה כספית אלא הצהרתית-מקדמית, הטענה למורכבות בשל "סכום עתק" נדחית. בנוסף, הוכח כי בקופת הפירוק קיימים כספים מספיקים (מעל 10 מיליון ש"ח) לכיסוי הוצאות עתידיות, וכי להוצאות אלו קיימת קדימות בתשלום כהוצאות פירוק, דבר המייתר את הצורך בערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות").
23. ביום 21.12.23 הוגשו שתי בקשות: הראשונה לסילוק על הסף של התביעה בשל התיישנות, והשנייה לסילוק על הסף של התביעה בשם הנושים. בהחלטתי מיום 7.2.24 דחיתי את שתי הבקשות.
24. באשר לבקשה הראשונה, הבקשה לסילוק על הסף, דחיתי את הבקשה תוך אימוץ קביעת בית המשפט העליון כי מרוץ ההתיישנות החל ב-25.8.11. כמו כן, הדגשתי את החובה לנהוג בזהירות בסילוק על הסף, והטלתי בנסיבות העניין הוצאות עונשיות על המבקשת בגין הגשת בקשת סרק, המנוגדת להלכה הפסוקה בתיק זה.
25. באשר לבקשה השנייה, דחיתי את הניסיון לסלק את תביעת הנושים על הסף בטענה לאי-חוקיות המחאת הזכויות. נקבע כי לאור פסיקת בית המשפט העליון בעניין הערעור על החלטת הסילוק, יש לברר את כלל הטענות, כולל אלו הנוגעות לסעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), במסגרת הדיון המלא בתובענה, ולא בדרך של בקשות מקדמיות המעכבות את בירורה.
26. ביום 8.1.25 הוגשה חוות דעת מומחה של ד"ר רו"ח אורי רונן מטעם התובעים (להלן: "חוו"ד רונן"). באותו יום הוגש תצהיר עדות ראשית של רו"ח גיורא לופטיג, מנכ"ל חברת משמרת, אשר משמשת כנאמן של מחזיקי אגרות החוב (סדרה א') שהנפיקה החברה (להלן: "תצהיר לופטיג" ו-"אגרות החוב" או "האג"ח", בהתאמה).  ביום 9.1.25 הוגשה חוות דעת מומחה רו"ח ועו"ד דרור אביב מטעם התובעים (להלן: "חוו"ד אביב").
27. ביום 14.5.25 הוגשו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מטעם הנתבעת: תצהירו של רו"ח איתי גוטליב, ראש המחלקה המקצועית בנתבעת (להלן: "תצהיר גוטליב"); תצהירו של מר יובל אורן, אשר שימש כיו"ר דירקטוריון אגרקסקו מתחילת חודש יוני 2010 ועד לסוף חודש פברואר 2011 (להלן: "תצהיר אורן"); חוו"ד מומחה של פרופ' רו"ח יורם עדן מיום 9.5.12 (להלן: "חוו"ד עדן 2012"); חוו"ד מומחה של פרופ' רו"ח יורם עדן מיום 13.5.25 (להלן: "חוו"ד עדן 2025"); וחוו"ד מומחה של רו"ח אורי מורד (להלן: "חוו"ד מורד").
28. ביום 29.5.25 נחקר עד התובעים ד"ר רונן. ביום 5.6.25 הוגש מוצג בדבר דוח של חברת מידרוג לדירוג סדרת האג"ח שהונפק בשנת 2007 (להלן: "דו"ח מידרוג").  ביום 10.6.25 נחקרו העדים מטעם התובעים רו"ח אביב ורו"ח לופטיג.  ביום 12.6.25 נחקר העד מטעם הנתבעת פרופ' עדן.  ביום 30.6.25 נחקר העד מטעם הנתבעת מר יובל אורן.  ביום 6.7.25 נחקר העד מטעם הנתבעת רו"ח גוטליב.  ביום 10.7.25 נחקר המומחה מטעם הנתבעת רו"ח מורד.
29. ביום 21.10.25 הוגשו הסיכומים מטעם התובעים. ביום 4.12.25 הוגשו הסיכומים מטעם הנתבעת.  ביום 22.12.25 הוגשו סיכומי התשובה מטעם התובעים.

טענות התובעים

• באשר לאחריות הנתבעת כרואת החשבון המבקרת, התובעים טוענים כי הנתבעת התרשלה באופן חמור במילוי תפקידה כרואת החשבון המבקרת של אגרקסקו, בכך שאישרה וחתמה על דוחות כספיים אשר כללו הצגה מוטעית מהותית של מצבה הכלכלי של החברה, הסתירו הפסדים בהיקפים ניכרים, ויצרו מצג שווא של יציבות פיננסית ועמידה באמות מידה פיננסיות.
• עוד נטען כי הנתבעת לא פעלה כשומרת סף כנדרש מרואה חשבון מבקר, אלא הסתפקה בקבלת מצגי הנהלה מבלי לבצע ביקורת חקרנית, עצמאית ומעמיקה, אף שעה שמדובר היה בסעיפים מהותיים המשפיעים על ההון העצמי, על יכולת הפירעון של החברה ועל זכויות נושיה.
• באשר לטיפול החשבונאי בתשלומים למגדלים, לשיטת התובעים, אגרקסקו שילמה למגדלים "תשלומים מיוחדים" בסכומים מצטברים של מאות מיליוני שקלים, מעבר למחויבויותיה החוזיות, ללא חוזים בכתב או זכות משפטית להשבת התשלומים המיוחדים וללא יכולת לאכוף המשך התקשרות. חרף זאת, הכירה החברה בחלק ניכר מתשלומים אלו כנכס בדוחות הכספיים לשנים 2007-2009.  לטענת התובעים, הכרה זו עומדת בניגוד לעקרונות יסוד של התקינה החשבונאית, שכן מדובר לכל היותר בציפייה להמשך קשרים עסקיים, שאינה מקימה "נכס" בר-הכרה.
• עוד נטען כי הנתבעת אישרה רישום זה אף שידעה, או למצער היה עליה לדעת, כי אין בידי החברה שליטה במשאב הנטען, אין ודאות לקבלת הטבות כלכליות עתידיות, ואין בסיס משפטי או כלכלי להכרה בנכס.
• באשר למסגרת החשבונאית שחלה בענייננו, התובעים טוענים כי החל מיום 1.1.07 חלה על החברה חובה ליישם את תקן חשבונאות מספר 30 נכסים בלתי מוחשיים (להלן: "תקן 30"), מכוח המדרג החשבונאי שנקבע בגילוי דעת מס' 26 של לשכת רואי החשבון, וכי התשלומים למגדלים, ככל שניתן לראותם כנכס, מהווים לכל היותר נכס בלתי מוחשי, לכן יש לנתחם לפי תקן זה. לפי הוראות תקן 30, ובהיעדר זכויות משפטיות או יכולת שליטה בקשרי ספקים, אין להכיר בקשרים אלה כנכס.  משלא התקיימו תנאים אלה בעניינה של אגרקסקו, לא ניתן היה להכיר בתשלומים כנכס.
• לחלופין נטען כי גם לפי תקן דיווח כספי בילאומי 15 הכנסות מחוזים עם לקוחות (להלן: IFRS 15")"), מדובר בעלויות להשגת חוזה שאין ודאות להשבתן ואינן תלויות בהשגת חוזה בפועל, ולפיכך דינן להיות מוכרות כהוצאה במועד התהוותן. הנתבעת, לטענת התובעים, אישרה טיפול חשבונאי הסותר הוראות ברורות אלה.
• באשר לקיזוז, היעדר גילוי ואי-מתן הסתייגות, התובעים טוענים כי הנתבעת אישרה קיזוז בין ההתחייבויות למגדלים לבין ה"נכס" הנטען, באופן שמנע את הצגתו במאזן והסתיר מידע מהותי מקוראי הדוחות. בנוסף, לא ניתן גילוי למדיניות החשבונאית החריגה שאפשרה הכרה בתשלומים ללא בסיס חוזי כנכס.  בכך נמנעה מנושי החברה האפשרות להבין כי עמידת החברה בקובננטים נשענת על נכסים נטולי ודאות.
• בנסיבות אלה, נטען כי היה על הנתבעת לדרוש תיקון הדוחות, ולמצער לכלול הסתייגות מפורשת או חוות דעת שלילית. חתימה על חוות דעת "חלקה" בנסיבות אלה מהווה, לשיטת התובעים, הפרה של חובת הזהירות המקצועית.
• באשר לקשר סיבתי ונזק, התובעים טוענים כי ההכרה הבלתי תקינה בתשלומים כנכס אפשרה לחברה להציג עמידה מדומה בקובננטים שנקבעו באגרות החוב. אלמלא רישום זה, הייתה החברה מפרה את הקובננטים כבר בדוחות 2007-2008.
• הפרת הקובננטים הייתה מחייבת סיווג מחדש של אגרות החוב כהתחייבויות שוטפות כבר בדוחות הכספיים של שנת 2007, מה שהיה יוצר גרעון בהון החוזר, מחייב רישום הערת "עסק חי" והפסקת פעילות החברה בשלב מוקדם בהרבה. המשך פעילות החברה במשך כשלוש שנים נוספות הביא להוצאת כספים נוספים, לצבירת הפסדים ולהעמקת נזקי החברה ונושיה.  התובעים טוענים כי מדובר בנזק בר-פיצוי, שכן אין המדובר בהפסדים רגילים מפעילות עסקית, אלא בהוצאת כספים בלתי תקינה שהתאפשרה עקב רשלנות הנתבעת.
• באשר למעמד המפרקים והמחאת זכויות, לשיטת התובעים, המפרקים מוסמכים להגיש את התביעה הן בשם החברה והן בשם נושיה, בהיותם קציני בית המשפט ונאמני כלל הנושים. המחאת הזכויות מהנושים נעשתה כדין ובאישור בית המשפט של חדלות הפירעון, ומהווה המחאה מכוח הדין שאינה אסורה לפי סעיף 22 לפקודת הנזיקין.  תכליתה ריכוז ההליכים והגדלת קופת הנשייה, ואין בה משום מסחור פסול של תביעות.
• לבסוף, באשר להתיישנות ושיהוי, התובעים טוענים כי מרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם עם הגשת חוו"ד ברלב באוגוסט של שנת 2011, עת נחשפו לראשונה הפגמים המהותיים בדוחות. בנוסף, הנתבעת הסכימה בשנת 2018 לעצירת מרוץ ההתיישנות לצורך ניהול משא ומתן, והסכמה זו חלה על כלל רכיבי התביעה.  באשר לשיהוי, נטען כי לא הוכח ויתור על זכות, שינוי לרעה במצב הנתבעת או חוסר תום לב מצד המפרקים.

טענות הנתבעת

• באשר לאחריות ורשלנות מצד הנתבעת כרואת החשבון המבקרת, הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות, שכן לא הוכחה כל רשלנות, הפרת חובה מקצועית או חריגה מתקני הביקורת החלים על רואה חשבון מבקר. לטענתה, הדוחות הכספיים נשוא התביעה הם דוחות של אגרקסקו, שהוכנו ונחתמו על ידי הנהלת החברה ואורגניה, ואחריותה של הנתבעת מתמצה בביקורת הדוחות ולא בקביעת מדיניות עסקית או חשבונאית.
• הנתבעת מדגישה כי אין מחלוקת שהנהלת החברה, ובראשה המנכ"ל, קבעה את המדיניות החשבונאית, וכי לא נטען, ואף הוצהר בהליכים אחרים, כי המנכ"ל או ההנהלה פעלו במרמה או בחוסר תום לב. משכך, לטענת הנתבעת, לא ניתן לייחס לה אחריות בגין אימוץ מדיניות הנהלה שנקבעה בתום לב, כאשר לא הוכח כי המדיניות חרגה בבירור מהתקינה או מהפרקטיקה המקצועית המקובלת במועדים הרלוונטיים.
• באשר למדיניות החשבונאית, הנתבעת טוענת כי מדיניות זו של הכרה בתשלומים למגדלים כנכס לא "נולדה" בשנים 2007-2008, אלא יושמה באגרקסקו במשך עשרות שנים קודם לכן, לכל הפחות משלהי שנות ה-80. המדיניות הייתה ידועה, עקבית וגלויה, דווחה לדירקטוריון החברה, אושרה על ידי ועדת המאזן, ויושמה גם על ידי משרדי רואי חשבון קודמים שביקרו את דוחות החברה.
• לטענת הנתבעת, העובדה שהתובעים נמנעו מלתבוע את רואי החשבון הקודמים, ואף בחרו "לחתוך" את נתוני שנת 2006 מחוות דעת מומחיהם, מחזקת את המסקנה כי אין מדובר במדיניות חריגה או פסולה. עוד נטען כי לא ניתן לטעון כי המדיניות נועדה "להנדס" עמידה בקובננטים, שעה שהייתה נהוגה שנים רבות בטרם הנפקת אגרות החוב וללא קשר אליה.
• באשר לחוקיות וסבירות הטיפול החשבונאי בתשלומים למגדלים, הנתבעת טוענת כי התשלומים למגדלים לא היו "מתנות" או תשלומים ללא תמורה, אלא מקדמות ותמריצים עסקיים שנועדו להבטיח אספקת תוצרת עתידית ולהבטיח את המשכיות פעילות החברה. לטענתה, ניסיון רב-שנים הוכיח כי תמריצים אלה אכן יצרו הטבות כלכליות עתידיות, בדמות נאמנות המגדלים והמשך אספקת התוצרת, ומשכך היה מדובר בנכס כלכלי לגיטימי.
• הנתבעת מדגישה כי התקינה החשבונאית אינה מחייבת קיומו של חוזה כתוב דווקא, וכי גם שליטה דה-פקטו, המבוססת על קשרים עסקיים יציבים וציפייה סבירה להטבות כלכליות, עשויה להצדיק הכרה בנכס. נטען כי התקינה הבינלאומית (בין היתר IFRS 15) והאמריקאית מכירות באפשרות להכיר בנכסים הנובעים מעלויות השגת חוזים או שימור לקוחות, אף בהיעדר חוזה חתום, מקום שבו קיימת ציפייה מבוססת להטבות עתידיות.
• עוד נטען כי לחברה לא היה כל אינטרס "לנפח" נכסים, שכן מבחינה מיסויית עדיף היה להכיר בתשלומים כהוצאה מיידית, דבר המלמד על תום לבה של המדיניות. מחיקת הנכס בשנת 2011, לטענת הנתבעת, לא הייתה הודאה בטעות בדוחות הקודמים, אלא תגובה לשינוי נסיבות קיצוני בדמות נטישת מגדלים, אי-ודאות רגולטורית והחלפת הנהלה, שחייב בחינה מחודשת של הסכום בר-ההשבה (הערך המקסימלי שהחברה יכולה להפיק מהנכס).
• באשר לתחולת תקן 30 והתקינה הבינלאומית, הנתבעת טוענת כי תקן 30 אינו חל על המקרה, שכן עניינו בנכסים בלתי מוחשיים הנרכשים מצדדים שלישיים, ולא ביחסי ספק-לקוח שוטפים.
• לחלופין נטען כי גם אם התקן חל, אין בו איסור מוחלט על הכרה בנכס בהיעדר זכויות משפטיות, וכי התקן מאפשר הכרה בנכסים בלתי מוחשיים גם על בסיס ציפייה להטבות כלכליות, כפי שנעשה בצירופי עסקים (עסקה בה רוכש משיג שליטה בעסק אחר).
• הנתבעת מוסיפה כי במצב דברים שבו לא הייתה תקינה ישראלית ספציפית במועד הרלוונטית, יש לפנות ל-IFRS 15, שנכנס לתוקף בשנת 2014, שכן הוא משקף את הפרקטיקה הנוהגת גם בזמן הרלוונטי לתביעה ותומך בפרקטיקה שנקטה החברה.
• באשר לטענות הקיזוז והגילוי, הנתבעת מודה כי ייתכן שניתן היה להציג את הנתונים בדרך שונה או לתת גילוי רחב יותר, אולם לשיטתה מדובר בליקויים טכניים או סיווגיים שאינם מהותיים. נטען כי הקיזוז בין הנכס להתחייבויות לא השפיע על ההון העצמי של החברה, ומשכך לא היה בו כדי לשנות את עמידתה בקובננטים או להטעות את המשתמשים בדוחות.  בנסיבות אלה, לא הייתה הצדקה מקצועית למתן הסתייגות או חוות דעת שלילית, והנתבעת פעלה בהתאם לשיקול דעת מקצועי סביר.
• עוד נטען כי רשות החברות הממשלתיות וההנהלה החדשה של החברה המשיכו לאמץ את אותה מדיניות חשבונאית גם בדוחות מאוחרים יותר (2009 - 2010), מה שמלמד על תקינותה בזמן אמת. המפרקים עצמם לא ביצעו הצגה מחדש לדוחות העבר, עובדה המעידה לשיטת הנתבעת כי לא סברו שמדובר בטעות חשבונאית.
• באשר לעמידה בתקני הביקורת, הנתבעת טוענת כי עבודת הביקורת בוצעה בהתאם לתקני הביקורת החלים, תוך איסוף ראיות ביקורת נאותות ובחינת יתרות המקדמות. עוד נטען כי חוות דעתו של המומחה מטעמה, רו"ח מורד, היא חוות הדעת המקצועית היחידה בתיק המתייחסת ישירות לאופן ביצוע הביקורת, וקובעת כי לא נפל פגם בעבודת הנתבעת.  נטען כי מומחי התובעים אינם מומחי ביקורת, אלא מומחים חשבונאיים תיאורטיים, וכי ביקורתם מכוונת לתוצאה החשבונאית ולא לתהליך הביקורת עצמו.
• באשר לקשר סיבתי ונזק, הנתבעת טוענת כי קריסת אגרקסקו נבעה מגורמים חיצוניים וממדיניות המדינה כבעלת שליטה, לרבות מודל עסקי בלתי כלכלי, מימון דק ונטישת החברה, ולא מהטיפול החשבונאי בתשלומים למגדלים. נטען כי לא הוכח רכיב ההסתמכות, שכן הנושים הסתמכו על מעורבות המדינה ולא על חוות דעת רואי החשבון, וחלקם כלל לא עיין בדוחות הכספיים.
• עוד נטען כי הנזקים הנטענים הם נזקי נושים בלבד, ואינם נזקים עצמאיים של החברה. הפסדים הנובעים מהמשך פעילות עסקית רגילה או מעלויות סגירה היו נגרמים בכל מועד של קריסה.  לשיטת הנתבעת, גם הקשר הסיבתי המשפטי נשלל, שכן הנזק הנטען אינו בתחום הסיכון הצפוי של רואה חשבון מבקר הפועל בהתאם לתקינה ומאשר מדיניות שאושרה על ידי ההנהלה והרגולטור.
• באשר להתיישנות תביעת החברה, הנתבעת טוענת כי עילת התביעה נולדה עם פרסום כל אחד מהדוחות הכספיים שלגביהם נטענת רשלנות, לכל המאוחר בשנת 2010. ידיעת המנכ"ל, יו"ר הדירקטוריון והדירקטוריון כולו על המדיניות החשבונאית משולה לידיעת החברה עצמה, ומשכך מרוץ ההתיישנות החל שנים רבות לפני הגשת התביעה.  מאחר שהמפרקים עצמם טוענים כי אורגנים אלה פעלו בתום לב ו"ידם לא הייתה במעל", הנתבעת טוענת כי יש לייחס את ידיעתם לחברה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, שכן מדובר בידיעתם של גורמים "תמימים" בחברה, שיכלו לגלות את העובדות בשקידה ראויה.
• באשר להתיישנות תביעת הנושים, הנתבעת טוענת כי הנושים, ובפרט נאמן אגרות החוב כ"גורם רלוונטי", יכלו לדעת על המדיניות החשבונאית והסיכונים כבר בשנת 2007, מתוך הדוחות הכספיים ודוחות חברת מידרוג. די ב"קצה חוט" או בחשד סביר כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, ואין צורך בידיעה מלאה או בראיות חד-משמעיות.  משכך, התביעה בשם הנושים התיישנה לכל המאוחר בשנת 2017.
• באשר לשיהוי ונזק ראייתי, הנתבעת טוענת לשיהוי ניכר ובלתי סביר בהגשת התביעה, אשר גרם לה לנזק ראייתי ממשי, לרבות פטירתו של מנהל החשבונות הראשי ואובדן מסמכים. בנסיבות אלה, נטען כי יש לדחות את התביעה או למצער להקל עם הנתבעת במישור הראייתי ולהכביד את נטל ההוכחה המוטל על התובעים.
• באשר להמחאת הזכויות, הנתבעת טוענת כי המחאת זכויות התביעה מהנושים למפרקים מנוגדת להוראות סעיף 22 לפקודת הנזיקין ואינה תקפה. נטען כי ההמחאות לא אושרו במפורש מראש על ידי בית המשפט של חדלות הפירעון, כי חלקן נעשו לאחר התיישנות, וכי חלק מהנושים כלל לא היו בעלי זכות להמחות.  עוד נטען כי מבנה שכרם של המפרקים, הנגזר מהיקף הפיצוי, יוצר חשש למסחור פסול של תביעות נזיקיות.

תשובת התובעים לטענות הנתבעת

• באשר לאחריות הנהלת החברה והמדיניות רבת השנים, התובעים דוחים את טענת הנתבעת כי המדיניות החשבונאית נקבעה בלעדית על ידי הנהלת החברה וכי אין לייחס לנתבעת אחריות. לשיטתם, עצם היות המדיניות ותיקה אינו מכשיר טיפול חשבונאי שגוי.  רואה חשבון מבקר מחויב לבחון בכל שנה את התאמת הדוחות לתקינה ולמציאות הכלכלית.  נטען כי גם אם הנהלת החברה פעלה בתום לב, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מחובתה המקצועית לבקר, להתריע ולהסתייג מקום שבו הדוחות אינם משקפים נאמנה את מצב החברה.
• באשר לאישור רגולטורי וטענת החוקיות, התובעים דוחים את הטענה כי רשות החברות הממשלתיות אישרה את הטיפול החשבונאי. נטען כי לא הוצג כל אישור פוזיטיבי כזה, וכי ממילא אין לרשות סמכות לקבוע כללי דיווח חשבונאיים.  עוד נטען כי עצם אימוץ המדיניות גם בדוחות מאוחרים אינו מלמד על תקינותה, אלא לכל היותר על המשך ההצגה המוטעית.
• באשר לקשר סיבתי והטלת האחריות על המדינה, התובעים טוענים כי אין סתירה בין הטענות כלפי המדינה לבין התביעה נגד הנתבעת. בעוד שהמדינה נתבעת בגין עצם המודל העסקי והקריסה, קוסט פורר נתבעת בגין מניעת חשיפת הקריסה במועד מוקדם יותר.  נטען כי תפקידה של הנתבעת לא היה למנוע את הקריסה, אלא לשקף אמת חשבונאית.  מחדלה בכך שאפשרה את הארכת חיי החברה באופן מלאכותי והעמקת הנזק.
• באשר להתיישנות, שיהוי ונזק ראייתי, התובעים חוזרים וטוענים כי לא היה בידם "קצה חוט" ממשי טרם חוו"ד ברלב, וכי ידיעת אורגנים שהיו מעורבים בהכנת הדוחות אינה מפעילה את מרוץ ההתיישנות כלפי רואי החשבון. אשר לנזק הראייתי הנטען, נטען כי הנתבעת עצמה מחויבת לשמור ניירות עבודה לתקופה ארוכה, והיעדרם פועל לחובתה ולא לחובת התובעים.
• באשר להמחאת הזכויות, התובעים דוחים את טענת ההמחאה האסורה. לשיטתם, מדובר בהמחאה שנעשתה במסגרת הליך חדלות הפירעון, באישור בית המשפט ובמטרה למקסם את קופת הנשייה, ועל כן חלה עליה ההלכה המאפשרת המחאה מכוח הדין.  נטען כי אין חשש למסחור תביעות, וכי מניעת בירור התביעה תביא לתוצאה בלתי צודקת שלפיה המזיק ייצא נשכר מחדלות פירעון הניזוק.

דיון והכרעה