ובהמשך:
"כיצד יבדוק בית המשפט שלפניו עולה טענת ההשתק אם אומנם היתה הכרעה באותה פלוגתא, נושא טענת ההשתק, חיונית לצורך ביסוסו של פסק הדין בהתדיינות הקודמת? על כך משיב זוסמן... בע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל: 'המבחן הוא אם פסק הדין יעמוד בעינו, אף אם תמחק ממנו את מימצאו של בית המשפט קמא...'".
כן ר' בעמ' 197:
"מבחן חיוניות הממצא מחייב, כאמור, התקיימותו של קשר בין ההכרעה שניתנה בפלוגתא לבין ההכרעה הסופית שנתן בית המשפט בתובענה; לאמור, לא די שבית המשפט התייחס בפסק דינו לפלוגתא הנדונה ואף קבע לגביה ממצא, אלא צריך אף שאותה קביעה היתה חיונית לפסק הדין, באופן שבלעדיה לא היה בית המפשט יכול לפסוק בתובענה...".
- בהתאם למבחנים אלו, אין בקביעות השונות בין שני פסקי הבוררות כדי ליצור השתקים, שכן הקביעה מה היה מקור הכספים שהועברו עבור הפרוייקטים בבוררות המקבילה, לא שינתה לתוצאת פסק הבוררות שם שממילא דחתה את תביעת גרטנר בנוגע אליהם. כאמור לעיל, כך למעשה ראה את הדברים גם הבורר, אשר ציין בעת ניתוחו כי שאלת מקור הכספים שהועברו לצורך הפרוייקטים אינה למעשה נדרשת לצרכי ההכרעה בבוררות המקבילה.
- יורשי וינרוט טוענים, כי לא ניתן לומר שהשאלה מה היה מקור הכספים עבור הפרוייקטים לא היתה בעלת חשיבות בבוררות המקבילה, וזאת מעת שבסיכומיהם בבוררות האמורה, גרטנר עצמם הגדירו אותה כבעלת חשיבות, ואף הקדישו לה למעלה מ- 30 עמודים. איני רואה את הדברים כך. העובדה כי צד סבור שטעון הינו חשוב עבורו בהליך, בטרם הוא יודע את תוצאתו, אין פירושה כי כך הדבר לעת שניתנת בו הכרעה. שהרי מעת שנקבע כי לגרטנר אין זכות השבה לסכומים ששילמו עבור הפרוייקטים, השאלה אם שולמו כספים עבור פרוייקטים אלו ומה מקורם, הופכת בלתי חשובה, אף אם בטרם ניתנה ההכרעה יכולים היו הדברים להיראות אחרת. ודוק: אין מדובר בטענה עובדתית סותרת שהעלו גרטנר בשני ההליכים. להפך: בשניהם טענו הם שמקור הכספים ששולמו עבור הפרוייקטים אינו בוינרוט.
- לכך נוספת העובדה, כי בפועל גם בסיכומיהם בבוררות המקבילה, עמדו גרטנר על כך, שחשיבות השאלה בנוגע למקור הכספים עבור הפרוייקטים הינה בסופו של יום מוגבלת, תוך שציינו לעניין זה, כפי שהובא מפי הבורר עצמו, כי "... לאחר שהתברר כי מתוך הסכומים שהועברו לעו"ד וינרוט בגין עסקאות טרימאלט ונסרג'י, נזקפו לטובת העסקאות 13 מיליון דולר בלבד, וכי יתרת הסכומים נותרה בידיו של עו"ד וינרוט שלא כדין, ולא הועברה למר גרטלר, פחתה חשיבותה של המחלוקת האמורה, שכן הכספים נתבעים מעו"ד וינרוט במסגרת הבוררות המקבילה" (סע' 146 לפסק הבוררות המקבילה). כפי שמציין הבורר, גם גרטלר טען כי אין חשיבות לשאלת מקור הכספים בבוררות מולו (ר' שם).
- בנסיבות האמורות, אף אם הקביעות בנוגע למקור הכספים עבור הפרוייקטים הינן שונות בשתי הבוררויות, אין באמור כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות. ככלות הכל, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות. משכך, גם אם יטען כי קביעת ממצאים שונים בשני ההליכים היתה מאפשרת ערעור על פסק הבוררות שניתן וזאת אילו המדובר היה בפסק דין, תוך קריאה לערכאת הערעור להתערב באופן הניתוח של הראיות או המסקנות העולות מהן, הרי שטעות הבורר בניתוח הראיות (או טעות בכלל), אינם מקימים עילה להתערבות בפסק בוררות.
- הגם שדי באמור כדי לדחות את טענות יורשי וינרוט בנוגע לסכום 20 מיליון הדולר, מעל הצורך יצויין כי נראה שהבורר היה ער לנקודות ההשקה השונות בין שני פסקי הבוררות, ואף לאפשרות שהקביעות בהליך אחד, לא בהכרח יתאמו את זה שבאחר. כך במסגרת הבוררות המקבילה הסביר הבורר כי "... הקביעות בפסק הבוררות זה הינן בהתאם לדין לטענות ולראיות שהציגו הצדדים לבוררות, ואין בהן כדי לחייב לבוררות המקבילה. מדובר בשתי בוררויות נפרדות שבעלי הדין בהן אינם זהים, ולכן, איני קובע דבר בפסק בוררות זה ביחס לבוררות המקבילה, באופן פוזיטיבי" (סע' 50 לפסק הבוררות המקבילה).
- הסבר דומה ניתן גם בבוררות דנן, בה ציין הבורר, בין היתר, כי הגם שלעתים עסקו שתי הבוררויות בנושאים דומים או משיקים "... הקביעות בכל בוררות נעשו בהתאם לראיות שהציגו הצדדים באותה בוררות, ואינן נסמכות על שנקבע או שהוצג בבוררות האחרת אלא אם נאמר אחרת במפורש... הקביעות בבוררות זו היו בהתאם לראיות שהוצגו בבוררות זו, ולא לאור הקביעות והראיות בבוררות המקבילה" (סע' 46 לפסק הבוררות). ובהמשך: "... למרות שהיו ממשקים בין הבוררויות, אזי בהינתן שהצדדים לבוררויות אינם זהים, שונים, הוצגו ראיות שונות, כאשר הקביעות בכל בוררות נעשות בהתאם לראיות שהוגשו באותה בוררות" (סע' 71 לפסק הבוררות) (ההדגשות לא במקור).
- יורשי וינרוט טוענים, כי אין הבורר יכול לבטל כללי מעשה בית דין, ככל שהם מחייבים בבוררות דנן, באמירה כי הוא רואה את שתי הבוררויות כנפרדות. שהרי ההשתקים קיימים מכח הדין, ואין בהחלטת מותב כי הוא לא רואה עצמו כפוף אליהם, כדי לפטור אותו מכך. משכך טוענים יורשי וינרוט כי הבורר חרג בקביעתו כי הבוררות המקבילה אינה יוצרת מעשה בית דין מהסמכות שניתנה לו, אשר חייבה אותו לפסוק בהתאם לדין המהותי, ומשכך קמה בעניין גם עילת ביטול לפי סעיף 24(3).
- עם זאת, כמבואר לעיל בענייננו אין קיים השתק פלוגתא, כך שדברי הבורר לפיהם קביעותיו בבוררות האחת אינן מחייבות לאחרת (שממילא נאמרו במסגרת הבוררות המקבילה שלא היא עומדת על הפרק בהליך זה), לכל הפחות בעניין שעל הפרק כאן לא כוונו לפטור אותו מכללי ההשתק (ככל שחלים); אלא הסבירו את העובדה לפיה יתכנו קביעות וממצאים שונים בכל אחת מהבוררויות, בשים לב למסכת הטעון והראיות השונים שנפרשו בכל הליך בפני הבורר.
- הבורר לא ייחד אמנם התייחסות נפרדת לכל ממצא שונה בכל אחד מההליכים, תוך הסבר מדוע אין הוא זהה למה שנקבע בבוררות האחרת, ואולם לא ניתן לומר במצב כזה, שלא הובא הסבר לדבר קיומם של ממצאים שונים, וזאת ככל שתמצי כי הוטל על הבורר ליתן לדברים הסבר או הנמקה, דבר שאף הוא אינו מחוייב המציאות בהינתן כי המדובר בשני הליכים נפרדים, ובקביעות בהליך המקביל, שאין להן השפעה על ההליך דנן. משכך, גם עילה מכח סעיף 24(6) לחוק הבוררות שעניינה העדר הנמקה אינה קיימת.
- מכל מקום, עיון במסכת שעמדה בפני הבורר בכל אחד מההליכים, מבהירה עוד כי היא אכן לא היתה זהה, דבר שיש בו כדי להסביר מדוע הממצאים בשתי הבוררויות לא היו בהכרח זהים. כך, כפי שהצביעו גרטנר, בכל הנוגע למקור הכספים ששימשו לפרוייקטים, בבוררות דנן הובאו על ידי גרטנר ראיות שלא הונחו בפניו בבוררות המקבילה. בין אלו נכללו תצהירי ארבעה עדים נוספים, וכן מסמכים הנוגעים להעברות הכספים שבוצעו. יורשי וינרוט טוענים, כי הראיות הנוספות האמורות היו בלתי מהותיות, וזאת בין היתר מעת שחלק מהעדים הנוספים מהם הובאו תצהירים, לא נחקרו, ומכל מקום הבורר הסביר כי לא מצא לייחס משקל רב לעדויות עדים, להבדיל ממסמכים. עם זאת, כמפורט גם להלן, עיון בדברים מלמד כי לכל הפחות מסמכים מסויימים שהועברו במסגרת הבוררות דנן, ולא היוו חלק מאלו שהוגשו בבוררות המקבילה, היו בעלי חשיבות לניתוח מקור הכספים.
- לעניין זה יש לזכור גם, כי השאלה מדוע מלכתחילה הופקדו סך 50.5 מיליון דולר בידי המנוח לא עמדה במוקד הדיון במסגרת הבוררות המקבילה, וזאת מעת שכספים אלו לא נתבעו במסגרתה על ידי גרטנר מגרטלר, ולא היתה מחלוקת כי התשלום שבוצע עבור עסקת טרמאלט (בהיקף 350 מיליון דולר), הועבר על ידי גרטנר שלא באמצעות כספים אלו. לעומת זאת, שאלה מרכזית בבוררות הנוכחית, היתה מדוע הופקד הסכום בסך 50.5 מיליון דולר בידי המנוח.
- לשאלה זו הקדיש הבורר ניתוח נרחב מאוד לאורך עשרות, אם לא מאות עמודי פסק הבוררות, תוך שבסופו של יום הוא קבע כי הסכום הופקד בידי המנוח עבור עסקת טרמאלט (וכן עסקה נוספת, שכונתה נסרג'י). ר', לעניין זה הניתוח בסע' 102 ואילך לפסק הבוררות (החל מעמ' 162), ומסקנתו בעניין זה פרוסה במספר לא מבוטל של מקומות לאורך פסק הבוררות (ר', כדוגמאות בלבד, בעמ' 174, 177, 180-181, וכן 342, ועוד). כל זאת הגם שכאמור הסכום האמור (למעט סך 13 מיליון דולר) לא שימש לצורך עסקאות אלו בסופו של יום.
- בשאלת מטרת העברת הכספים לידי המנוח, הוצגו בפני הבורר מסמכים מזמן אמת (דהיינו: שנת 2006), אשר ציינו כי מטרת ההעברה אכן היתה עבור עסקאות טרמאלט ונסרג'י (ר' לכך, בין היתר, ניתוח הבורר בעמ' 341-345 לפסק הבוררות שם מפנה הבורר למסמכים האמורים). מסמכים אלו, לא היוו חלק מהראיות שהוצגו בהליך המקביל.
- מעת שנקבע כי הפקדת הסכום בידי המנוח נעשתה עבור עסקאות טרמאלט ונסרג'י, ובכך נשללה גם טענת וינרוט כי הוא נועד לשמש לתשלום עבורו עבור דמי ייזום; פשיטא שהדבר הוביל למסקנה כי לא נעשה שימוש בכספים האמורים לשם הפרוייקטים, ומשכך - כי מימון הפרוייקטים נעשה ממקור אחר, דהיינו: באמצעות משרד חסאנס.
- הינה כי כן: מסכת הטעון ומיקודה היו שונים בכל אחד משני ההליכים. יורשי וינרוט שמים דגש על כך שהניתוח בנוגע למקור הכספים עבור הפרוייקטים אשר נסמך על ראיות דומות לדבריהם, הוביל את הבורר לתוצאות סותרות בכל אחד משני ההליכים. ואולם לא רק שהמסכת הראייתית בעניין לא היתה כאמור זהה, אלא שבבוררות דנן נדונה בהרחבה גם סוגיה נוספת, שלא היתה בעלת חשיבות בבוררות המקבילה, והיא מדוע מלכתחילה הופקדו הכספים בידי המנוח. מעת שנקבע כי הפקדה זו בוצעה לעסקאות טרמאלט ונסרג'י, הוביל הדבר למסקנה כי הכספים לא שימשו לצורך הפרוייקטים, תוך שנדבך זה כלל לא נדון באותו האופן בבוררות המקבילה. ור' לכך גם בסע' יב' בעמ' 480 לפסק הבוררות.
- עולה מהאמור, כי הגם קיומם של ממצאים סותרים לכאורה בין שני ההליכים, הרי שבהינתן ראיות ומיקוד דברים שונה בכל אחד מההליכים, אלו ניתנים בסופו של יום להבנה; תוך שהבורר כאמור היה ער לאפשרות קיומה של חוסר תאימות כאמור, והסביר לפיכך את מקורה. כל זאת, ככל שנדרש להסביר את פשר הסתירה, דבר שאינו מחוייב המציאות, בהינתן שהבוררויות היו נפרדות, ומכל מקום קיום טעות גרידא בפסק בוררות, אינו כאמור מהווה עילה לביטולו.
- לכלל האמור יש להוסיף, כי שאלה היא אם בכלל ניתן לטעון לקיומו של מעשה בית דין מקום בו התנהלו שני ההליכים במקביל, ולא התבקש על ידי יורשי וינרוט לעכב את הבוררות דנן, עד הכרעה בבוררות המקבילה, וזאת ככל שסברו שקביעותיה יכולות ליצור השתק. לעניין זה מסבירה זלצמן כי: "... אם לא טען הנתבע טענה זו, אלא אפשר המשכת ההליך בתובענה השנייה, הרי שגם אם ניתן כבר פסק דין בתובענה הראשונה, אין הנתבע יכול עוד להשתיק את התובע בתובענה השניה בטענת מעשה בית דין. משלא טען טענה לעיכוב ההליך השני, החמיץ הנתבע את ההזדמנות לטעון להשתק עילה..." (עמ' 105) (ור' גם ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ בניהול מורשה נ' דורי נחום (2.1.06) בפס' 8).
- גם אם נתעלם מהאמור, הרי שקביעות הבורר בפסק הבוררות המקבילה ניתנו כאמור עוד ביום 22.4.24. יורשי וינרוט עם זאת לא ראו לנכון לטעון בפניו במסגרת הבוררות הנוכחית, כי קביעות אלו מקימות השתק פלוגתא המחייב את הבורר לקבוע כי מתוך הכספים שהופקדו בידי המנוח, 20 מיליון הועברו על ידו לגרטלר עבור הפרוייקטים. אף אם במועד בו ניתן פסק הבוררות המקבילה הוגשו כבר כלל סיכומי הצדדים במסגרת הבוררות דנן, דבר לא מנע מיורשי וינרוט לבקש להעלות את הטעון האמור בפני הבורר, וכך לא כל שכן כאשר חלפה כאמור כשנה נוספת עד שניתן פסק הבוררות בהליך הנוכחי.
- גרטנר טוענים כי לא בכדי לא העלו יורשי וינרוט את טענת ההשתק בפני הבורר בזמן אמת, הואיל וברור היה להם כי אין בה ממש בנסיבות של שתי בוררויות נפרדות, עם מסכת ראייתית שונה ושאלות שונות שעל הפרק. בין אם הדברים הם כך ובין אם לאו, הרי שאכן קיים קושי לטעון כי הבורר פסק בניגוד להשתק פלוגתא לו לפי הנטען הוא היה מחוייב, מבלי שטענה מסוג זה הועלתה בפניו. ור' לכך, למשל, ע"א 49/63 אברהם צוקר נ' ישעיהו ליבוביץ (13.2.64): "אין בית-המשפט משגיח במעשה-בית-דין מיוזמתו הוא, אלא רק מקום שטענו לפניו שהעניין כבר נדון". על הטעון לעלות גם בהזדמנות הראשונה. ר' לכך, למשל, זלצמן בעמ' 22.
- בכלל הנסיבות האמורות, אין עוד חשיבות לשאלה אם מעת שהבורר לא היה כפוף לדיני הראיות, חלו עליו כללי מעשה בית דין. גרטנר טענו כי כללי מעשה בית דין הינם עניין דיוני, ומשכך הגם שהיה על הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי, הוא לא היה כפוף אליהם. בעניין זה מפנים גרטנר, בין היתר, לע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.04) בו צויין כי "האפשרות הנתונה בידי צדדים להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה-בית-דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה, שבגינו יכול כל בעל-דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל..." (פס' 4).
- יורשי וינרוט מנגד, טענו כי העובדה כי פסק בוררות מקים מעשה בית דין נובעת מתוך סעיף 21 לחוק הבוררות, וכי מכל מקום המדובר הינו בכלל מהותי שתכליתו מניעת הכרעות סותרות.
- כאמור, בנסיבות העניין, הכרעה בשאלת הסיווג המדויק של הכלל בדבר מעשה בית דין, אם מהותי הוא או דיוני, אינה נדרשת וזאת בהינתן המסקנה לפיה אף אם כפוף היה הבורר לכלל זה, הרי שמעשה בית דין אינו מתקיים בענייננו מעת שהקביעות בבוררות הראשונה בסוגיית מקור הכספים ששימשו לפרוייקטים לא נדרשה לאותו הליך, ומשעה שממילא הטענה גם לא הועלתה כלל בפני הבורר. עם זאת אציין, כי נראה כי על מנת שצדדים יחשבו כמי שהתנו על הכלל בדבר מעשה בית-דין שיוצר פסק הבוררות, אין די בעובדה שחל בעניין סעיף יד' לתוספת הראשונה (בדבר העדר כפיפות לדיני הראיות), ויש צורך בהתנאה מפורשת בעניין, מה שאינו קיים בענייננו. יוער עוד, כי לכאורה סותרת גם טענת גרטנר כי לנוכח תנאי הסכם הבוררות אין הדינים העוסקים במעשה בית דין חלים בענייננו, את עמדתם לפיה יש לראות את יורשי וינרוט כמחוייבים אישית בפסק הבוררות, לנוכח הוראת סעיף 21 לחוק הבוררות הקובעת כי פסק בוררות יחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין.
- עוד מוצא אני לנכון לדחות את טענת יורשי וינרוט כי הסתירות בין פסקי הבוררות מקימים עילת ביטול מכח סעיף 24(9) לחוק הבוררות. לעניין זה הפנו יורשי וינרוט לרע"א 66946-01-25 מפעלות ייזום פרויקטים ובניה (תמ"א 38) בע"מ נ' גבריאל בלמס בע"מ (29.4.25) לפיו מקום בו פסק בוררות סותר פסק דין חלוט הדבר עשוי להקים עילה לביטולו, וכי "... כאשר נסתרות בפסק בוררות קביעות פוזיטיביות שבפסק דין חלוט 'באופן שלמעשה מרוקן את אותו פסק דין או החלטה מתוכן'... פסק הבוררות אף מנוגד לתקנת הציבור". ור' גם רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (5.5.10).
- אכן, קיימות סתירות בממצאים העובדתיים בין שני פסקי הבוררות. עם זאת, אלו נובעות כפי שהוסבר מהשוני בין הצדדים, השוני בין הראיות שהוצגו בכל אחד מהם, והשוני במסכת בו התמקד כל הליך. הבורר היה ער לנקודות ההשקה האפשריות בין ההליכים, וגם לקיומן האפשרי של קביעות שונות, והסביר את מקורן. בניגוד לטענת יורשי וינרוט, ההליכים אמנם נוהלו בפני אותו בורר מתוך רצון, מן הסתם, כי בהינתן המסכת הרחבה שעל הפרק, הם יבוררו בפני אותו המותב אשר יכיר את המסכת בה מדובר. עם זאת, במפורש הוסכם כפי המפורט לעיל, כי ההליכים יהיו נפרדים.
- במצב כזה, איני סבור כי קמו נסיבות המקימות טענה לביטול מחמת היות פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שזו עילה שתחום התפרשותה הינו מלכתחילה מצומצם. ר', למשל, רע"א 403/05 המועצה הדתית יהוד נ' חברת פאר מהנדסים בע"מ (12.9.06).
- נראה גם שתחולת ההלכה בדבר ביטול פסק בוררות בעילה לפי סע' 24(9) לחוק הבוררות מחמת סתירה לפסיקה חלוטה, נובעת מכללי מעשה בית דין (ר', למשל,
רעא 4479/19 מוחמד בורקאן נ' מוסא אבראהים מהלווס (15.12.19)). אף מטעם זה אין לה מקום בענייננו, מעת שכמוסבר לעיל הקביעות נשוא הסתירות שבפסק הבוררות המקבילה לא נדרשו לשם הכרעה בו, ואין הן עולות לפיכך כדי השתק פלוגתא, באופן שהכרעה בניגוד להן נוגדת את תקנת הציבור. - סיכומם של דברים, שנדחות טענות יורשי וינרוט לקיום עילות ביטול מכח סעיפים 24(3), (6), (7) או (9) לחוק הבוררות בכל הנוגע לסתירות בין קביעות מסויימות בפסק הבוררות המקבילה, לאלו שבפסק הבוררות הנוכחי.
ג. התייחסות לטענות נוספות
- למען הסדר הטוב, תובא להלן התייחסות בקצרה לטענות נוספות שהועלו על ידי וינרוט, שאין בהן כדי להביא לביטול או שינוי פסק הבוררות:
- ראשית, לנוכח הטענות שהעלו בנוגע לסתירה בפסק הבוררות שבהליך הנוכחי, לעומת קביעות בפסק הבוררות המקבילה, וזאת בנוגע לסכום 20 מיליון דולר ששימש לפי הנטען עבור הפרוייקטים, ביקשו יורשי וינרוט במסגרת בקשת הביטול לבטל את פסק הבוררות כולו, דהיינו: גם בנוגע לסכום ה- 17.5 מיליון דולר הנוספים שהופקדו בידי המנוח. זאת מעת שלטענתם קיומם של מספר פגמים וליקויים היורדים לשורש העניין בפסק הבוררות, מחייבים לבטח בהצטברותם את ביטול פסק הבוררות במלואו. כמו כן, הסתירות בפסק הבוררות, הופכות אותו לנגוע לפי הנטען באי חוקיות, המחייבת אף היא את ביטולו המלא. למותר להסביר עם זאת, כי מעת שנדחו הטענות בנוגע לביטול חלק פסק הבוררות בו קיימות הסתירות לקביעות בפסק הבוררות המקבילה, דין הדרישה לביטולו במלואו מחמת כך, להידחות לא כל שכן.
- שנית, יורשי וינרוט טוענים (במסגרת תגובה לתשובה שהגישו), כי הלכה למעשה אין קיימת בפסק הבוררות שניתן קביעה פוזיטיבית לפיה סכום 20 מיליון הדולר שהופקדו בידי המנוח, ואשר נקבע כי לא שימשו לצורך הפרוייקטים, הותרו בידיו. לעניין זה מצביעים הם על ראיות המצביעות לשיטתם, כי הסכום בו מדובר הועבר מהמנוח לגרטלר. אין בסיס לטענה זו, אשר נראה כי כלל אף לא הועלתה במסגרת בקשת הביטול.
- כפי שמצביעים גרטנר, בשורה התחתונה קבע הבורר בסעיף 182.2 לפסק הבוררות כי הסך של 37.5 מיליון דולר מתוך הסך של 50.5 מיליון דולר, הינו סכום "... שעו"ד וינרוט אינו זכאי לו ועליו להשיבו". כך נקבע לפיכך גם בסעיף 183 לפסק הבוררות. גם יורשי וינרוט פירשו כך את האמור בפסק הבוררות - ר' בסע' 30 לתצהיר התומך בבקשת הביטול. קביעות אלו לא באו בחלל ריק, אלא בעקבות ניתוח שהתפרש על מאות עמודי פסק שקדמו להן בהן הוסבר כי בניגוד לטענת המנוח, הוא לא קיבל לידיו את הסכומים לשם העברתם עבור הפרוייקטים; ובפועל הסכומים עבור הפרוייקטים גם לא הועברו מתוך הכספים שהופקדו בחשבון המנוח, ומכאן - שהם נותרו בידיו ועליו להשיבם. במצב דברים זה, ודאי שלא ניתן לפנות לראיות כאלו או אחרות אליהם מפנים יורשי וינרוט, המצביעות לעמדתם על כך שהסכום הועבר מהמנוח לגרטלר, על מנת להתערב בקביעות הבורר, ואין בהן להעמיד עילת ביטול.
- שלישית, במסגרת התגובה לתשובה שהוגשה על ידיהם, טענו יורשי וינרוט עוד, כי יש לבטל את קביעת הבורר אף בנוגע לסכום 17.5 מיליון דולר שהופקדו בידי המנוח. בעניין סכום זה דחה הבורר את טענת המנוח כי המדובר היה בדמי ייזום ושכ"ט להם היה זכאי, וקבע כמוסבר לעיל שהסכום הועבר לידיו כדמי רצינות עבור עסקת טרמאלט הגם שלא נעשה בו שימוש בסופו של יום לצורך זאת.
- לטענת יורשי וינרוט, הבורר דחה את הטענה כי מדובר בדמי ייזום, על בסיס קביעה כי סוגיית דמי הייזום לא הועלתה קודם למועד בו הועלתה על ידי המנוח לראשונה בעת פגישה שנערכה עימו מיום 28.10.12. אלא שלדבריהם הראיה עליה ביסס הבורר את מסקנתו האמורה, דווקא מלמדת כי סוגיית דמי הייזום היתה על הפרק עוד קודם לכן, שכן המדובר היה בפנייה של ב"כ גרטנר למנוח בה התבקש לקבל פרטים "בכל הנוגע לדמי היכרות / תיווך בשל קשירת העסקאות או חלק מהן בפני הצדדים".
- איני רואה צורך להיכנס לניתוח הטענה. היא לא היוותה חלק מבקשת הביטול, ומכל מקום - המדובר בטענה ערעורית בעליל, שאין לה מקום במסגרת הליך המבקש לבטל פסק בוררות, ואינה מקימה עילה לעשות כן. מעבר לנדרש, וכפי שמסבירים גרטנר במענה לטענה זו, הבורר ניתח גם בהרחבה את טענת המנוח לזכאות לדמי ייזום, וזאת בהיבטים שונים, ודחה אותה בהנמקה נרחבת, הנסמכת על היבטי ניתוח שונים. לדבריהם, קריאת יורשי וינרוט את האמור בבקשה לקבלת הפרטים הינה בלתי נכונה, שכן היא התייחס לכספים שקיבל המנוח מגרטלר. בין כך ובין אחרת, מובן כי אין מקום להתערב בקביעות מסוג זה, אפילו נטען שהן מוטעות.
- רביעית, יורשי וינרוט טוענים עוד, כי בפסק הבוררות המקבילה, הביע הבורר תמיהה כיצד זה הועבר סך 50.5 מיליון דולר לידי המנוח עבור עסקת טרמאלט מבלי שנעשה בו בסופו של יום שימוש לצורך כך (דהיינו: "בטעות"); זאת כאשר בבוררות הנוכחית קיבל הוא כי הסכום אכן הועבר למנוח לצורך עסקת טרמאלט (ונסרג'י). אף כאן איני רואה מקום לקבל את טיעונם, ודברים שנאמרו לעיל בנוגע לסתירה בנוגע למקור העברת הסכום של 20 מיליון דולר, יפים אף כאן.
- זאת ועוד, כמוסבר כבר לעיל, בבוררות המקבילה השאלה לאיזה צורך הועבר הסכום של 50.5 מיליון דולר לידי המנוח, לא עמדה במוקד, ולא נדרשה לצרכי ההכרעה בה, הואיל וסכום זה לא נתבע מגרטנר באותו הליך. מובן לפיכך, כי השקעת הצדדים בניתוח שאלה זו היתה פחותה באותו הליך; ומכל מקום ניתוח הבורר, ואמירות שונות שלו ככל שהיו בנוגע למטרת העברת הסכום האמור לידי המנוח, אינן יכולות לכבול אותו עת בא הוא לקבוע ממצאים בדבר בבוררות הנוכחית.
סוף דבר
- לאור האמור והמפורט לעיל, אני רואה לאשר את פסק הבוררות במלואו, ככל שהוא מתייחס לעיזבון המנוח. עם זאת, בכל הנוגע לחיובם האישי של יורשי וינרוט לסכום שנפסק, הרי שבהתאם לאמור בסעיף 150 לעיל יושב העניין להכרעת הבורר, לאחר שמיעת טענות וראיות הצדדים, הכל כפי שימצא לנכון.
- הגם שהבקשה לביטול התקבלה באופן חלקי, חלק נכבד ממנה נדחה, ופסק הבוררות אושר גם כלפי עזבון המנוח, וזאת בניגוד לאופן בו התבקש במסגרת בקשת הביטול. בנסיבות אלו ישאו יורשי וינרוט בהוצאות גרטנר בסך 118,000 ש"ח.
ניתן היום, ט' אדר תשפ"ו, 26 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.