"השאיפה להשיג במסגרת הבוררות פיתרון שלם וכולל של המחלוקת, לא תושג אם ניתן יהיה לסכל את הבוררות על ידי אי שילובו של גורם הקשור קשר בל יינתק לסכסוך נשוא הבוררות או הקשור לאחד מבעלי הדין הכפוף לבוררות מכוח תנית בוררות. והדוגמאות לכך לא מעטות: יורש, מנהל עיזבון, נאמן בפשיטת רגל, חליף שהסכמת הנחלף מחייבת אותו, ערב וכו', ובלבד שהצד שאיננו חתום על הסכם הבוררות 'עומד ביחסי קרבה משפטית (privity) עם בעל הדין, אם כחליפו ואם כמי שבא מכוחו בדרך אחרת כל אימת שמתקיימת זהות אינטרסים וייצוג בין השניים...'". ובהמשך: "'... ישנו חריג נוסף, בו כל מי שלא היה צד להסכם באופן פורמלי, גם הוא ייחשב קשור בו. הכוונה היא למי שיש לו קרבת עניין, שנטל חלק בהתדיינות עצמה או שעניינו יוצג במסגרת ההתדיינות'. לעיתים צד יהא כפוף לבוררות גם אם לא חתם על הסכם בוררות, אם הכוונה נלמדת מהתנהגות או מוסקת מכללא, לעיתים מכח 'קרבה מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות'...".
- בענייננו, יורשי וינרוט עצמם הסבירו כמובא לעיל במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה, אשר עסקו ביחס שבין ההליך לחלוקת העיזבון והליך הבוררות שהתנהל, כי הם "נכנסו ל'נעליו' [של המנוח - הח"מ] בכל דבר ועניין". כן הסבירו כי סוגיות "... הנוגעות ליחסים שבין המבקשים למנוח ו/או יורשיו ולזכותם התיאורטית של המבקשים לזכויות כאלה ואחרות ביחס לעזבון המנוח מקומן להתברר במסגרת הליך הבוררות", וכי "היורשים נכנסים בנעלי המנוח לכל דבר ועניין, לרבות בכל הנוגע להליך הבוררות וכל עניין הנובע והכרוך מהליך הבוררות צריך להתברר במסגרת זו" (ההדגשות הוספו).
- הינה כי כן: בהליך שעסק בחלוקת העיזבון ובהליך הבוררות שהתנהל, יורשי וינרוט הציגו כי כלל הכרוך ביחסים שבין גרטנר ליורשים, הינו עניין להליך הבוררות. זאת, כתימוכין לכך שאין לדון בעניין חלוקת העיזבון או גילוי פרטיו בבית משפט לענייני משפחה. הם גם הציגו לפיכך כי הם נכנסו לנעלי המנוח לכל דבר ועניין בכל הנוגע להליך הבוררות, ופשיטא כי משמעות הדבר שכשם שהליך הבוררות נועד לסיים את כלל המחלוקות שבענייניה אל מול המנוח, כך יהיה גם כלפיהם. כמו כן, ובד בבד עם כך, יורשי וינרוט גם לא העלו כאמור כל התנגדות להחלטת הבורר לפיה הם יהפכו לבעל דין בהליך, תוך דחייה משכך של עמדתם לפיה הם באו אך "לנהל" אותו עבור העיזבון. גם בית משפט המחוזי, שעסק בערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ציין בנסיבות אלו כי חקירות בעניין היקף העיזבון הינן עניין להליך הבוררות, מה שמשקף את הבנתו בעניין של טענות יורשי וינרוט (סע' 12 בעמ' 8 לפסק הדין).
- במצב דברים זה, אין לקבל טענה כעת מפי יורשי וינרוט, כי את ההליך בנוגע לחבות העיזבון אשר נכסיו התגלגלו לידיהם, יש לקיים בעצם בשתי פעימות, וכי אין לראות את הסכם הבוררות ואת הבוררות ככזו החלה גם על חיובם האישי מכח היותם יורשי העיזבון, או כי הם לא הסכימו כי עניין זה ידון בהליך הבוררות. כל זאת אף אם תמצי לומר כי ברגיל אין בהוראת סעיף 4 לחוק הבוררות לבדה כדי להביא לתוצאה כזו.
- טענה נוספת בפי יורשי וינרוט הינה כי חריגת הבורר מסמכות, נובעת מתוקף העובדה כי סוגיית חבותם האישית והעובדות הכרוכות בה, ובכלל זאת חלוקתו של העיזבון, לא עלו מתוך כתבי הטענות שבבוררות. כתבי טענות אלו הוגשו מטבע הדברים בלא שטענות מסוג זה הוכללו בהם, ועם פטירת המנוח הם לא תוקנו. כך, הגם שכמוסבר לעיל, טענות הנוגעות לחבות אישית של יורשים לחובות העיזבון כרוכות בטענות ועובדות נוספות אותן יש לברר, ובכללן כאמור השאלה אם קיימים נכסים בעזבון ואם אלו חולקו (וככל שטענות כאלו נטענות, האם שווי העיזבון נמוך מהסכום שנתבע).
- שאלה הינה עם זאת, אם מעת שבורר הוסמך לדון בעניין מסויים אך עניין זה בפועל לא הועלה במסגרת כתבי הטענות שבפניו (ותיקונים מפורשים או מכללא שארעו לכך לאורך ההליך), נחשב הוא כמי שחרג מסמכותו. כמוסבר ברע"א 256/10 ארקדי גאידמק נ' יוסף טרוים (7.11.11), הגם דעות שונות שחלו בעבר בעניין זה, בהתאם לפסק דין זה לשם בחינת השאלה אימתי יחשב בורר כחורג מסמכות, "יש לבחון את הסכמת הצדדים באשר לסדרי הדין שיחולו בהתדיינות לפני הבורר ולהסיק מהם מהי הסמכות הדיונית שבחרו להפקיד בידיו" [ההדגשה במקור].
- בענייננו הצדדים לא התנו על הוראת סעיף יד' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות. משכך לא היה הבורר קשור "... בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט". בנסיבות אלו, גם אם פסק הוא בעניין שלא נכלל בכתבי הטענות, ועניין זה ידון בפרק הבא, נראה כי בכך בלבד אין כדי לומר כי הוא חרג מהסמכות שניתנה לו.
- עם זאת כמפורט להלן, אני סבור כי בסיכומם של דברים, יש לראות פגם בהליך מעת שסוגיית החבות האישית של יורשי וינרוט - הגם שאין מניעה לראותה כעניין היכול לבוא תחת סמכות הבורר - בפועל לא נטענה בפניו באופן ברור. הדבר מקים עילה להתערב בפסק גם מכח עילות ביטול אחרות שבחוק הבוררות. בנסיבות אלו, אין הכרח להכריע אם חלה בעניין גם עילת ביטול מכח סעיף 24(3) לחוק הבוררות מאותם הטעמים, הגם שמניעת אפשרות לטעון יכולה לעלות גם כדי חריגה מסמכות. כך גם מעת שממילא כמפורט להלן, אני מוצא כי יש להשיב את הדיון בחבותם האישית של יורשי וינרוט להכרעת הבורר, דבר המצוי כאמור בסמכותו.
עילות ביטול מכח סעיפים 24(4), 24(6) ו- 24(7) לחוק הבוררות
- יורשי וינרוט טוענים כאמור, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם בעניין שאלת חבותם האישית כיורשים, ומשכך דין הפסק להתבטל מכח עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות, ובנסיבות העניין גם 24(6) (אי מתן הנמקה) ו- 24(7) (פסיקה שלא לפי הדין המהותי).
- כמבואר לעיל, על הנושה הנטל לבסס חלוקה של העיזבון על מנת להטיל אחריות אישית על היורשים. בהינתן מצב דברים זה, הרי שנדרש גם כי מהתביעה יעלה כי כלולה בה טענה לפיה חולק העיזבון. האופן בו על הדבר להיטען, הינו מטבע הדברים תלוי נסיבות. ניתן לתאר מצבים, בהם ברור מתוך הקשר התביעה ו/או נסיבותיה ו/או עצם העובדה כי נתבעים מהיורש סכומים באופן אישי, כי מקופלת בתביעה המוגשת גם טענה לפיה חולק העיזבון.
- במצב כזה, ככל שחולק היורש על כך שהעיזבון חולק, או טוען כי הגם שהעיזבון חולק אין הוא חב בסכום התביעה (כולו או חלקו) לנוכח שווי העיזבון, הרי שעליו יהיה לטעון לכך בהגנתו, ואם לא טען הרי שלא תוצב פלוגתא על ידו בעניין, ולא יהיה לו להלין אלא על עצמו אם יחוייב הוא באופן אישי בסכום הנתבע. במצב כזה, וכמוסבר לעיל, ככל שהוא גם לא יטען לעניין שווי העיזבון, יכול גם שיווצר מצב שחיובו יעלה על סכום העיזבון.
- ככל שהדברים נוגעים לתיק דנן, עניינו הינו למעשה בשאלה, האם הוכללה בהליך טענה בעניין עובדת חלוקת העיזבון ליורשים. ככל שיש לראות את תביעת גרטנר ככוללת טענה כזו, הרי שאם לא התגוננו יורשי וינרוט מפני שיעור חבותם האישית, אם משום שלא חלקו על ביצוע חלוקה ו/או לא טענו בעניין שווי העיזבון ככל שבוצעה החלוקה, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם, ובמצב כזה לא ניתן לטעון שלא ניתנה להם הזדמנות לטעון בעניין (או כי הבורר לא נימק את החלטתו, או פסק שלא בהתאם לדין המהותי). מנגד, ככל שמלכתחילה לא הוצבה טענה בעניין חלוקת העיזבון, הרי שליורשי וינרוט לא היה צורך למעשה לטעון כנגד עניין שלא נטען כלפיהם. במצב כזה, נראה כי אם פסק הבורר בעניין בו לא אמורים היו יורשי וינרוט לטעון, כי אז יכול שיחולו עילות ביטול מכח חוק הבוררות.
- בנסיבות העניין, אני סבור כי בשקלול כולל, והגם שקיימת עמימות מסויימת בעניין, שאולי היתה נוחה לשני הצדדים, כל אחד מסיבותיו, לא ניתן לומר כי הועלה טעון ברור על ידי גרטנר כי העיזבון חולק, באופן שהצריך מענה בעניין זה מצד יורשי וינרוט.
- נקודת המוצא בעניין זה הינה כי אין חולק שבכתב התביעה המקורי שהוגש על ידי גרטנר במסגרת הבוררות כנגד עו"ד וינרוט לא היתה כלולה טענה הנוגעת לחלוקת העזבון, שהרי באותה עת לא היה העניין כלל רלבנטי. עם פטירתו של המנוח, ובהתאם להחלטת הבורר, הפכו יורשי וינרוט לבעלי הדין חלף המנוח. כתב התביעה לא תוקן עם זאת בשלב זה, ומשכך לא ניתן לכאורה להבין אך ממנו כי בפועל הוכללה מאותה העת טענה במסגרת ההליך בדבר חלוקת העיזבון, ואחריותם האישית של יורשי וינרוט לתביעה כפועל יוצא מכך.
- לעניין זה יצויין, כי כמוסבר על ידי זוסמן, סדר הדין האזרחי (1995) בעמ' 209, מקום בו מצורף בעל דין חדש בנסיבות תקנה 38 לתקנות הישנות, העוסקת בין היתר בצירוף יורש כפי שנעשה במקרה דנן, יכול שהדבר יצריך תיקון התביעה כך שיהיה ברור מהו עניינו של הנתבע החדש בהליך. תיקון כזה מתאפשר מתוך עצם הרשות לצרף את בעל הדין החדש. הדבר לא נעשה כאמור בענייננו, תוך הבהרה מפורשת כי מעת שנפטר המנוח, מבקשים גרטנר לראות ביורשי וינרוט מי שאחראים אישית לתביעה לנוכח חלוקת העיזבון, דהיינו: מעבר ממשטר לפי סעיף 126 לחוק הירושה, לכזה לפי סעיף 128 לו.
- גרטנר מצביעים על כך שהפיכתם של יורשי וינרוט כבעלי דין בהליך, אשר באה בעקבות בקשה לפי תקנה 38 לתקנות הישנות, איפשרה ליורשי וינרוט בהתאם לתקנה 41(א) לתקנות הישנות "... להגיש כתב טענות נוסף הנובע מהעברת הזכויות אליו". כך נלמד גם מע"א 8602/12 אביבה מנחם נ' זאב גולן (16.1.13) ("עניין גולן"). לטענת גרטנר, בשלב זה היה לפיכך על יורשי וינרוט להעלות את טענות ההגנה שלהם כיורשי המנוח, וזאת אם רצו לעשות כן, ובכלל זאת בעניין חלוקת העיזבון או שוויו, ומשלא עשו הם כן אין להם להלין אלא על עצמם על שלא התגבשה פלוגתא בעניין, ולא נדונו שאלות בדבר חלוקת העיזבון או שוויו כתנאי להטלת חבות אישית על היורשים.
- עם זאת, מעת שכתב התביעה המקורי אינו כולל טענה בדבר חלוקת העיזבון, והוא גם לא תוקן או עודכן עם צירוף היורשים, הרי שלא בהכרח התבהר אם הנטען במסגרתו לעת צירוף היורשים כבעלי דין, כלל מאותה עת גם טענה לפיה חולק העיזבון, באופן המקים להם חבות אישית ומצריך תיקון ההגנה לשם התגוננות מפני כך.
- אי הבהירות בעניין זה מתחדדת לאור העובדה, שכלל לא ברור אם העיזבון חולק כבר בעת שצורפו יורשי וינרוט כבעלי דין, או לכל הפחות כי גרטנר ראו אותו ככזה שחולק באותה העת, וביקשו לכלול עילה זו לאותו השלב. כך, בפנייתם של גרנטר אל הבורר מיום 26.11.19 בה עדכנו כי נדחתה בקשתם למינוי מנהל עזבון, וכי הוגש על כך ערעור, הם מסרו כי "העיזבון אמור להיות מנוהל, נכון למועד זה, על ידי יורשיו של המנוח" (ההדגשה אינה במקור). ומשמע - הגם שבשלב הזה לא היו כבר לעיזבון מנהלי עיזבון, גרטנר ראו אותו עדיין ככזה שהינו מנוהל, דהיינו: טרם חולק. זאת, כשקיימת לדבריהם אף האפשרות כי הוא ישוב להיות מנוהל על ידי מנהל עזבון אם יתקבל הערעור שהוגש.
- הדברים נמשכו למעשה גם לאחר מכן, שכן כעולה מהליכי הערעור שנוהלו סביב ההחלטה כי לא ימונה מנהל עיזבון, וזאת הן בבית משפט מחוזי והן בעליון, ולפרק זמן של כשנה לאחר צירוף יורשי וינרוט כבעלי דין, טענת גרטנר במסגרתם היתה כמובא לעיל, כי "אסור לחלק את נכסי העיזבון לפני סיום בירור תביעת החוב של האחים גרטנר כלפי העיזבון" (ההדגשה במקור) (סעיף 249 להודעת הערעור); וכי "העיכוב בחלוקת העיזבון לא יגרום לפגיעה זניחה אלא יגרום לנזק משמעותי ביותר במשיבים" (סעיף 7 בעמ' 6 לפסק הדין המחוזי בערעור). ומשמע - נקודת המוצא היתה לכאורה אף בשלבים אלו כי העיזבון טרם חולק, ולכל הפחות - כך ניתן היה להבין את הדברים.
- בהינתן מצב בו נכון למועד בו צורפו יורשי וינרוט להליך, ניתן היה להבין כי גרטנר עדיין רואים את העיזבון ככזה שטרם חולק, ומכל מקום אין הם מעלים מפורשות טענה אחרת, יש קושי להגיע למסקנה, לפיה למועד צירופם של יורשי וינרוט כבעלי דין בהליך, עלתה מכתבי הטענות, שכאמור בנוסחם המקורי אינם כוללים טענה כזו, טענה ברורה לפיה המדובר הינו בעיזבון שחולק, דבר שמשמעותו כי נטען בפועל במסגרת ההליך לחבות אישית של היורשים לגביו.
- יצויין עוד, כי אילו סברו גרטנר לעת צירוף יורשי וינרוט להליך כי העיזבון כבר חולק, וכי הליך הבוררות עוסק בפועל בשלב זה גם באחריותם האישית של היורשים כנובע מכך, הרי שיכולה לעלות שאלה מדוע למעשה לפי שיטתם, נדרשו הם למצות את הליכי הערעור שנועדו למנוע את חלוקת העיזבון, וזאת לאחר שנוכחו כי יורשי וינרוט אינם מעלים טענות הגנה בעניין. לפי הסברם של גרטנר, את ההליכים למינוי מנהל עיזבון הם ניהלו לאור חששם כי אם יחולק העיזבון "לא ניתן יהיה בעתיד לגבות את חובות העיזבון מהיורש" (סע' 289 להודעת הערעור).
- ואולם מעת שיורשי וינרוט לא העלו עם צירופם כבעלי דין טענה בדבר הגבלת אחריותם כיורשים, הרי שלשיטת גרטנר הפכה אחריותם לבלתי מוגבלת. לכאורה לא נזקקו הם לפיכך באותו שלב למצות את הליך הערעור. התנהגותם יכולה ללמד לפיכך, כי לאותו שלב אף גרטנר לא בהכרח סברו כי הליך הבוררות עוסק כבר בפועל באחריותם האישית של יורשי וינרוט, וכי ניתן לפיכך ללמוד מהעדר טעון שלהם בעניין, הכרה באחריותם האישית לחובות העיזבון.
- האמור אינו מתעלם מכך, שיתכן מאוד כי העיזבון בפועל חולק סמוך מאוד למועד בו ניתנה החלטת בית המשפט לפיה לא ימונה לו מנהל עיזבון, ומכל מקום - קשה מאוד להניח שלא חולק במהלך השנים שלאחר מכן עת נוהלו הליכי הבוררות. הדבר נלמד מכך שטיעונם העיקרי של יורשי וינרוט כנגד בקשת גרטנר למינוי מנהל עזבון היה כי בכך תעוכב חלוקת העיזבון, דבר שיש בו משום פגיעה בהם. בית המשפט מצידו קבע בהחלטתו כי פגיעה זו אינה זניחה, וראה בכך אף את אחד הטעמים מדוע אין להיעתר לבקשה למינוי מנהל עזבון. יורשי וינרוט אף הבהירו, כי הם מסכימים כי לפרק זמן של 20 יום מעת שיפסיקו מנהלי העיזבון שהיו אז את תפקידם, לא יפעלו הם לשם חלוקת העיזבון, על מנת לאפשר לגרטנר להגיש כל בקשות שהם חפצים להגיש בעניין במסגרת הליך הבוררות המתנהל. ומכאן, שבכוונתם היה לפעול לחלוקתו לאחר מכן.
- הדעת נותנת, כי מי שהפגינו רצון ברור לחלק את העיזבון כמה שיותר מהר, לא המתינו לפיכך רבות מעת שהתאפשר הדבר. עם זאת, באמור אין כדי לשנות מהמסקנה, כי לכל הפחות נכון למועד בו צורפו יורשי וינרוט כצד לבוררות (22.12.19), לא ידוע אם חולק כבר אז העיזבון; ומה שיותר חשוב - כעולה מהשתלשלות הדברים לעיל, טענה כזו לא נכללה בין טענות גרטנר, ולמעשה מתוך הדברים עולה כי כלל לא ברור אם לטענתם כך בכלל כבר ארע נכון לאותו מועד.
- 00בעניין זה אני מקבל גם את טענת יורשי וינרוט, כי המועד הקובע לבחון את השאלה האם כלולה היתה בהליך הבוררות טענה בדבר חלוקת העיזבון, אשר הצריכה להתגונן מפניה, הינו מועד צירוף יורשי וינרוט כבעלי הדין בהליך. אירועים שקרו לאחר מכן, אינם יכולים להשליך על שאלת הפלוגתאות שבתיק, וזאת אלא אם תוקנו כתבי הטענות באופן ברור, או הוסכם על שינוי חזית בעניין, דבר שאין לו סימוכין, ואף לא נטען.
- 0מטעם זה, אני רואה גם בסופו של יום חשיבות פחותה בנקודה זו לעובדה כי במסגרת המסמך בו ערכו גרטנר תמצית עבור הבורר החדש (אורנשטיין) בנוגע לבוררות, ציינו הם כי על יורשי וינרוט להשיב לידיהם את הכספים שנתבעו מהמנוח, או כי בפסקאות הסיום בסיכומיהם הם טענו כי יש לחייב את היורשים ביחד ולחוד בסכום התביעה. בפסקאות סטנדרטיות מסוג זה, אין לטעמי כדי להביא לשינוי החזית בתביעה, או הכללה במסגרתה של עילה מהסוג בו מדובר, וזאת ככל שהיא לא היוותה חלק ממנו אף בלעדיהן. זאת, גם אם כמצויין לעיל, יש באמירות מסוג זה שבאו בלא מחאת הצד השני, כדי לחזק קיומו של השתק מצד יורשי וינרוט בכל הנוגע להיקף סמכותו של הבורר.
- הלכה למעשה, נראה שאף גרנטר אינם טוענים כי בפסקאות האמורות הונחה כשלעצמה התשתית לחיוב יורשי וינרוט באופן אישי, אלא הם רואים בקיומן תימוכין לכך, שברור היה כי ההליך מתנהל סביב חיובם האישי של יורשי וינרוט. ואולם כמנותח לעיל, לא ניתן לומר כי ברור כי כך היה הדבר לעת צירוף יורשי וינרוט כבעלי דין.
- מטעמים דומים, איני רואה גם בדברים שנאמרו על ידי הבורר גורן בעת הדיון מיום 24.10.19 כי חלוקת העיזבון יכולה להביא להקמת חיוב אישי על היורשים, משום קביעה כי כך המצב. דברים אלו מחדדים אמנם כי הבורר כפי הנראה ראה עצמו מוסמך לדון גם בחבותם האישית של היורשים; וכמו כן לעת שלא באה מחאה בנוגע אליהם - כך לבטח לאחר שניתנה החלטתו ממנה עלה כי יורשי וינרוט אינם נכנסים להליך אך כדי "לנהל" אותו - הם מחזקים את המסקנה לעיל לפיה סמכות הבורר קיימת היתה לפסוק בכך בנסיבות העניין; אך ודאי שלא ניתן לראות בהם קביעה כי כך המצב, וזאת כאשר באותו שלב כלל עוד לא צורפו יורשי וינרוט להליך, תוך ניתוח האופן בו נעשה הדבר והעולה ממנו, כפי שנעשה לעיל.
- איני מקבל גם את טעון גרטנר כי גם אם לעת צירופם של יורשי וינרוט טרם חולק העיזבון, הרי שאין בכך כדי לשנות, וכי אף מקום בו יורש נתבע על בסיס מצב עובדתי בו טרם חולק העיזבון (ככל שיקבע שכך היה המצב), אין הוא רשאי לפעול לחלוקתו במהלך ההליך, ובכך לסכל למעשה את התביעה כנגדו, שכן לאחר מתן פסק הדין, יעלה טענה כי כעת יש לבסס את אחריותו כיורש אליו חולק העיזבון.
- נראה כי מקום בו הוגשה תביעה טרם חולק העיזבון, ומשכך לא מועלית טענה בדבר אחריות אישית של היורשים, הרי שאם מבקש הנושה להבטיח כי לא יאלץ לאחר הגשתה לנהל הליך נוסף בעניין אחריותם האישית של היורשים ככל שיחולק הוא בינתיים, הדרך עבורו להשיג זאת הינה באמצעות הגשת בקשה לצו זמני, אשר ככל שיתקבל ימנע את חלוקת העיזבון כל עוד נמשך ההליך, ובכך ימנע צורך בניהול הליך נפרד כנגד היורשים, ככל שיחולק העיזבון בעת ניהול ההליך. לחילופין יכול הנושה לבקש לתקן את תביעתו בעת הניהול ההליך, ככל שחולק העיזבון לאחר שהחל, על מנת לכלול במסגרתו גם עילה אישית כנגד היורשים. למותר לציין כנגד כך, כי נדרש מטבע הדברים מיורש כנגדו מנוהלת תביעה טרם חלוקת העיזבון, כי אם מחלק הוא בינתיים את העיזבון, ישמר הוא את מלוא התיעוד הנוגע לעיזבון טרם חלוקתו, וכן לעניין האופן והדרך בה חולק, כאשר הימנעות מלעשות כן עשויה לפעול כנגדו בסוגיית נטלי הוכחה.
- ככל שעיזבון אכן חולק בעת ניהול ההליך, וכתב התביעה לא תוקן על מנת לשקף זאת, הרי שנראה כי במצב כזה, אכן יתכן כי הנושה יידרש לפתוח בהליך נוסף כנגד היורשים, ככל שיבקשו אלו לטעון כי לאור שווי העיזבון שחולק אליהם (שהנטל להוכיח את שוויו מוטל עליהם), חבותם הינה פחותה מהסכום שנפסק.
- לתמיכה בטענותיהם, מצביעים גרטנר על פסק הדין בעניין גולן בו הסביר בית משפט כי על היורש להעלות טענות הגנה הנובעות מהעובדה כי הוא נתבע כיורש בגין חוב של המנוח, וכן הצביע על כך כי מקום בו צורף יורש כחליפו של בעל דין שנפטר בעת ניהול ההליך, בידו לתקן את הגנתו (מכח תקנה 41(א) לתקנות הישנות) ולהעלות טענה בעניין שווי העיזבון. כעולה מפסק הדין האמור, משיורש לא נהג כך, אין לו להלין אלא על עצמו אם ימצא הוא את עצמו חב אישית אף בסכום העולה על שווי העיזבון. מכאן לדבריהם, כי לעת שצורפו יורשי וינרוט להליך, היה עליהם לתקן את הגנתם, ככל שרצו לטעון לעניין שוויו של העיזבון.
- איני רואה את הדברים כך. עניין גולן התייחס לנטל שאינו במחלוקת, כנובע מסעיף 128(ב) לחוק הירושה, החל על יורש להוכיח את שווי העיזבון וזאת לעת חלוקתו לידיו, ועל מנת להגביל אחריותו בנוגע לסכום העולה על כך. בענייננו השאלה הינה עם זאת האם מהתביעה עלתה טענה לפיה חולק העיזבון, שכן כל עוד הוא לא חולק, לכאורה אין על היורש לבסס את שוויו כטענה שנועדה להגביל את שיעור האחריות האישית שלו לגביו.
- לטענת גרטנר מקום בו נתבע יורש בגין חובות של מוריש, עליו הנטל לטעון כי העיזבון טרם חולק או לעניין שווי העיזבון, ככל שחולק, וזאת ככל שמבקש הוא להגביל את חיובו האישי. לטענתם ככל שאין היורש עושה כן הוא "האשם" בכך שלא נוצרה פלוגתא בשאלת חלוקת העיזבון או שוויו, ולא יהא לו להלין אלא על עצמו אם בסופו של יום יחוב הוא אישית בגין חובות העיזבון, ואף בסכום העולה עליהם. כך מעת שבאין טענה מצידו בעניין, לא ניתן לדעת כי קיימת כלל מבחינתו פלוגתא בעניין חלוקתו של העיזבון או שוויו.
- גישה זו מוצאת את ביטוייה, כך נראה בהסבר שניתן על ידי בית המשפט, למשל, ברמ"ש (ת"א) 26138-08-20 ג.א. נ' צ.א. (1.11.20) (רשות ערעור נדחתה, במסגרת בע"מ 8058-20 פלוני נ' פלונית (23.11.20); ור' עוד גם רמ"ש (ת"א) 41083-08-21 ל.ל.ו נ' ד.ב (16.11.21)). עניינו של ההליך היה בתביעה כנגד יורשים באופן אישי על סכום נקוב ומוגדר, כאשר עילת התביעה הוסברה בכך שהינם יורשיו היחידים של המנוח ומכאן שהם חבים בחיוביו. בית משפט קבע כי משהיורשים לא טענו כי העיזבון לא חולק לידיהם או לעניין שווי העיזבון - אין בידיהם להעלות טענות מסוג זה לעת מבקשים לממש כנגדם פסק דין שניתן כנגדם בגין החוב. כך מעת שאת כלל טענות ההגנה היה עליהם לפרש בכתב ההגנה.
- כמוסבר לעיל, בהחלט יתכן שיעלה מתוך כתב תביעה דבר חיובו האישי של היורש, שזו טענה שמקופל בה טעון כי עזבון המוריש חולק ליורש. משכך על יורש המבקש להכחיש זאת יהיה לטעון לכך בכתב הגנתו, אם על דרך העלאת טענה כי העיזבון לא חולק לידיו, או כי שוויו נמוך מסכום התביעה כנגדו. עם זאת, לטעמי אין הדבר מבטל את הצורך כי בראשית הדברים יעלה מכתב התביעה כי כך נטען כלפי היורש, וזאת בין אם הדבר מועלה מפורשות במסגרת התביעה, או נובע מתוך האמור בה.
- כך למשל, עיון בפסיקה מלמד, כי מקום בו לא באה התייחסות הצדדים בעת ההליך לשאלת חבותם האישית של היורשים, ראה בית המשפט שלא להכריע בה, אלא לדחותה להליך נפרד. ר', למשל, תא"ק (מח' חי') 23663-05-20 רפי שועה נ' טליאר תמם (2.8.23) ("עניין שועה"); וכן ת"א (מרכז) 384-07-09 אריה כהן נ' Nat East Holdings Limited (27.7.15) ("עניין כהן").
- בענייננו, מדובר כאמור בכתב תביעה שלא כלל במקורו טעון הנוגע לחבות היורשים. אלו צורפו בהמשך, אך כתב התביעה לא עודכן או תוקן, ובנסיבות העניין - כפי שנותחו לעיל, איני סבור כי המצב שנוצר היה בבירור כזה בו הוטל על יורשי וינרוט הנטל להכחיש טענה, שלא ברור כי היא הועלתה לעת צירופם, ולכל הפחות מעת שנוצרה עמימות בעניין, הרי שבשים לב להשלכותיה, באיזון הכולל אין מקום כי היא תפעל כנגדם.
- נראה שיפה לכך הסברו של בית המשפט בע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (25.11.14) ("עניין רום") באשר לצורך שיש במתן פירוט ברור ולא מפתיע של הטענות והעילות שבתביעה. המדובר באותו המקרה היה, בין היתר, בשאלת הפירוט הנדרש באשר לטענת חבות אישית מכח שליחות או הרמת מסך, כשלעניין זה ציין בית המשפט כי הטענה מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה. ר' לכך, הסברו של כב' השופט הנדל (פס' 6) (ההדגשות להלן כולן אינן במקור):
"... קבלת תביעה על בסיס הרמת מסך או שליחות מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה ... העניין איננו מתמצה ברובד הראייתי, אלא גם ברובד הדיוני. תובע שמבסס את תביעתו - אף אם רק כחלופה - על עקרונות של הרמת מסך, נדרש לציין ולפרט את העובדות שמצדיקות לשיטתו הרמת מסך. הוא הדין באשר לתובע שמבסס את תביעתו על יסודות השליחות. במילים אחרות: אף אם אין הכרח לנקוב בשם המפורש - 'שליחות' או 'הרמת מסך', יש לפרט את כל היסודות העובדתיים הרלבנטיים כבר בכתב התביעה."