"דין העתירה להידחות גם מהטעם שבידיי העותרים ישנו סעד חלופי: כפי שנזדמן לי לציין אך לאחרונה, החלטת רשם על מחיקת ערעור בשל איחור בהגשתו, הינה, להשקפתי, "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" [...]. לפיכך, בהתאם לסעיף 96(ב) [לחוק בתי המשפט], הדרך לערער על החלטת רשם המוחקת ערעור מחמת איחור בהגשתו היא בהגשת ערעור לבית המשפט בו משמש הוא רשם, ועל החלטה בערעור כאמור ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה" (שם, בפסקה 6).
- בהתאם, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבית משפט זה (רע"א 46005-02-25; המשנה לנשיא נ' סולברג, השופט ד' מינץ, והשופטת ג' כנפי-שטייניץ). בעקבות הסכמות אליהן הגיעו הצדדים באותו הליך, רשות הערעור שהתבקשה ניתנה, הערעור התקבל, והתיק הוחזר להכרעת בית המשפט המחוזי. משמעות הדבר הייתה החזרתו של התיק לשם קיום דיון לגופן בטענות המבקשים בערעור על החלטת הרשמת לדחות את הערעור (שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום), בשל האיחור בהגשתו.
- ביום 11.6.2025, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ת' בר-אשר), אשר עליו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי. בית המשפט המחוזי דן בערעור, ודחה אותו לגופו, בלא להידרש לתשובת המשיב. זאת, בהתבסס על שני נימוקים: ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקש 2 לפיה יש לספור את ימי הערעור החל מיום הגשת הבקשה לביטול פסק הדין או יום הגשת הבקשה לעיון חוזר, שגויה: משנודע למבקש 2 על מתן פסק דין כנגדו בבית משפט השלום, לכל המאוחר ביום 4.5.2023, היה עליו להגיש ערעור על פסק הדין עד ליום 3.7.2023, וזאת לא עשה. שנית, קבע בית המשפט המחוזי כי הערעור על החלטתו של בית משפט השלום לדחות את בקשת המבקשים לביטול פסק הדין, הוגש כערעור בזכות, ולא כערעור ברשות, וגם בכך הייתה שגיאה. לבסוף, הוסיף בית המשפט המחוזי כי גם לגוף הערעור, סיכוייו היו קלושים ביותר, בשל העובדה שהתביעה המקורית שהוגשה על-ידי המשיב והתקבלה על-ידי בית משפט השלום התבססה על החלטות ברורות בהליכים קודמים (ת"א 6234/06 ו-ת"א 6618/04), שאת הוראותיהן המבקשים לא קיימו.
- 00הועתק מנבוביום 9.9.2025, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טענו המבקשים, בין היתר, את הטענות הבאות:
0
ראשית, טוענים המבקשים כי הכרעה בעניינם מקרינה על בעיה משפטית רוחבית: דינו של הליך כאשר ניתן פסק דין בהעדר התייצבות, בנסיבות בהן אי-ההתייצבות נגרמה, על-פי הנטען, בשל העדר ייצוג. לעמדת המבקשים, במצב דברים זה, על בתי המשפט לדון לגופן בטענות, חרף המחדל הדיוני.