(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של אחריות של רואה החשבון המבקר לפי כל דין."
- בנוסף, אחריותו של רואה החשבון המבקר אינה מוגבלת רק למערכת היחסים החוזית עם החברה המבוקרת. הפסיקה הכירה בכך שרואה החשבון חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית גם כלפי צדדים שלישיים, ובכלל זה נושים ומחזיקי אג"ח, מכוח עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין. חובה זו קמה מאחר שרואה החשבון משמש כ"שומר סף" האמון על אמינות המידע הפיננסי המפורסם לציבור (עניין יפת, עמ' 446; ת"א (כלכלית) 48631-06-17 סאני תקשורת סלולרית בע"מ נ' אילן בן דב, פס' 389 [נבו] (22.3.2021); עניין מנדזיצקי, בפס' 529; גרוס, בעמ' 785).
- היקף האחריות כלפי נושים ומחזיקי אג"ח מותנה בכך שרואה החשבון יכול וצריך היה לצפות כי אלו יסתמכו על חוות דעתו. בנסיבות של חברות ציבוריות, קיימת חזקה כי רואה החשבון מודע לכך שדוחותיו משמשים בסיס להחלטות השקעה של גורמים חיצוניים. עם זאת, נדרש להוכיח כי הניזוק הסתמך בפועל על המצג המטעה וכי נגרם לו נזק כתוצאה מכך (עניין מנדזיצקי, פס' 529; צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות - חלק ג' 192 (2010) (להלן: "צפורה כהן")).
- לפי הגישה המקובלת, כדי להטיל אחריות על רואה חשבון כלפי צד שלישי בגין נזק כלכלי טהור, צריכים להתקיים תנאים מגבילים: רואה החשבון היה מודע לסוג העסקה המתוכננת; הוא ידע שהמידע יועבר לתובע או לקבוצה מוגדרת; והמטרה שלשמה הסתמך התובע על המידע זהה למטרה שלשמה הוכן הדוח (עניין צאייג, פס' 21; עמוס הרמן דיני נזיקין 102 (2020) (להלן: "הרמן")).
- היקף החובה מתרחב כאשר בפני רואה החשבון ניצבים "נורות אדומות" או סימנים מחשידים. במקרים כאלה, רואה החשבון נדרש למשנה זהירות ולביצוע נהלי בדיקה נוספים, כגון אימות שעבודים. התעלמות מסימנים אלו וחתימה על חוות דעת "נקייה" עלולה להיחשב כהפרת חובת הזהירות כלפי מחזיקי האג"ח ככל שהסתמכו על הדוחות (רע"א 8268/96 דן רייכרט נ' משה שמש, נה(5) 276, פס' 33 (2001); עניין אלמונים, בעמ' 680).
עצמאות ואי-תלות בעריכת הדו"חות
- באשר לעצמאות ואי-תלות בהכנת הדוחות, אין בידי לקבל את הטענה של התובעים לפיה הנתבעת היא שהכינה בפועל את הדוחות, בניגוד לדרישה להפרדה בין ההנהלה למבקר (בסעיף 119 לסיכומי התובעים).
- אזכיר מושכלות יסוד - במשפט אזרחי נטל ההוכחה מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל זה מורם כאשר בסופו של יום, ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, מאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של התובע, כלומר שממכלול הראיות שהונחו בפניו, קובע בית המשפט שגרסתו העובדתית של התובע הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד (ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ; רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ). נטל נוסף הינו נטל הבאת הראיות, שהוא חובה משנית ונלווית לנטל השכנוע, המחייבת את הצד הנושא בנטל השכנוע להביא ראיות מספיקות כדי לעמוד בו (ע"א 462/20 אורי אטיאס נ' גלעד בובליל, בפס' 27 [נבו] (12.9.2021)).
- כלל זה כמובן יפה גם לענייננו - על התובעים לשכנע את בית המשפט שגרסתם העובדתית וכבדת המשקל לפיה משרד רואי החשבון הוא שערך את הדוחות - היא העדיפה. בענייננו, התובעים מגייסים כתמיכה לעמדתם את עדותו של יו"ר הדירקטוריון יובל אורן (פרוטוקול, עמ' 839, שו' 21 ועד עמ' 840, שו' 8):
"ש: אני אפנה אותך לעמוד 175 לחקירה שלך, אם תואיל לעיין. בשורות 16-20. אתה אומר "תראה, מיכה, מיכה קנינג, הוא היה, הרי הי החשב. הוא היה צריך להכין דוחות כספיים אבל הוא לא עשה את זה. זו אחת, הייתה גם אחת הסיבות שדוד החליט שהוא לא ימשיך לעבוד. זאת אומרת, אי אפשר היה לקבל מידע על המצב התזרימי, אז היו". אני רק רוצה להציע אולי, אם החשב לא הכין את הדוחות הכספיים אז אולי הפירמה הכינה אותם. אם אתה זוכר. או מי כן הכין את הדוחות הכספיים.