שנית, טוענים המבקשים שבית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון בערעור שהוגש על החלטת הרשמת. זאת, על בסיס קביעתו של בית המשפט המחוזי עצמו, בפסק הדין שנתן ביום 18.12.2023, במסגרתו קבע כי יש להחיל על נסיבות המקרה את סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט. לשיטת המבקשים, פסק דינו של בית משפט זה ב-רע"א 46005-02-25 הפנה את הדיון חזרה לבירור הרשמת, ולא לבית המשפט המחוזי.
שלישית, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהתייחס בפסיקתו לטענותיהם בדבר הבקשה שהגישו להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נדחתה על-ידי בית משפט השלום (הרשמת פ' נויבירט), ביום 26.1.2024, ב-רע"א 64552-12-23. לעמדת המבקשים, לו היה בית המשפט המחוזי בוחן את טענותיהם בדבר הארכת המועד, היה מוצא כי בנסיבות העניין, יש מקום להיעתר לה, ובאופן זה היה מאפשר דיון מחודש בטענותיהם כנגד פסק דינו של בית משפט השלום.
בנוסף על אלה, מעלים המבקשים שלל טענות נוספות: טענה נגד ייחוס הערעור שהוגש על החלטת הרשמת למבקש 2 בלבד; טענה כי שגיאת הקלדה מעידה על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על שגיאות עובדתיות; טענה כי בית המשפט המחוזי קבע את שקבע על בסיס ההשקפה שהמבקשים זלזלו בהליך המשפטי בשל אי התייצבותם לדיון בבית משפט השלום וכי לקביעה זו לא היה בסיס; והטענה כי היה על הרשמת, ובית המשפט המחוזי אחריה, למנות את תקופת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום החלטת בית משפט השלום בבקשת העיון החוזר שהגישו, ולא מיום מתן פסק הדין.
- ביום 19.1.2026, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל המתנהלים, על-פי הנטען, במקביל להליך דנן.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, וההליכים הקודמים אליהם הפנו המבקשים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובה.
- בהתאם להלכה הפסוקה, מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (ראו, מיני רבים: רע"א 4605-11-24 רג'בי נ' שפרמן, פסקה 18 [נבו] (6.11.2025); רע"א 60350-12-24 ראובן נ' עובד, פסקה 9 [נבו] (10.6.2025); רע"א 23485-06-25 אנקווה - בית אביב בע"מ נ' פליישר, פסקה 8 [נבו] (15.10.2025)). איני סבור כי הבקשה שלפניי נמנית על אותם מקרים חריגים.
- חרף הניסיון לשוות לטענותיהם נופך עקרוני, טענות המבקשים הן ערעוריות, ואינן חורגות מעניינם הפרטני.
הטענה היחידה אשר הוצגה על-ידי המבקשים כחורגת מעניינם הפרטי, היתה טענתם לפה הייתה מוטלת על בית המשפט החובה להתייחס אחרת למחדליהם הואיל והיו נעדרי ייצוג. ברם, בהקשר זה כבר נפסק כי: "בעל דין המנהל ענינו בעצמו [...] אינו יכול לזכות בזכות יתר לעומת בעל דין השוכר לו עורך דין" (ע"א 518/78 והבה נ' והבה, פ"ד לג(3) 134, 137 (1979); וראו גם: רע"א 2429/22 ברוכים נ' גאון [נבו] (10.4.2022)). הערכאות השונות, בהליכים הרבים שחבקו את הסכסוך דנן, יישמו את סדר הדין האזרחי בהתאם לדין. בית משפט השלום אף נכון היה לבטל את פסק דינו בכל הנוגע למבקש 2, נוכח הטעות ממנה נבעה אי התייצבותו, בתנאי שהמבקש 2 יפקיד סכום שננקב בהחלטה (10,000 ש"ח) בקופת בית המשפט. הפקדה כאמור לא בוצעה, וערעור על ההחלטה לא הוגש במועד הקבוע בדין. בהתאם, פסק דינו של בית משפט השלום הפך לחלוט. על כך, אין למבקשים להלין אלא על עצמם.
- למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקשים, גם לגופם של דברים: מעיון בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי, ניכר כי פסק דינו לא התבסס על אי-התייצבות המבקשים בפני בית משפט השלום (כנטען על-ידי המבקשים), אלא התבסס במפורש על האיחור בהגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בהקשר זה, אין כל עילה להתערבות במסקנת בית המשפט המחוזי, והרשמת לפניו, כי יש לספור את המועד האחרון להגשת הערעור מהיום בו גילה המבקש 2 על פסק דינו של בית משפט השלום. כפי שפורט שם, הגשתן של בקשות לביטול פסק הדין ולעיון חוזר, לא מאריכה את המועד להגשת הערעור, אשר נספר ממועד מתן פסק הדין.
בנוסף על האמור, אינני סבור כי יש בשגיאת ההקלדה השולית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי לפגום במסקנתו בדבר האיחור בהגשתו של הערעור. גם הימנעותו של בית המשפט המחוזי מהתייחסות לטענת המבקשים בדבר בקשתם להארכת מועד, מוצדקת: ערעור המבקשים שעמד בפני בית המשפט המחוזי עסק בהחלטת הרשמת מיום 25.10.2023 ב-ע"א 61228-07-23, ולא בהחלטתה מיום 26.1.2024 ב-רע"א 64552-12-23 (אשר עליה לא הוגש כל ערעור).
- למען שלמות התמונה, אתעכב, בקצרה, על טענת הסמכות שהעלו המבקשים, משזו העסיקה את בית משפט זה במסגרת שני הליכים (בג"ץ 4184/24; השופט י' עמית, השופטת י' וילנר, ואנוכי); וכן רע"א 46005-02-25; המשנה לנשיא נ' סולברג, השופט ד' מינץ, והשופטת ג' כנפי-שטייניץ):
לעמדת המבקשים, פסק דינו של בית משפט זה לפיו יוחזר ההליך לבית המשפט המחוזי, הובן באופן שגוי. לשיטתם, היה על הדיון החוזר להתקיים בפני הרשמת נ' נויברט, ולא בפני השופטת ת' בר-אשר במסגרת ערעור על החלטת הרשמת. כפי שכבר צוין לעיל, וכמובהר להלן, לא כך הם פני הדברים. בשל הסתעפות ההליכים, אעמוד על השתלשלות הדברים: