ובהמשך:
"... אין מדובר במכשול פרוצדוראלי שולי, אלא במכשול מהותי. כפי שהוסבר, הכללים הדיוניים אינם תוצאה של שרירות-לב. הם משקפים איזון ראוי בין האינטרסים הרבים המונחים על כפות המאזניים של ההליך האזרחי...".
- ר' לכך גם את דברי כב' השופט (כתוארו אז) עמית בדבר האופן בו על כתבי טענות להיות מנוסחים (פס' 3):
"... מהתקנות עולה עקרון כללי לפיו בעל הדין שכנגד אינו אמור להיות מופתע, ועל כתבי הטענות להיות מנוסחים באופן שיתאפשר לבעלי הדין ולבית המשפט להבין מתוכם את חזית המחלוקת, ו'ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת 'צפנת פענח'...'."
בהמשך עומד הוא גם על כך שבסופו של יום, עמימות באשר לטעון המועלה, יכולה לעלות בטעון מפי הצד השני שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן (פס' 4):
"... טוב יעשה בעל דין אם יפרש בכתב טענותיו אם מסתמך הוא על עילה חוזית או נזיקית או בדיני עשיית עשר, אם מבקש הוא לייחס אחריות אישית לאורגן בחברה או מבקש הוא להרים מסך בין החברה לבעליה. שאם לא כן, הוא מסתכן בכך שבית המשפט לא ימצא לפסוק על סמך נימוק תביעה שלא נטען, או שייטען כנגדו כי העלה טענה מפתיעה או טענה שלא ניתנה הזדמנות לצד שכנגד להתמודד עמה."
- גם כב' השופט מלצר עמד בפסק דינו על התפיסה "ששמה במרכז האיזון את השיקול של בירור האמת, שהוא ערך מסדר ראשון, ביחס להגנה על הצדק הדיוני, שמקומו בסדר - שני בתור...".
- ענייננו אינו בתיק העוסק בחיוב אישי הנובע משליחות או הרמת מסך, אך נראה כי ההיגיון לפיו על טעון מסוג זה לעלות באופן ברור מתוך טענות התובע, חל באופן דומה אף בנוגע לניסוח כתבי טענות מקום בו מדובר על כוונה לקבוע חיוב אישי על יורש, להבדיל מחיובו בנכסי העיזבון, זאת הגם שבשני המקרים הוא נקוב באופן אישי כנתבע.
- מהטעמים שהוסברו לעיל, קיימת לכל הפחות עמימות באשר לשאלה אם במועד צירופם של יורשי וינרוט כבעלי דין, כללה התביעה טענה בדבר חלוקת העיזבון, ומכאן לאחריותם האישית בגין בסכומי התביעה.
- יצויין עוד לעניין זה, כי בפסק הבוררות עצמו אין התייחסות למקור חיובם האישי של יורשי וינרוט. בהעדר התייחסות לדברים, קשה לדעת אם הקביעה בדבר חיובם האישי של היורשים נובעת מתוך כך שלבורר היה ברור כי טענות גרטנר לעת צירוף יורשי וינרוט כללו טעון בדבר חלוקת העיזבון, ומכאן שבהעדר הכחשתו על ידי היורשים, הם מקבלים את חיובם האישי ואין מה לנמק או לפרט בעניין; או שמא השאלה לא נותחה עקב שגגה, כל זאת באופן המוסיף לעמימות הקיימת בעניין.
- אין לפסול, כי הותרת העמימות סביב שאלת גדר הטענות המדויק שהועלה כלפי יורשי וינרוט לעת צירופם כבעלי דין בהליך, "שירתה" במובן מסויים את מי מהצדדים או את שניהם.
- כך, בין היתר, מובן מתוך ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה כי יורשי וינרוט סירבו בכל תוקף לאפשר לגרטנר לקבל ידיעה כלשהי בדבר נכסי עיזבון המנוח או היקפם. מטעם זה, התנגדו הם גם בתוקף כי יתאפשר לגרטנר עיון בפרטה שהוגשה. מובן, כי אילו היו צריכים יורשי וינרוט להתגונן במסגרת הליך הבוררות כנגד טענה הנוגעת לחיובם האישי, והם היו מבקשים להדוף אותה באמצעות טעון לפיו שווי העיזבון נמוך מסכום התביעה, היה עליהם לחשוף את פרטי הפרטה, דבר ממנו ביקשו הם להימנע.
- פרטת העיזבון גולתה בסופו של יום לגרטנר במסגרת ההליך דנן. עם קבלתה, טענו גרטנר כי ברור מתוך האמור בה שהמנוח ויורשיו פעלו להקטין את מצבת הנכסים של המנוח ושל העיזבון. משכך טוענים הם כי זו היתה הסיבה מדוע נמנעו יורשי וינרוט מלטעון לעניין שווי העיזבון, הגם שהבינו היטב כי אחריותם האישית נדונה בהליך, תוך שהם מבקשים לנצל את כפל ההליך כביכול על מנת לערוך פעולות המקשות על התחקות אחר נכסי העיזבון. גרטנר אף ביקשו לאור האמור לסלק על הסף את בקשת הביטול שהוגשה, בטענה לחוסר תום לב בהתנהלות יורשי וינרוט לכל אורך הדרך. בנסיבות העניין, איני מוצא להורות על סילוק על הסף, הואיל ואני סבור כי על בקשת הביטול להידון לגופה, כפי הנעשה כאן.
- מנגד, ניתן להצביע גם על כך, כי מצב בו יורשי וינרוט אינם מתגוננים מפני התביעה האישית כנגדם, יכול היה לעורר סימן שאלה בקרב גרטנר באשר להבנתם של יורשי וינרוט כי ההליך כולל למעשה טענה שהעיזבון כבר חולק, ומשכך חשופים הם לסכום התביעה באופן אישי, וכי נדרש לפיכך תיקון ברור ומפורש של כתבי הטענות, ממנו יעלו העובדות המבססות אחריות אישית לנוכח חלוקת העיזבון. יוזכר בעניין זה, כי התביעה כנגד המנוח עמדה על סכום מאות מיליוני דולרים, כאשר גרטנר עצמם טענו בבית משפט לענייני משפחה כי "סכום החוב של המנוח כלפי האחים גרטנר... צפוי להיות גבוה באופן משמעותי מהסך הכולל של נכסי העיזבון..." (סע' 45.1 להודעת הערעור - ההדגשה הוספה). אמנם אין זה מתפקידם של גרטנר להסביר ליורשי וינרוט את הדין, ואולם העדר טענת הגנה מצד יורשי וינרוט בעניין גובה העיזבון, למול תביעה שמובן חורגת בהרבה משוויו, יכול היה לאותת כי הם מבינים את טענות התביעה שאולי לא חודדו עד הסוף, באופן שונה מגרטנר; ואינם לפיכך מעלים טעון מתבקש, כאשר לגרטנר נוח שלא להבהיר זאת.
- בין כך ובין אחרת, בסיכומם של דברים אני סבור כי בנסיבות העניין יש בעמימות שנוצרה, כדי להקים עילה להתערב בפסק הבוררות שניתן. מעת שלא ברור אם בעקבות צירופם של יורשי וינרוט כבעלי הדין הוכללה טענה במסגרת ההליך בדבר חלוקת העיזבון, ואחריותם האישית של יורשי וינרוט כפועל יוצא מכך, הרי שקביעת אחריות אישית עליהם ניתנה מבלי שלמעשה היתה להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם בעניין, ובנסיבות - אף מבלי שהתאפשר להם, משלא היה ברור שהעניין על הפרק, להביא ראיות בעניין שווי העיזבון.
- כמוסבר על ידי אוטולנגי, "יש לומר, כי גם אם הופטר הבורר מכללי הראיות ודיני הפרוצדורה הרגילים, אין זאת אומרת, שהוא משוחרר ממה שקרוי 'כללי הצדק הטבעי'..." (עמ' 1029). ור' למשל, רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין נ' אחים שורק בע"מ (11.7.2000), לפיו "עילת ביטול פסק בורר על פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות נועדה להבטיח את זכותו של בעל דין לטעון טענותיו ולהביא את ראיותיו בבוררות. יסודה בכללי הצדק הטבעי ומטבע הדברים ונוכח חשיבותם, יש להקפיד הקפדה מיוחדת על מילויים בהקשרם המהותי...".
- עוד ר' רע"א 1662/20 יוסף מוסיוף נ' חברת יהלומי אלול בע"מ (19.4.2020): "בין רכיביו של ההליך השיפוטי התקין, עליהם מבקש בית המשפט לפקח, מצויים גם כללי הצדק הטבעי... כללים אלו חלים בכל הליך שיפוטי, ובכללם אף בהליכים שיפוטיים נטולי סדרי דין, דוגמת הליך הבוררות שבענייננו... בלב כללים אלו מצויה זכות הטיעון, המעוגנת בסעיף 24(4) לחוק, אשר מאפשרת לבעל דין לטעון טענותיו ולהביא את ראיותיו בהליך הבוררות".
- בנסיבות העניין, אני סבור כי מעת שהוכרע בסוגיית האחריות האישית של היורשים, הגם שלא ברור כי הטענה נטענה בהליך, ומשכך לא ברור כי צריך היה להתגונן מפניה, ולהביא גם ראיות לעניין שווי העיזבון כנובע מכך, קמה עילה מכח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. תוצאות עילת ביטול זו, ידונו להלן בסוף פרק זה.
- באופן דומה, ובהעדר התייחסות בפסק הבוררות למקור חיובם האישי של יורשי וינרוט, וזאת מעת שנקבע כי הדבר לא היווה חלק מהמסכת שנטענה, לא ניתן לומר כי ניתנה הנמקה לחיוב יורשי וינרוט ביחד ולחוד בכל הסכום שנפסק. כמצויין כבר לעיל, יתכן כי הנמקה לא ניתנה בנסיבות העניין מעת שהבורר ראה את העניין ככלול בטענות גרטנר, ומעת שלא באה הכחשה לו בטענות יורשי וינרוט, הרי שלא קמה למול עיניו פלוגתא בעניין, ולא נדרשה משכך הנמקה בנוגע לחיוב זה. עם זאת, בהעדר הנמקה, לא ברור אם זה היה הלך הניתוח של הבורר; ומכל מקום מעת שלא הועלתה באופן ברור טענה לפיה העיזבון כבר חולק, הרי שהעדר ההנמקה מדוע בכל זאת נקבע חיוב אישי של יורשי וינרוט מקים עילה לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות.
- יורשי וינרוט טוענים כי פסק הבוררות שניתן אינו תואם בנסיבות העניין את הדין מהותי, וזאת מעת שחיוב יורש בסכום העולה על שווי העיזבון נוגד את הדין. לפיכך לדבריהם נדרש לכל הפחות שיובהר במסגרת הפסק, כי החיוב שנקבע במסגרתו כפוף להוראות חוק הירושה בדבר אחריות היורשים, אשר תבורר בהליך נפרד. כך כאמור נעשה, למשל, על ידי בית משפט בעניין שועה ובעניין כהן. יורשי וינרוט העלו בנסיבות אלו טענה, כי על בית משפט להוסיף הבהרה מהסוג האמור לפסק הבוררות, וזאת מכח הוראת סעיף 22(ד) לחוק הבוררות, שעניינה תיקון טעות בפסק הבוררות. איני מוצא מקום להורות כך, מעת שבנסיבות העניין לא ניתן לבסס כי אי הכללה בפסק הבוררות של קביעה לפיה החיוב שנקבע במסגרתו על יורשי וינרוט כפופה להוראות חוק הירושה, נובעת מטעות או השמטה בו.
- אשר לשאלה אם הדבר מקים עילת ביטול מכח סעיף 24(7) לחוק הבוררות שעניינה פסיקה שלא בהתאם לדין המהותי, הרי שחשיבות השאלה פוחתת, מעת שממילא קיימות עילות ביטול אחרות. אציין עם זאת, כי נראה שעילה זו אינה חלה בנסיבות העניין. כעולה מרע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ (31.10.91), עילת הביטול האמורה חלה מקום בו בורר התעלם מהדין ביודעין, וזאת בניגוד למצב בו יישום הדין היה שגוי על ידו. בענייננו, בהעדר הנמקה בנקודה שעל הפרק, לא ניתן לקבוע כי הבורר בחר להתעלם במכוון מהדין, וזאת להבדיל מהפגם שנוצר לנוכח העדר טעון בעניין, אשר נדון לעיל.
- הבורר גם לא קבע פוזיטיבית כי יורשי וינרוט יחובו בסכום העולה על שווי העיזבון, שכן שווי העיזבון כלל לא נפרש בפניו. מובן לפיכך כי במובן זה, הוא לא קבע ביודעין קביעה הנוגדת את הדין, גם אם לטענת יורשי וינרוט תוצאתה הינה כזו מעת שלא ניתנה להם ההזדמנות להביא ראיות לבסס זאת. מכל מקום, מעת שחלות כאמור גם עילות ביטול אחרות בנסיבות העניין, הרי שהשאלה אם חלה גם עילת ביטול לפי סעיף 24(7) הופכת ממילא למשנית.
עילות ביטול מכח סעיפים 24(9) ו- 24(10) לחוק הבוררות
- יורשי וינרוט טוענים כאמור כי דין פסק הבוררות להתבטל אף מכח היותו בנסיבות העניין נוגד את תקנת הציבור מכח סעיף 24(9) לחוק הבוררות, וכן עילה בדבר ביטול החלה מקום בו קיימת עילה לביטול פסק דין סופי של בית משפט כאמור בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.
- בעניין עילות ביטול אלו, טוענים כאמור יורשי וינרוט כי הדבר מתחייב מתוקף הטלת חיוב אישי עליהם בהיקף כה גבוה, העולה לטענתם מעל ומעבר לשווי העיזבון, ועלול להביאם לכדי פשיטת רגל ומניעת עיסוק מהם בעתיד (בהיות חלקם עורכי דין).
- בטעונים בדבר החיוב הגבוה שבפסק הבוררות או השלכותיו על יורשי וינרוט אין כשלעצמם כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות. כך כשמנגד קיימות גם זכויותיהם של גרטנר, בעניינם נקבע כי המנוח נטל מכספים שהפקידו בידיו בנאמנות לפני כ- 20 שנה בהיקף 37.5 מיליון דולר, אשר נושא מאז ריבית שאינה שנויה במחלוקת ומביאה אותו לסכום הנטען כיום, ומעת שסכום זה לא הושב לידיהם כפי זכותם.
- עם זאת, מקום בו הוטל חיוב כאמור על היורשים, וכעולה מהניתוח דלעיל לא ניתן להם יומם לטעון בעניינו, וחלות לכל הפחות עילות ביטול כמתואר לעיל מכח סעיפים 24(4) ו- 24(6) לחוק הבוררות, כי אז נראה כי ניתן לומר כי תחול בעניין גם הוראת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות, מעת שהפגם שנפל מוביל בנסיבות העניין לתוצאה קשה (ר', למשל, רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ בפס' 15); אשר מביאה גם למעשה לחיוב יורש בסכום הגבוה מהעיזבון שירש, בלא שהתאפשר לו להראות אחרת, והנפקות של זאת לגביו חורגת גם בהרבה מעצם קיומו של החיוב.
תוצאת תחולתן של עילות הביטול על פסק הבוררות
- כעולה מהוראת סעיף 24 לחוק הבוררות, מקום בו חלה עילת ביטול, בידי בית המשפט לבטל את הפסק, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר. עקרונות דומים, חלים גם מתוקף, סעיף 26(ב) לחוק הבוררות.
- בהתאם לפסיקה, מכח סעיפים אלו "יש ללכת מן הקל אל הכבד, ולבטל פסק בוררות רק כאופציה אחרונה, אם לא ניתן להשאירו על כנו, ולתקן את הפגם בו בדרך אחרת" (רע"א 3312/01 ניסים נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ פס'4 (29.1.2002)).
- בענייננו, איני סבור כי עילות הביטול מצריכות להביא לביטול פסק הבוררות. גם יורשי וינרוט מסכימים, כי בכפוף לטענותיהם בנוגע לסתירות בפסק הבוררות (אשר ינותחו בפרק הבא), פסק הבוררות תקף לכל הפחות בכל הנוגע לעיזבון המנוח, דהיינו: ככל שהוא מתייחס לגבייה מתוך נכסי העיזבון, אשר אין מחלוקת גם עליהם כי שוויו לעת הפטירה הסתכם בסכום נכבד (גם אם נמוך בהרבה לטענתם מהסכום שנפסק).
- ככל שחולק העיזבון ליורשי וינרוט, הרי שיורשי וינרוט מסכימים גם כי עומדת לגרטנר הזכות לגבות את סכום פסק הבוררות מהיורשים, זאת בכפוף לזכותם של היורשים להעלות בשלב זה טענות בדבר שווי העיזבון (אשר כאמור, בכל מקרה אינו עומד על אפס). טענת יורשי וינרוט הינה עם זאת, כי בהעדר סמכות לבורר להכריע בעניין חבות היורשים, על עניין זה להידון בבית המשפט (וזאת אלא אם תינתן הסכמתם לבררו בהליך בוררות).
- גרטנר, אשר אינם מקבלים כי קיימות עילות ביטול כלשהן בנסיבות העניין, הביעו עם זאת עמדה כי ככל שיקבע כי קיימת עילת ביטול בעניין, הרי שיש במצב כזה להשיב את התיק לדיון בפני הבורר, אשר הוא שיכריע בעניין חבות היורשים.
- כפי המנותח לעיל, בנסיבות העניין אני סבור כי הבורר מוסמך לדון בחבותם האישית של היורשים, ומעת שכך אני סבור כי הדרך הנאותה לילך בה הינה להשיב לבורר את ההכרעה בעניין זה, על מנת שהפלוגתאות בעניין ידונו לגופן והוא יכריע בהן בהתאם לסמכותו ומיטב שיפוטו, כשאין הוא כבול כמובן לעניין זה בקביעה כלשהי במסגרת פסק הבוררות, וזאת ככל שניתנה. אציין כי לא הועלתה טענה לפסילה אישית של הבורר מלדון בעניין, הגם שבבקשת הביטול התבקש כי אם יושב העניין לבירור במסגרת בוררות, לא יעשה הדבר בפני הבורר הנוכחי בו לפי הנטען איבדו יורשי וינרוט אמון. הדבר לא נומק עם זאת מעבר לכך, ואף לא הועלה בעת הדיון שנערך בפני, ומשכך איני מוצא שקיים לו צידוק כלשהו כשלא הונחה כל תשתית מדוע אין ליתן אמון מלא ביכולותיו ומקצועיותו של הבורר.
- בנסיבות העניין, אני גם סבור כי השבת ההליך אל הבורר, אשר מכיר כבר את ההליך ואת הצדדים לו, וזאת הגם שסוגיית הבירור הנוכחית שונה מזו שנדונה עד כה, הינה בעלת יתרונות בקידום יעיל על מנת להביא לסיום הטיפול במחלוקות הצדדים לאחר שנים כה רבות. גם אם נמצא כי נוצר צורך בקיום "סיבוב שני" של הבוררות, וזאת לשם בירור אחריותם האישית של היורשים לסכום שנפסק, הרי שמובן כי כרוכה בכך פגיעה לא קלה בגרטנר. נקבע כאמור כי סכום של 37.5 מיליון דולר שהם הפקידו בידיו הנאמנות של המנוח, ניטל מהם על ידיו לפני כ- 20 שנה, כאשר ההליכים המשפטיים הנוגעים להשבתו אורכים למעלה מעשור, בעלויות ניכרות ועוד היד נטויה. ככל שהדבר ניתן, וזהו רצונם, זכותם הינה כי הדברים יתבררו בפני פורום המאפשר קידום תביעתם באופן האמור להיות מהיר ויעיל, אשר גם מכיר את המאטריה בה מדובר; וזאת כנגד בירורו בבית משפט, על פרק הזמן הארוך יותר בו צפוי הדבר לארוך.
- גרטנר טוענים כי עוד קודם לפטירתו של המנוח, וכן בשנים שחלפו מאז פטירתו ומעת שחולק העיזבון, בוצעו פעולות לשם ריקונו על ידי יורשי וינרוט, ויקשה להתחקות כחלוף שנים כה רבות אחר כספי העיזבון שנראה גם שהיו מפוזרים במקומות שונים בעולם, תחת חברות וגופים משפטיים שונים. חזקה כי הבורר יביא טענות אלו בחשבון בעת הדיון בפניו, ככל שיבוססו הן בפניו; כאשר ככלות הכל הנטל לבסס כי שווי העיזבון נמוך מסכום התביעה, מוטל כאמור על יורשי וינרוט, וגם טענות כאילו רוקן העיזבון שלא כדין טרם פטירת המנוח, יכולות מן הסתם להיות מובאות בחשבון, אף בהינתן חלוף הזמן, וככל שיבוססו.
- דברים אלו נאמרים, על מנת לחדד כי בסיכומם של דברים, מצב בו שב הדיון לסבב התדיינות נוסף בפני הבורר, אמנם כרוך באבדן זמן ובעלויות נוספות, אך אין בו כדי לאיין את זכויות גרטנר. זאת לעומת קביעה לפיה יעמוד פסק הבוררות בתוקף כמות שהוא גם בנוגע לחבותם האישית של יורשי וינרוט, אשר בהינתן לכל הפחות קיומה של עמימות בשאלה אם נושא זה היווה חלק מהעילות שאמורות היו להידון במסגרת ההליך, יביא לתוצאה שפגיעתה יכולה להיות קשה.
ב. בקשה לביטול לנוכח קביעות סותרות לאמור בפסק שניתן בבוררות המקבילה
- כמוסבר לעיל, הבוררות דנן התנהלה בהמשך לבוררות המקבילה שהחלה כשנתיים לפניה בפני אותו הבורר (תחילה הבורר גורן, ולאחר מכן הבורר אורנשטיין). פסק הבוררות בבוררות המקבילה ניתן ביום 22.4.24. הוא משתרע על פני למעלה מ- 1,200 עמודים, ועוסק כאמור במחלוקות שבין גרטנר לגרטלר. על פי הנטען, קביעות שונות בפסק הבוררות המקבילה, סותרות חזיתית את אלו שניתנו על ידי אותו הבורר במסגרת פסק הבוררות שבהליך דנן, באופן המקים עילות ביטול שונות.
- להבנת מהותה של הסתירה בין פסקי הבוררות שניתנו יוסבר בקצרה, כי מבין טענות גרטנר כנגד המנוח, זו שהתקבלה במסגרת הבוררות דנן נגעה להעברת סכומים שונים שבוצעה על ידי גרטנר למנוח בהיקף כולל של כ- 50.5 מיליון דולר, במהלך שנת 2006 (למעשה הועברו סך הכל למנוח כ- 54 מיליון דולר, אך לא היתה מחלוקת כי הסכום שמעל 50.5 מיליון דולר הועבר לידיו כשכר טרחה עבור גרטלר אותו התחייב גרטלר להחזיר לגרטנר). לפי שנקבע, הדבר נעשה לצורך הוכחת דמי רצינות בעסקה לרכישת מכרה בקונגו על דרך רכישה ביחד עם גרטלר של מניות בחברת טרמאלט ("עסקת טרמאלט"), שסכומה הכולל היה בסופו של יום 350 מיליון דולר.
- מתוך הסכום האמור שהועבר לידי המנוח, נראה על פי הפסק בבוררות המקבילה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום 13 מיליון דולר נזקפו לטובת עסקת טרמאלט. השאלה שעל הפרק נותרה האם על המנוח להשיב לגרטנר את סך יתרת 37.5 מיליון הדולר שבידיו, לאחר שלא שימשו בפועל לשם עסקת טרמאלט, שהסכומים אליה הגיעו ממקורות אחרים של גרטנר.
- לשלמות התמונה יצויין, כי במסגרת הבוררות המקבילה, תבעו גרטנר את גרטלר בקשר עם הסכומים שהועברו על ידיהם בעבור עסקת טרמאלט, וזאת בטענות שונות הנוגעות למצגי שווא, חוסר תום לב, תרמית, והטעיות חמורות מצד גרטלר בנוגע לעסקת זו. עם זאת, מעת שלא נטען על ידיהם כאמור כי הסך של 50.5 מיליון דולר שהועברו על ידיהם למנוח שימשו בפועל לביצוע התשלום עבור עסקת טרמאלט, וכי הסכום הועבר משכך לגרטלר (למעט סך 13 מיליון דולר), הרי שהגם טענות שונות שהיו בנוגע אליו מלכתחילה, בסופו של יום הסכום האמור לא נתבע במסגרת הבוררות המקבילה מידיו של גרטלר. עוד לשלמות התמונה יצויין, כי בכל מקרה תביעת גרטנר את גרטלר בנוגע לסכומים שהם שילמו בנוגע לעסקת טרמאלט (שלא כללו כאמור את סכום 37.5 מיליון הדולר שבידי המנוח), נדחתה במסגרת הבוררות המקבילה.
- בכל הנוגע לבוררות הנוכחית, על הפרק עמדה לפיכך שאלת אחריותו של המנוח לסך 37.5 מיליון דולר שהופקדו בידיו על ידי גרטנר. בנוגע לסכום בסך 20 מיליון דולר מתוך הסכום האמור, טען המנוח כי הוא שימש לצורך תשלום אותו העביר הוא לידיו של גרטלר לשם רכישת זכויות על ידי גרטנר בשני פרוייקטים - איירון אור ובוקסייט ("הפרוייקטים"); ופשיטא, כי משאין הוא מחזיק סכום זה, אין עליו להשיבו. לשלמות התמונה יצויין, כי באשר ליתרת 17.5 מיליון דולר, טען כי אלו שולמו לו על ידי גרטנר כשכר טרחה ודמי ייזום.
- עניינם של הפרוייקטים (איירון אור ובוקסייט), נדון גם במסגרת הבוררות המקבילה. במסגרת זו תבעו גרטנר השבה של הסכומים ששילמו עבור פרוייקטים אלו לגרטלר בטענה כי תשלום זה נגזל על ידי גרטלר אשר לא עשה שימוש בסכום שהעבירו אליו להשגת זכויות בפרוייקטים, כפי שהיה מחוייב. יצויין, כי תביעה זו נדחתה, מעת שנקבע כי גרטלר לא הפר את התחייבותו כלפי גרטנר בנוגע לכספים אלו שהועברו אליו (ר', בין היתר, בסע' 148 לפסק הבוררות המקבילה).
- במסגרת הבוררות המקבילה, דן הבורר בשאלה מהיכן שולם על ידי גרטנר עבור הפרוייקטים. גרטנר טענו כי התשלום (שלשיטתם עמד על 17 מיליון דולר בלבד) בוצע על ידיהם שלא מתוך הכספים שהוחזקו על ידי המנוח, אלא במישרין בהעברה שבוצעה על ידיהם לגרטלר באמצעות משרד עוה"ד חסאנס; בעוד שגרטלר טען כי הכספים הועברו על ידי המנוח מתוך הסכומים שהופקדו אצלו על ידי גרטנר.
- בפסק הבוררות המקבילה ניתח הבורר את טענות הצדדים בעניין זה, וקבע כי הסכומים עבור הפרוייקטים, בהיקף 20 מיליון דולר, אכן הועברו על ידי המנוח (חלקם תוך זקיפתם לטובת המנוח או צדדים אחרים), מתוך הכספים שהופקדו בידיו על ידי גרטנר. בתוך כך קבע הוא, בין היתר, כי "התובעים [גרטנר - הח"מ] מעלים טענות באשר לדרך שבה בוצעו העברות הכספים, לעו"ד וינרוט, שהעבירם למר דן גרטלר... העברות הכספים, הוכחה בראיות מזמן אמת, ואושרה בדוא"ל ובתכתובות ששלחו הצדדים זה לזה בזמן אמת... מר דן גרטלר הציג ראיות מזמן אמת וכאמור מדובר בראיות משכנעות שלא עלה בידי התובעים להזים..." (סע' 146.2 לפסק הבוררות המקבילה). ובהמשך "גרסתם של התובעים מוקשית שכן היא אינה מתיישבת עם הסכם הסדרת היחסים..." (סע' 146.3 לפסק הבוררות המקבילה), וכן: "די בקביעותיי לעיל כדי לדחות את טענות התובעים בעניין זה, בהיותן סותרות ראיות מזמן אמת, אשר יוצרות מארג תמונה ברורה כטענות הנתבעים בעניין" (סעיף 146.6 לפסק הבוררות המקבילה) (ההדגשות אינן במקור).
- לעומת הקביעות בבוררות המקבילה, במסגרת פסק הבוררות בהליך דנן לא קיבל הבורר את גרסת המנוח לפיו סך 20 מיליון דולר מתוך הסכומים שהופקדו בידיו על ידי גרטנר הועברו על ידו עבור הפרוייקטים. נקבע כי המנוח לא העביר לגרטלר את הסכומים עבור הפרוייקטים, אלא גרטנר שילמו ישירות את הכספים עבור הפרוייקטים לגרטלר, וזאת בדרך אחרת באמצעות משרד עו"ד חסאנס. משכך נקבע כי על המנוח להשיב את סכום 20 מיליון הדולר שבידיו לגרטנר. זאת בנוסף להשבת סכום 17.5 מיליון דולר שהחזיק, לגביו דחה הבורר את גרסת המנוח לזכות בהם מכח טענות כי שימשו עבור שכר טרחה ודמי ייזום שהגיעו למנוח.
- ניתוחיו האמורים של הבורר בבוררות הנוכחית ובבוררות המקבילה נסמכו על ראיות שהינן בחלקן לכל הפחות, זהות, אך מסקנותיו לגביהן לכאורה אינן מתיישבות. כך, בין היתר, ולשם הדגמה, בפסק הבוררות המקבילה נסמך הבורר בקביעתו כי הכספים עבור הפרוייקטים הועברו על ידי המנוח, על הודעת דוא"ל מיום 26.7.06 של עו"ד אורי בר ממשרד המנוח בה לדבריו נכתב על ידי עו"ד בר כי "... התשלום הראשון בסך 10 מיליון דולר הועבר לקבוצת מר גרטלר, וכי שיק בסכום זהה, היינו 10 מיליון דולר נוספים, מוחזקים על ידי עוה"ד וינרוט, ובהתאם להסכמת הצדדים סכום זה הועבר במסגרת ביצוע העסקה בפועל, מניות כנגד תמורה כספית של 20 מיליון דולר, וכך גם נרשם בשטרי העברת המניות" (סע' 146.5 לפסק הבוררות המקבילה). כן הוסף, כי טענת ההגנה של גרטנר בסיכומיהם לפיה "... 'עו"ד בר לא הכיר את העובדות' וטעה בתוכן, אין בה ממש" (שם) (ההדגשות לא במקור).
- לעומת זאת, כפי שמצביעים יורשי וינרוט, במסגרת הבוררות דנן, קבע הבורר בנוגע לאותה הודעת דוא"ל של עו"ד בר כי "לא ראיתי בהודעת עו"ד בר האמורה משום תמיכה בגרסת עו"ד וינרוט, שכן מה שעולה הימנה הוא שעו"ד בר, לא היה בקיא בענייני התשלומים שהועברו בין הצדדים..." (סע' 177 לפסק הבוררות).
- באופן דומה, בשני ההליכים הוצגו על ידי גרטנר הודעות מאת משרד חסאנס, בין היתר, מימים 17.11.09 ו- 19.11.09 (דהיינו: שלא מזמן ביצוע העברות הכספים עצמן), בנוגע לאופן בו בוצע התשלום באמצעותם על ידי גרטנר לגרטלר עבור הפרוייקטים. בבוררות המקבילה, דחה הבורר את האמור בהודעות אלו וקבע כי מדובר ב"אישור לא חתום", כי "אין מדובר במסמך בנקאי רשמי מזמן אמת..." וכי "... משקלו של מסמך זה נמוך ממסמכי ההעברות הבנקאיות מזמן אמת שהוצגו ונסקרו על ידי כאמור לעיל" (סע' 146.5 לפסק הבוררות המקבילה - בנוגע למסמך מיום 17.11.09); וכן כי "מדובר במסמך שאינו מזמן אמת אלא מסמך מאוחר שאין בו לגרוע מתוקף, ובוודאי לא להתגבר, על מסמכים מזמן אמת, לרבות אישורים בנקאיים, הסכמים ותכתובות מזמן אמת", שמבססים כי סך 20 מיליון הדולר הועברו מהמנוח לגרטלר (סע' 146.6 לפסק הבוררות המקבילה - בנוגע למסמך מיום 19.11.09) (ההדגשות לא במקור).
- לעומת זאת, בבוררות הנוכחית נסמך הבורר, בין היתר, על אותן הודעות משרד חסאנס האמורות, וקבע כי ממסמכי משרד זה עולה "... שההעברה בסך של 17 מיליון דולר, שהינו תשלום עבור האיירון אור והבוקסייט, בוצע באמצעות משרד חסאנס, ללא קשר לעו"ד וינרוט" (סע' 176 לפסק הבוררות) (ההדגשה לא במקור).
- במסגרת סעיפים 90-97 בבקשת הביטול, וכן מוצג מ/1, הצביעו יורשי וינרוט על פרטי ניתוח ראייתי נוספים שנותחו באופן בלתי מתיישב לכאורה, במסגרת הבוררות המקבילה, לעומת דרך ניתוחם בבוררות הנוכחית, ובאופן בו כאמור התוצאה הסופית, לפיה בבוררות המקבילה נקבע כי סכום 20 מיליון דולר הועברו מתוך הכספים שהופקדו אצל המנוח בעבור הפרוייקטים, אינה מתיישבת עם הקביעה בבוררות הנוכחית, לפיה לא המנוח העביר את הסכומים שנדרשו עבור הפרוייקטים, אלא אלו הועברו באמצעות משרד חסאנס, ומשכך על המנוח להשיב סכום זה לידי גרטנר.
עיקרי טענות הצדדים
- יורשי וינרוט טוענים כי ניתוח הבורר את השאלה מהיכן הועברו הכספים עבור הפרוייקטים, נעשה על ידו במסגרת פסק הבוררות המקבילה על פני עשרה עמודים. גרטנר עצמם הקדישו למעלה מ- 30 עמודים בסיכומים בבוררות המקבילה, על מנת להראות כי הכספים עבור הפרוייקטים לא הועברו באמצעות המנוח. לפי הנטען, הם גם טענו במסגרת סיכומיהם בבוררות המקבילה, כי המדובר בשאלה בעלת חשיבות לאותה הבוררות.
- עוד נטען על ידי יורשי וינרוט, כי התשתית הראייתית עליה נסמך הבורר בשני ההליכים היתה למעשה זהה או כמעט זהה, באשר אותם עדים ומסמכים הוצגו בעיקרם בשני ההליכים, וראיות נוספות ככל שנשמעו בבוררות הנוכחית, לא היו מטריאליות. כך לפי דברי הבורר עצמו, אשר הסביר כי הוא נסמך בעיקרם של דברים על מסמכים כתובים ולא על ראיות בעל פה, כך שאין בכוחם של עדים נוספים ככל שנשמעו בבוררות אל מול המנוח לשנות מהקצה את הקביעות בפסק הבוררות המקבילה, לעבר קביעות הפוכות בפסק הבוררות הנוכחי. כל זאת, מעת שהבורר גם לא נימק או הסביר את פשר הקביעות השונות בשני פסקי הבוררות, ולא התייחס במסגרת פסק הבוררות דנן, שניתן כשנה לאחר פסק הבוררות בבוררות המקבילה, לדבריו בפסק הבוררות המקבילה בהם נאמר ההפך מהן. כל זאת, כאשר כל כתב בית דין לא הוסף או השתנה בין המועד בו ניתן פסק הבוררות המקבילה, לזה בו ניתן פסק הבוררות נשוא הליך זה.
- לאור זאת, נטען על ידי יורשי וינרוט כי קביעת הבוררות בבוררות המקבילה כי 20 מיליון דולר מתוך הכספים שהוחזקו על ידי המנוח הועברו לגרטלר עבור הפרוייקטים, עולה כדי מעשה בית דין והשתק פלוגתא, להם היה הבורר מחוייב מעת שנקבע כי עליו לפסוק בהתאם לדין המהותי, ובאשר מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא כאמור מעת שהתקיימה התדיינות בפלוגתא שהסתיימה בהכרעה מפורשת, אשר היתה רלבנטית לצרכי פסק הבוררות הראשון.
- נטען עוד, כי המדובר בהשתק פלוגתא הגנתי אשר חל לטובת נתבע שלא היה צד להליך המקורי בו נוצר מעשה בית הדין, ומשמש הגנה כלפי תובע התובע אותו בגין פלוגתא זהה, שהוכרעה לחובתו של התובע בהליך הקודם. לכך מפנים יורשי וינרוט, בין היתר, לאמור רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.13). עוד מפנים יורשי וינרוט לסעיף 21 לחוק הבוררות, לפיו מחייב פסק בוררות את בעלי הדין כמעשה בית דין, וכי מעשה בית דין כאמור חל גם כלפי מי שלא היה צד להליך. להמחשת הצרימה שבמתן הקביעות הסותרות, תהו יורשי וינרוט כיצד היו הדברים נראים אילו ניתנו שני פסקי הבוררות באותו היום, כשקביעותיהם הפוכות אלו לאלו.
- עוד נטען כי קביעה לפיה על יורשי וינרוט להשיב לגרטנר סכום בסך 20 מיליון דולר, הגם שנקבע בבוררות המקבילה כי אלו הועברו על ידי המנוח לגרטלר, פוגעת קשות ביורשי וינרוט, ומעשירה את גרטנר באופן בלתי צודק שאינו יכול לעמוד.
- לעניין כל האמור, הדגישו יורשי וינרוט, כי הצדדים לפי טענתם הסכימו כי אותו בורר ידון בשתי הבוררויות, דווקא בשל הצורך להימנע מסתירות בקביעות שבשני ההליכים. אלו לדבריהם היו שלובים האחד בשני, ראיות באחד (למשל: עדותו של המנוח בבוררות המקבילה שימשה גם בהליך דנן, הגם שנחקר שוב בהליך הנוכחי), שימשו גם באחר, ופסק הבוררות הנוכחי מאזכר לא פעם את האמור בפסק הבוררות המקבילה. לא אפשרי לפיכך כי בנסיבות בהן ניתנו שני פסקי הבוררות על ידי אותו הבורר, ולדבריהם על סמך אותו חומר ראייתי, קביעותיהם יהיו הפוכות, דבר הפוגע באמון במערכת, זאת אף אם ניתנו פסקי הבוררות בהפרש של כשנה האחד מהשני.
- בכלל הנסיבות האמורות נטען כי חלות עילות ביטול מכח סעיפים 24(3) לחוק הבוררות, וכן 24(7) לחוק הבוררות באשר הבורר התעלם לפי הנטען מהדין המהותי, ופסק בניגוד להשתק פלוגתא לו היה כפוף. כן נטען לעילה בהתאם לסעיף 24(6) לחוק הבוררות משהבורר לא נימק לפי הנטען את הסתירות בין פסקי הבוררות שניתנו. עוד נטען לתחולת עילת ביטול מכח סעיף 24(9) לחוק הבוררות, באשר פסק בוררות אשר סותר פסיקה חלוטה קודמת, מנוגד לתקנת הציבור.
- גרטנר טוענים כי דין הטענות להידחות. בין היתר נטען כי קביעת הבורר לפיה המנוח לא העביר את הסכום עבור הפרוייקטים מעוגנת היטב בחומר ובמסמכים שהוצגו בפני הבורר, חלקם כאלו שלא הובאו בפניו בבוררות המקבילה. נטען עוד כי שתי הבוררויות נוהלו כבוררויות נפרדות, דבר שהובהר מפורשות, כמובא לעיל, בין היתר במסגרת סעיף 3(ד) להסכם הבוררות, וכן במכתב הפניה שנערך לבורר לשם פתיחת הליך הבוררות, וכן בעת שנערכה פניה לבורר אורנשטיין אשר החליף את הבורר גורן.
- עוד מצביעים גרטנר שאף הבורר עצמו, הבהיר בפסק הבוררות שנתן כי הגם ששתי הבוררויות עסקו בעניינים משיקים, הרי שקביעות כל הליך מבוססות על מה שבוסס במסגרתו. הבורר היה ער אפוא לפי הנטען לשוני בין קביעותיו בפסקים השונים, והסביר את מקורו.
- עוד נטען כי העדים בשתי הבוררויות לא היו אותם עדים, שכן בבוררות דנן הוצגו תצהירים של מספר עדים נוספים, צורפו מסמכים נוספים, ונותחה מסכת עובדתית שאינה זהה. גם מעמדו של המנוח לא היה זהה בשני ההליכים. בבוררות המקבילה נשמעו דבריו כעד; ואילו בבוררות דנן כבעל דין, אשר שימש כעורך דין וכנאמן, ומשקל עדותו בשני ההליכים לא היה לפיכך גם זהה.
- כמו כן, ההכרעה בבוררות המקבילה בנוגע למקור הכספים ששימשו לפרוייקטים, לא היתה רלבנטית לאותה הבוררות, ומשכך אין בה כדי ליצור מעשה בית דין ולהקים השתקים.
- נטען, כי יורשי וינרוט מעלים למעשה בנסיבות האמורות טענות ערעוריות במהותן, המבקשות מבית המשפט להתערב בשיקול דעת הבורר, וכי אף מקום בו נפלו סתירות או טעויות, אין הדבר מקים עילת התערבות בפסק. כך בפרט, מעת שהבוררות לא היתה כפופה לדיני הראיות (כנובע מפרט יד' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות), ומעת שהכלל בדבר מעשה בית דין הינו דיוני, והבורר לא היה כפוף אליו, ומכל מקום אף אם טעה ביישומו אין הדבר מקים עילת ביטול.
- עוד נטען, כי יורשי וינרוט כלל גם לא העלו בפני הבורר את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין לנוכח הקביעות בפסק הבוררות המקבילה. זאת, הגם שהפסק האמור ניתן כשנה לפני פסק הבוררות הנוכחית. לדבריהם העובדה כי הטענה לא הועלתה, מלמדת כי בזמן אמת אף על דעתם לא עלה כי הקביעות האמורות יוצרות השתק פלוגתא. מכל מקום, אין לקבל כי טענה שלא נטענה אל מול הבורר, תוכל לשמש כעילת ביטול מעת שניתן פסק הבוררות.
- ברקע הדברים יצויין עוד, כי במסגרת הבוררויות שנערכו, טענו גרטנר כי טענת גרטלר בבוררות המקבילה, לפיה שימש סכום 20 מיליון דולר מתוך הכספים שהופקדו על ידי גרטנר בידי המנוח לצורך תשלום לגרטלר עבור הפרוייקטים, הועלתה על ידי גרטלר מתוך אינטרס כטענת לא אמת, וזאת על מנת לסייע למנוח בטענותיו אל מול גרטנר, ולנוכח הסכמות שונות אליהן הגיעו המנוח וגרטלר בעניין זה.
דיון
- איני רואה לקבל את טענת יורשי וינרוט לפיה לנוכח הסתירות בין הקביעות בפסק הבוררות המקבילה לאלו שבפסק הנוכחי, קמה עילת ביטול בכל הנוגע לסכום 20 מיליון הדולר שלפי שנקבע בבוררות המקבילה הועברו מהמנוח לגרטלר לצורך הפרוייקטים; בעוד שבפסק הנוכחי נקבע ברורות כי לא כך היה הדבר.
- על מנת להגיע למסקנה זו, די למעשה בעובדה שבחינת פסק הבוררות המקבילה מלמדת כי הקביעה מהיכן הגיע סכום 20 מיליון דולר לגרטלר עבור הפרוייקטים, לא נדרשה לצרכי הכרעה בבוררות המקבילה. לעניין זה, הוסבר לעיל כי טענת גרטנר כנגד גרטלר בנוגע לפרוייקטים במסגרת הבוררות המקבילה היתה כי מגיעה להם השבה של הסכום ששילמו עבור פרוייקטים אלו בשל טענות מצגי שווא, תרמית, וכיו"ב. דא עקא, שהבורר דחה טענות אלו (ר', בין היתר, גם בסע' 159.2 בעמ' 897 לפסק הבוררות המקבילה).
- מעת שכך המצב, הרי שתוצאת הבוררות המקבילה, לא היתה משתנה בין אם הגיע הסכום בנוגע לפרוייקטים לידיו של גרטלר מהכספים שהופקדו בידי המנוח, כפי שנקבע במסגרת הבוררות המקבילה; ובין אם הוא הגיע מחשבון חסאנס, כפי שנקבע במסגרת הבוררות דנן. בנסיבות אלו, הרי שאף אם נותחה הסוגיה באופן מקיף (יחסית, בהינתן כי מדובר על 10 עמודי ניתוח, מתוך למעלה מ- 1,200 עמודי פסק) בפסק הבוררות המקבילה, היא לא היתה רלבטנית אליו, ואין בעצם העובדה כי נותחה כדי ללמד אחרת.
- נראה, כי אף הבורר ראה את הדברים כך במסגרת פסק הבוררות המקבילה. כך, בין היתר, הוא הסביר במסגרתו עת ניתח הוא מהיכן הועברו הכספים עבור הפרוייקטים, כי "... טענות הצדדים לטעמי, בהקשר זה וההרחבה בהן, נוגעות בעיקר לבוררות המקבילה [כאשר לעניין זה, הבוררות המקבילה, הינה הבוררות אל מול המנוח - הח"מ]", ובהמשך: "לכן לא הרחבתי בעניין במסגרת קביעתי כי התובעים שילמו, בהתאם למוסכם, בכתב, 20 מיליון דולר בגין הזכויות שרכשו בשתי החברות... עם זאת ועל מנת שמלאכתי תהייה שלמה, אציין בתמצית את טענות הצדדים..." (סע' 146 לפסק הבוררות המקבילה).
- תנאי להקמתו של השתק פלוגתא הינו כי ההכרעה בפלוגתא בהליך הקודם לגביה נטען לקיומו של השתק, תהיה חיונית להכרעה באותו הליך. ר' לכך זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) ("זלצמן"), אשר מסבירה (עמ' 193) (ההדגשות לא במקור):
"... אם יצליח בעל-הדין שנגדו מועלית טענת השתק-פלוגתא לשכנע את בית-המשפט, כי ההכרעה שניתנה במשפט הקודם לא היתה חיונית לפסק הדין, ואין היא אלא בגדר 'אמרת אגב, תוספת חינם שהוסיף לאותה הכרעה שהיתה באמת דרושה כדי לפסוק בעניין' אין עוד צידוק להשתיק את בעל-הדין מלכפור בממצא שנקבע ולעורר את המחלוקת שנית".