"המשפט והכלים המשפטיים אינם המסגרת המתאימה לריפוי כאבי לב כתוצאה ממערכות יחסים בין בני זוג שבאו אל קיצן או 'לסגירת חשבונות' בשל אכזבות רגשיות. טענות כלפי בן זוג שהסתיר את רגשותיו הכנים כלפי בן זוגו האחר; את מניעיו האמיתיים למיסוד הקשר בניהם; את עוצמת משיכתו המינית לבן זוגו ולאחרים או לאחרות; את מושאי תשוקתו; את הרהוריו וצפונות לבו – כל אלה אינן טענות שראוי להן להתברר ולהתלבן בבית המשפט. בני זוג יכולים להתקשר במערכות יחסים רומנטיות ובקשרי נישואין מסיבות שונות, והם יכולים לחוש משיכה ואהבה לבני זוגם בעוצמה משתנה. ההחלטה להינשא לפלונית יכולה להתקבל אצל אלמוני, על אף שלבו נמשך דווקא אחר אחרת, או אחר, ועל אף שיש בעובדה זו – ככל שתתגלה לפלונית – כדי לגרום לה צער ודאבון לב. ואולם, המשפט אינו הזירה המתאימה שתביא מזור לכאב זה, והוא אינו נועד למשטר את נטיות הלב, המשיכה, והמחשבה של בני זוג במהלך מערכות היחסים הזוגיות שהם מנהלים" (שם, פסקה 48).
נוסף לאמור, צוין כי הכרה בחובת גילוי ביחס למערכת היחסים האינטימית או הרגשית שבין בני הזוג, עלולה לגרום לפגיעה עמוקה בפרטיות ובאוטונומיה של הצדדים להליך, הכרוכה בבירורן של תביעות מסוג זה (ראו: בע"מ 4181/22, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת י' וילנר; וילנר ומשאלי שלומאי, בעמ' 1035-1033). גם על טעם זה עמדה השופטת י' וילנר, בפסק דינה ב-בע"מ 5827/19, בציינה כי:
"הכרה בחובתו המשפטית (וכאמור, להבדיל מהמוסרית) של אדם לשתף את בן זוגו האחר בכל אלה, דקדוק משפטי וחקירה ליטיגטורית בהם, עלולים לפגוע קשות בפרטיות של האדם ביחס להיבטים האישיים והאינטימיים ביותר הקשורים למרחבו הפרטי ולעולמו שלו. קביעת חובת גילוי בהיבטים האמורים גם אינה רצויה מבחינת ההשלכות שעלולות להתלוות לה – הגבלת האוטונומיה של האדם והגבלת חירותו לעצב את סיפור חייו במהלך הנישואין, שהרי היבטים אלה, בכל הנוגע להכרה העצמית בהם, יכולים להשתנות על ציר הזמן, בהתאם לתפיסותיו של האדם את עצמו בתקופות שונות בחייו, לגיבוש זהותו הפנימית, למפגשים הבינאישיים אותם חווה, ובהתאם לחברה ולתרבות בה הוא חי" (שם, פסקה 53).
- שותף אני לעמדה שלפיה, ככלל, הטלת חובת גילוי משפטית בהקשרים אינטימיים ורגשיים בין בני זוג היא בלתי רצויה. אף אני סבור כי הכרה בחובה משפטית לחשיפת צפונות הלב, לבטים פנימיים ורגשות שמטבעם יכולים להיות דינמיים ומשתנים, במסגרת מערכת יחסים זוגית, עשויה לעורר קשיים ניכרים הן מנקודת מבט של מדיניות משפטית רצויה, הן נוכח החשש לפגיעה בפרטיותם ובאוטונומיה של בני הזוג.
יחד עם זאת, מהטעמים שאפרט להלן, סבורני שבנסיבות העניין דנן, הקשיים חלים במידה פחותה והטעם להתגבר עליהם – חזק במיוחד, כך שיש לראות בו חריג לכלל שלפיו אין להכיר בחובת גילוי משפטית בהקשרים אינטימיים ורגשיים בין בני זוג. אפרט.
- אשר לקשיים הנובעים מ-"משפוט" מערכת היחסים הזוגית – סבורני כי החששות שעליהם עמדה הפסיקה בהקשר זה מוצדקים בעיקר במצבים שבהם עצם ההליך המשפטי הוא שמכניס את המשפט, לראשונה, אל תוך מערכת היחסים, ובמסגרתו מבקש אחד מבני הזוג "למשפט" בדיעבד את יחסיהם. ואמנם, לא למותר לציין כי בפסקי הדין שבהם שללה הפסיקה את ההכרה בחובת גילוי משפטית בהקשרים אינטימיים ורגשיים בין בני זוג, לא דובר במצבים שבהם נכרת בין הצדדים הסכם מוקדם המסדיר את מערך הזכויות והחובות ביניהם ביחס לסוגיה מושא המחלוקת ובית המשפט נדרש ליישמו, אלא בעיקר בתביעות נזיקיות שבמסגרתן ביקש אחד מבני הזוג להחיל בדיעבד חובה משפטית חיצונית על מערכת היחסים הזוגית.
לא כך הם פני הדברים בענייננו. כאן, מערך הזכויות והחובות בין הצדדים, בכל הנוגע להליך שימור הפוריות של המערערת, הוסדר מלכתחילה בהסכם פורמלי ומחייב, שעל יסודו נשענת אף טענתו של המשיב לקיומה של זכות "וטו" ביחס לשימוש בביציות המופרות. במצב דברים זה, המשפט כבר מצוי בתוך החדר, וההתדיינות שבין הצדדים אינה מבקשת להחיל בדיעבד נורמות משפטיות חיצוניות על מערכת היחסים, אלא לעמוד על היקפן ותוכנן של הזכויות והחובות הנובעות מההסכם שנכרת ביניהם. משכך, אין המדובר בניסיון להרחיב את גבולות המשפט אל מחוזות שמוטב שיוותרו מחוץ לתחומו, אלא בהחלתם של דיני החוזים על מערכת יחסים שהצדדים עצמם בחרו להסדיר היבט מסוים שלהם, בחוזה פורמלי.