ביום 18.12.2023, מחק בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים על החלטת הרשמת, בטענה שהערעור הוגש באופן שגוי (ע"ר 26125-11-23). הואיל ובית המשפט המחוזי הגדיר את החלטת הרשמת כ-"פסק דין", קבע בית המשפט המחוזי כי המסלול הדיוני הנכון לתקיפת ההחלטה הוא הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בהתאם לסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט.
ביום 9.6.2024, דחה בית משפט זה עתירה שהוגשה כנגד פסק הדין דלעיל (בג"ץ 4181/24). בפסק דיני באותו עניין, שניתן בהסכמת חבריי, ציינתי כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו: הבהרתי כי החלטת הרשמת מהווה "החלטה אחרת", ולא "פסק דין", ובהתאם, כי היה מקום לדון בערעור לגופו, על-פי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט. עוד הבהרתי כי הדרך לעתור לתיקון שגיאתו של בית המשפט המחוזי היא בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבית משפט זה.
בהתאם, ביום 18.2.2025, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 46005-02-25). בקשת רשות הערעור התקבלה, בהסכמת הצדדים, תוך שנקבע כי על בית המשפט המחוזי לקיים דיון לגופו בערעור שהגישו המבקשים על החלטת הרשמת. כלומר: פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר סמכותו - אשר עליו נשענים המבקשים בבקשתם שלפניי - הוא שנהפך על-ידי בית משפט זה, בעניין רע"א 46005-02-25.
ואכן, בפסק דינו מיום 11.6.2025, דן בית המשפט המחוזי בערעור המבקשים על החלטת הרשמת לגופו, בהתאם לסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, ודחה את הערעור. פסק דין זה ניתן בסמכות.
במילים אחרות: המבקשים אינם יכולים להיאחז בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.12.2023, ובקביעה שם כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות, שכן זו בדיוק הקביעה שנהפכה בעת שהתקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין הנ"ל.
- לפני סיום, יש מקום להבהרה אחרונה: פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2025, התייחס אך ורק למבקש 2, ככל הנראה בשל העובדה כי רק המבקש 2 חתום על גוף הערעור והתצהיר שצורף לו (ולמרות שגם המבקשת 1 מצוינת כמערערת באותו עניין). בהליך שלפניי, המבקשת 1 היא החתומה על בקשת רשות הערעור, וכן על התצהיר שהתלווה לה, כאשר המבקש 2 הבהיר, ביום 21.9.2025, כי הוא מצטרף אליה. עוד ציינה המבקשת 1, כי במסגרת ההליך בפני הרשמת, "שני המבקשים הגישו ערעור, ולא רק מערער מס' 2". בהתאם, נחה דעתי כי יש לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא בקשת רשות הערעור דנן כפסק דין החל על שני המבקשים יחדיו.
- סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית בזאת. בהתאם, בקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשים ביום 19.1.2026, נדחית גם היא.
משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.