סוף דבר
- סיכומו של דבר, אין בידי לקבל את טענת התובעים באשר להתרשלות הנתבעת או להסתמכות מטעה על הדוחות הכספיים לשנים 2007 - 2009. אכן, וכפי שנקבע לעיל, הרישום החשבונאי של התשלומים המיוחדים כ"נכס" לא עמד בדרישות התקינה החשבונאית. אולם, אין בקביעה זו כשלעצמה כדי לבסס אחריות נזיקית של רואה החשבון המבקר. אין די בהסתמכות על סיווג חשבונאי צר ומבודד כדי לבסס את טענת התובעים לנזק. ייחוס מעמד של גורם שבלעדיו אין לרישום חשבונאי זה , להעמקת חדלות הפירעון של אגרקסקו, יהיה בגדר ראיה נקודתית החוטאת לאמת כעולה מן התמונה הכוללת על פי הראיות שהוצגו בתובענה.
- לאחר בחינת מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהנתבעת חרגה מסטנדרט ההתנהגות של "רואה חשבון מבקר סביר" באופן חריג או כי התקיים קשר סיבתי בין פעולותיה לבין הנזק הנטען. בהקשר זה, יש ליתן משקל לכך שבזמן אמת רשות החברות הממשלתיות לא הביעה הסתייגות מן הטיפול החשבונאי, אף שאין בכך משום אישור פוזיטיבי לתקינותו, באופן המלמד כי הפרשנות שננקטה לא נתפסה אז כסטייה מובהקת או חמורה מן הפרקטיקה המקצועית. בנוסף, מן הנתונים והעדויות עולה כי הדוחות הכספיים לא היוו "סיבה בלעדיה אין" להשקעה באג"ח החברה או לנזק לחברה עצמה; מדובר בהתנהלות שיטתית ורבת-שנים שהייתה ידועה לגורמים שונים, לרבות בעלי השליטה ונושאי משרה בכירים, אשר התובעים בחרו שלא לתבוע. יפים לענייננו דבריה המסכמים של כב' השופטת פלינר בעניין שיפקה (פס' 78):
"סבורה אני כי קריסתה של החברה, אגב הותרת חובות הנאמדים בכ-32 מיליון ₪, אף היא מלמדת על בעיה מהותית הרבה יותר מאשר טעויות לכאורה בקשר לפרויקט האצטדיון ומספר פרויקטים קטנים נוספים (שכבר הסתיימו באותו מועד). דומה כי גם אם הכנסות החברה היו עולים לכדי אלו להם טענו ברלב ולוי בחוות דעתם, הדבר לא היה מוביל ל"הצלת" השקעת התובעת בחברה והשקעה זו היתה יורדת לטמיון בשל הקריסה. התרשמותי היא כי בהיותה מודעת למצב המשפטי, ובניסיון לתור אחר כיס עמוק, בחרה התובעת לתבוע את רואי החשבון בלבד, כל זאת כשהמעורבים הרלוונטיים, הצדדים להסכם ההשקעה והאחראים למצגים, אינם נדרשים לתת דין וחשבון."
- משלא הוכחו יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי, לא מתגבשת עוולת הרשלנות. משכך, מתייתר הצורך בהכרעה בטענות הסף, וההכרעה ניתנת לגופו של עניין.
התביעה נדחית.