תא (י-ם) 71355-05-25 משה גרטנר נ' ג'זל וינרוט - חלק 3

היורשים יהיו בעלי הדין חלף המנוח. 

אין באמור לעיל משום מניעה לקבוע בעלי דין אחרים אם יהיה צורך בכך בעתיד".

30. לא כתב התביעה, ולא כתב ההגנה תוקנו בעקבות ההשתלשלות האמורה.
31. כאמור, על החלטת בית המשפט לענייני משפחה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור שבו גרטנר על הטענות לפיהן יש למנות מנהל עזבון קבוע.  הם ציינו, בין היתר, כי "...  סכום החוב של המנוח כלפי האחים גרטנר...  צפוי להיות גבוה באופן משמעותי מהסך הכולל של נכסי העיזבון..." (סע' 45.1 להודעת הערעור), וכי "...  מכיוון שחובו של המנוח, גבוה מסך כל נכסי העיזבון...  הרי שאסור [ההדגשה במקור - הח"מ] לחלק את נכסי העיזבון לפני סיום בירור תביעת החוב של האחים גרטנר כלפי העיזבון" (סע' 249 שם).  הם הסבירו כי בעוד שלהם עלול להיגרם נזק משמעותי במידה ולא ימונה מנהל עזבון והעיזבון יחולק מה שעלול להביא לריקון העיזבון וסכנה כי "לא ניתן יהיה בעתיד לגבות את חובות העזבון מהיורש...", הרי שהפגיעה ביורשי וינרוט גם אם תידחה התביעה "מסתכמת בעיכוב חלוקת העיזבון בלבד" (סעיף 289 שם).  יורשי וינרוט טענו מנגד, כי "העיכוב בחלוקת העיזבון לא יגרום לפגיעה זניחה אלא יגרום לנזק משמעותי ביותר במשיבים" (ר' בסע' 7 בעמ' 6 לפסק הדין שניתן בערעור בבית המשפט המחוזי.  כן ר' בסע' 15).
32. פסק דין בית משפט המחוזי ניתן ביום 28.6.20 ודחה את ערעור גרטנר. נקבע, בין היתר, כי אין מקום לעכב את חלוקת העיזבון "...  שכן העיכוב בחלוקת העיזבון עלול לפגוע קשות ביורשים ולעכב את יכולת הנאתם ממנו למשך זמן ממושך" (סע' 15 בעמ' 9 לפסק הדין).  בית משפט ציין גם, כי "הדרך להבטיח את יכולתם של המערערים לגבות את חובם מהעיזבון ככל שיזכו בתביעתם, אינה באמצעות מינוי מנהל עיזבון אלא באמצעות הגשת בקשה למתן סעדים זמניים כגון צווי מניעה במסגרת הליך הבוררות" (סע' 6 בעמ' 7 לפסק הדין).  כן ציין כי גם חקירות בעניין היקף העיזבון הינן עניין להליך הבוררות (סע' 12 בעמ' 8 לפסק הדין).
33. גרטנר הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין, בה חזרו על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי, אך זו נדחתה בהחלטת בית משפט העליון מיום 15.10.20.
34. ניתן אפוא לסכם, כי גם לאחר החלטת הבורר לפיה יורשי וינרוט יהיו בעלי הדין חלף המנוח, המשיכו גרטנר בניסיונם להביא למינוי מנהל עזבון קבוע לעיזבון, ובכך למנוע את ביצוע החלוקה של העיזבון עד לבירור התביעה שהוגשה. הבורר כפי הנראה היה ער לכך, ומשכך כאמור לעיל קבע גם כי בהחלטה שניתנה לפיה יבואו יורשי וינרוט חלף המנוח, אין כדי למנוע קביעת בעלי דין אחרים אם יהיה צורך בכך בעתיד.
35. בשנת 2020 התפטר הבורר גורן מניהול הבוררות המקבילה בין גרטנר לגרטלר, ובתחילת שנת 2021 מונה הבורר אורנשטיין לנהל בוררות זו. בהמשך לכך התפטר הבורר גורן גם מהבוררות בין גרטנר ליורשי וינרוט, ומשכך פנו הצדדים לבורר אורנשטיין על מנת שישמש בורר גם בבוררות זו.  לבקשת הבורר הגישו לו הצדדים לבקשתו מסמך תמציתי על המחלוקת נשוא הבוררות.
36. במסמך שהגישו גרטנר בנוגע לכך מיום 28.7.21 הוסבר על ידיהם כי לאחר הליכים שונים שהתקיימו בפני בית המשפט לענייני משפחה בקשר עם פטירתו של עו"ד וינרוט ז"ל, ביום 22.12.19 ניתנה החלטת הבורר לפיה היורשים יהיו בעלי הדין חלף המנוח (ר' בסעיף 12 למסמך). בסעיף 125 נאמר כי "על יורשיו של עו"ד וינרוט ז"ל להשיב לאחים גרטנר את כל הכספים שהוחזקו על ידיו בנאמנות...  (סך של 63,278,497 דולר ליום הגשת התביעה), ולפצות את האחים גרטנר בגין הנזקים שגרם עו"ד וינרוט לאחים גרטנר...  (סך של 489,133,200 דולר ליום הגשת התביעה") (סע' 125 למסמך).  ניסוחים דומים המתייחסים ליורשי וינרוט מופיעים גם בסעיפים 86 ו- 87 למסמך.  פרט לכך, אין במסמך המפרט את עניינה של הבוררות המתנהל, התייחסות נוספת כלשהי ליורשי וינרוט ומעמדם בתיק.
37. יורשי וינרוט הגישו מסמך מטעמם ביום 2.8.21 בו ציינו כי "לדאבון הלב, ביום 16.10.18 נפטר ד"ר וינרוט, בטרם עת. בהתאם, ולאחר התדיינות שהתקיימה בעניין זה מול כב' הנשיא (בדימוס) אורי גורן, הוחלט על החלפת בעלי דין, כך שתחת ד"ר וינרוט, יורשיו ימשיכו לנהל את ההליך במקומו..." (סע' 52 למסמך).  פרט לכך, לא באה התייחסות נוספת במסמך למעמד היורשים בתיק.
38. מעמד יורשי וינרוט בתיק לא נדון גם בהמשך באילו מכתבי הטענות ו/או הראיות שהובאו בהליך הבוררות בפני הבורר אורנשטיין. בסיכומים שהוגשו על ידי גרטנר בתיק - שהשתרעו על פני למעלה מ- 400 עמודים, נטען על ידיהם בשני הסעיפים האחרונים כי "לנוכח כל המפורט לעיל, כבוד הבורר מתבקש לחייב את יורשי עו"ד וינרוט, ביחד ולחוד, לשלם לאחים גרטנר את כל הסכומים כמפורט לעיל...  בנוסף, כב' הבורר מתבקש להורות ליורשי עו"ד וינרוט, ביחד ולחוד, לשלם לאחים גרטנר את הוצאותיהם בהליך..." (סע' 2167-2168 לסיכומים).  ניסוח דומה ננקט גם בשני סעיפים בפרק סוף הדבר של סיכומי התשובה שהגישו.  לא באה התייחסות אחרת בסיכומים למעמד יורשי וינרוט בהליך.  יורשי וינרוט לא התייחסו לדברים כלל בסיכומיהם.
39. בפסק הבוררות שניתן, הוסבר על ידי הבורר כי "במהלך הבוררות, ביום 16.10.2018, הלך עו"ד וינרוט לבית עולמו, ויורשיו באו בנעליו, כמפורט בכותרת פסק הבוררות. כן אפנה מיום 22.12.2019 שבה נקבע בין היתר כי היורשים של עו"ד וינרוט, יהיו בעלי הדין חלף המנוח" (ר' בסע' 24 לפסק הבוררות), כי "הנתבעים והתובעים שכנגד שבאו בנעליו של עו"ד וירנוט, הם יורשיו עו"ד וינרוט הנזכרים בכותרת פסק בוררות זה - אשתו וילדיו של עו"ד וינרוט, ובהתאם להחלטת כב' הבורר הקודם גורן מיום 22.12.19...  לצרכי פסק בוררות זה הכינוי 'עו"ד וינרוט', מתייחס ליורשי עו"ד וינרוט לכל דבר ועניין, בהתאמות המתחייבות...  ההכרעות בפסק בוררות זה, הזיכויים והחיובים המתייחסים לעו"ד וינרוט, חלים, לכל דבר ועניין, בהתאמה על יורשיו..." (סע' 41 לפסק הבוררות).  דבר העובדה כי היורשים הפכו צד לבוררות בעקבות החלטת הבורר גורן, צויין קצרות גם בעמ' 56 לפסק הבוררות.
40. בסיום פסק הבוררות, בסעיף 183 המסכם את תביעת גרטנר נאמר "ממכלול האמור, על הנתבעים והתובעים שכנגד, עוה"ד וינרוט ויורשיו, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים והנתבעים שכנגד, האחים גרטנר, סך של 37,500,000 מיליון דולר". בסיכום פסק הבוררות, בסע' 191.2 נאמר כי "על הנתבעים והתובעים שכנגד: יורשיו של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, ז"ל, ג'יזל וינרוט, יחיאל וינרוט, דוב וינרוט, זאב וינרוט, שמואל וינרוט, אסתר עצמון, חנה ציפורה לב לשלם לתובעים והנתבעים שכנגד...  סך של 37,500,000 $ ארה"ב...  כאשר ריבית Libor + 4.5% בשיעור שנתי, תצורף לסכומי הקרן...".  ובסעיף 191.4 נאמר: "חיוב הנתבעים הוא יחד ולחוד".
41. פרט להתייחסויות דלעיל, אין בפסק הבוררות שניתן, המשתרע כאמור על פני למעלה מ- 500 עמודים, התייחסות נוספת ליורשי וינרוט ומעמדם בתיק.

עיקרי טענות הצדדים

42. כאמור, יורשי וינרוט טוענים כי הם הפכו לצד להליך הבוררות רק על מנת לאפשר את המשך ניהולו וזאת עם פטירתו של המנוח. לטענתם, לבורר לא היתה סמכות לדון באופן אישי בחיובם כלפי גרטנר, שזהו עניין שלא נמסר לטיפולו, ואין בהיותם בגדר "חליף" כדי להקנות לו סמכות כזו עת נכנסו הם להליך הבוררות אך לשם ניהולו.  אין מקום משכך לחיובם האישי בסכום פסק הבוררות, שעניינו במחלוקות שבין המנוח לבין גרטנר, ולא בשאלת אחריותם של יורשים וינרוט לחובות המנוח, דבר אותו יש לברר לטענתם בהתאם להוראות חוק הירושה.  משכך לדבריהם דין פסק הבוררות להתבטל ככזה שניתן בחריגה מסמכות כאמור בסעיף 24(3) לחוק הבוררות.
43. עוד נטען כי שאלת חבותם של יורשי וינרוט באופן אישי במסגרת הליך הבוררות כלל לא היוותה פלוגתא שנדונה בפני הבורר. בכתב התביעה שהוגש אין טענה כי העיזבון חולק ונכסים ממנו הגיעו ליורשים.  שאלה זו כלל לא הובאה לפיכך להכרעה בפני הבורר, ומשכך גם כלל לא בוססה, ואף לא ניתנה הזדמנות ליורשים לטעון באשר לשווי העיזבון והיותו פחות מסכום הפסק שניתן.  לפיכך דין פסק הבוררות להתבטל אף מחמת שלא ניתנה ליורשי וינרוט הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם כאמור בסעיף 24(4) לחוק הבוררות.
44. לעניין זה יצויין, כי הגם שפרטת העיזבון שהוכנה בזמנו על ידי מנהלת העיזבון הזמנית עת נוהלו ההליכים בבית המשפט למשפחה לא צורפה לבקשת הביטול שהוגשה, הרי הגשתה נעשתה בהמשך (באופן חסוי) לתיק בית המשפט על ידי יורשי וינרוט וזאת על פי בקשת גרטנר. מפרטה זו עולה לכאורה כי העיזבון אכן אינו כולל סכומים בהיקף שאף מתקרב כדי פסק הבוררות שניתן (אף טרם תוספת הריבית אליו), הגם שסכומיו אינם מבוטלים לחלוטין (ר' הערכת ב"כ גרטנר באשר לסכומים העולים מתוך הפרטה בעמ' 41 ש' 10-11 לפרוטוקול הדיון שנערך בפני).
45. עוד נטען, כי בנסיבות האמורות הבורר גם לא קיים את חובתו לנמק את הכרעתו בהעדר כל דיון או הסבר באשר לאחריות יורשי וינרוט ביחד ולחוד לסכום שנפסק, ומשכך יש לבטל את הפסק מכח הוראת סעיף 24(6) לחוק הבוררות. כמו כן, יש לבטל את פסק הבוררות מכח הוראת סעיף 24(7) לחוק הבוררות שעניינה חובת הבורר לפסוק מקום בו כך הוסכם בהתאם לדין המהותי, וכאשר פסק הבוררות שניתן סותר זאת, מעת שבהתאם לחוק הירושה אין לחייב את היורשים לשלם סכום העולה על שווי העיזבון.  כל זאת, כאשר כלל לא בוסס במסגרת הליך הבוררות כי בעיזבון יש נכסים וכי הוא חולק, שאלו תנאים נדרשים לשם חיוב אישי של היורשים בחובותיו.
46. עוד נטען, כי תוצאה לפיה חבים יורשי וינרוט בסכום שנפסק, מעבר לעיזבון שקיבלו, נוגדת את תקנת הציבור, ומביאה לתוצאה הרסנית המובילה למעשה לפשיטת רגל, ואבדן יכולתם להתפרנס (בשים לב שחלקם גם עורכי דין, והמגבלה על פושט רגל לשמש עורך דין). משכך, דין פסק הבוררות להתבטל אף מכח העילות שבסעיפים 24(9) ו- (10) לחוק הבוררות.
47. גרטנר טוענים כי הבורר מוסמך היה לדון בחיובם של יורשי וינרוט בחובות עו"ד וינרוט, כנובע מהוראת סעיף 4 לחוק הבוררות, מכוחו באו הם בנעליו של המנוח והפכו לחליפיו בהסכם הבוררות אשר עומד משכך בתוקפו כלפיהם, ומעת שסעיף 21 לחוק הבוררות קובע כי פסק הבוררות יחייב גם את חליפי בעל הדין. הבורר קבע גם בהחלטתו כי יורשי וינרוט יהפכו לבעלי דין, וזאת חרף דרישת יורשי וינרוט כי יכנסו להליך אך כדי לנהלו; ומעת שהם לא העלו טענה בנוגע להחלטה שניתנה, הם מנועים ומושתקים מלעשות כן כיום.
48. עוד דוחים גרטנר את טענות יורשי וינרוט לתחולת הוראות סעיפם 24(4), 24(6) ו- 24(7) לחוק הבוררות. לדבריהם מעת שנקבע כי יורשי וינרוט הינם צד להליך הבוררות, עליהם היה מוטל לטעון כי סכום התביעה עולה על סכום העיזבון, ולהוכיח זאת.  היורשים - שהיו מיוצגים והינם עורכי דין בעצמם - לא עשו כן מתוך מודעות מלאה ומשיקוליהם וכך לא כל שכן מעת שהבורר גורן אף הצביע לדבריהם בעת הדיון שנערך (כמובא לעיל) כי חלוקת העיזבון חושפת אותם לחיוב אישי.  משכך, אין ליורשי וינרוט להלין אלא על עצמם אם בהליך הבוררות לא באה טענה מצידם בעניין זה, ואין הדבר מקנה עילת ביטול מכח הוראת סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
49. לאחר שהוגשה על ידי יורשי וינרוט פרטת העיזבון הוסיפו גרטנר וטענו, כי כעולה ממנה פעלו לדבריהם המנוח ויורשיו להקטין את שווי רכושו של המנוח, ולהוציאו מהעיזבון, דברים שלדבריהם עולים גם מתוך האמור בעניין זה על ידי מנהלת העיזבון במסגרת הפרטה שהוגשה. לדבריהם, מובן משכך כי יורשי וינרוט בחרו בכוונת מכוון שלא להעלות טענות בעניין שווי העיזבון במסגרת הליך הבוררות, דבר שהיה מחייב אותם לחשוף את פרטי העיזבון ונכסיו, ומשכך לא נטענו טענותיהם בדבר.  אלא ששיקול זה, אין פירושו כי נמנעה מהם האפשרות לטעון.
50. לדברי גרטנר, יורשי וינרוט מבקשים למעשה לנהל בוררות "דה-לוקס", במובן זה שלאחר סבב ראשון של ההליך, ככל שיפסידו בו, יהיה צורך לנהל כנגדם הליך נוסף, לשם גביית המגיע מהם. לכך אין מקום, ועל יורשי וינרוט היה להעלות את כלל טענות ההגנה שלהם במסגרת הליך הבוררות, כשאם לא עשו הם כן, הם הנושאים בתוצאה העולה מכך.
51. לנוכח האמור, טוענים גם גרטנר, כי כל עילת ביטול לנוכח העדר הנמקה בהתאם לסעיף 24(6) לחוק הבוררות לא קמה. הבורר לא נדרש לנמק עניין שכלל לא היווה פלוגתא בהליך הבוררות, וזאת מעת שיורשי וינרוט בחרו שלא להעמידו ככזה.  משכך, אין גם מקום לומר כי הבורר לא פסק בהתאם להוראות הדין המהותי כאמור בסעיף 24(7) לחוק הבוררות.  הבורר לא נדרש לדון בטענות שלא נטענו בפניו.  מכל מקום לדברי גרטנר, עילת ביטול זו חלה רק מעת שבורר מתעלם ביודעין מהדין המהותי דבר שלא ארע בענייננו, וכי גם אם טעה הבורר (דבר שאינו המצב לדבריהם), אין הוא מהווה עילה לביטול פסק הבוררות.
52. לאור האמור, טוענים גרטנר כי לא קמו גם עילות ביטול לפי סעיפים 24(9) ו- (10) לחוק הבוררות. בהתאם לפסק הבוררות נטל המנוח מתוך כספים שהפקידו גרטנר בידיו הנאמנות סכום בסך 37.5 מיליון דולר וזאת עוד בשנת 2006, והמנוח ויורשי וינרוט נהנו מכספים אלו.  נוהל הליך בוררות מקיף לאורך תקופה של למעלה מעשור, תוך נשיאה בעלויות העתק הכרוכות בכך.  דווקא אי קיומו של פסק הבוררות בנסיבות כאלו, כלפי מי שכספם נגזל על ידי מי שהיה נאמן עבורם לפני כ- 20 שנה, הוא שיהיה בלתי צודק.

דיון

53. סעיפים 126-128 לחוק הירושה מסדירים את שאלת חבותם האישית של יורשים לחובות העזבון. כעולה מסעיפים אלו, החוק מבחין בין מספר מצבים: האחד - אם חולק העיזבון אם לאו, השני - ככל שחולק העיזבון, האם הוזמנו נושים להודיע על חובם אם לאו.
54. כעולה מסעיף 126 לחוק הירושה, "עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העזבון". משכך, בשלב זה לא ניתן לתבוע את היורש באופן אישי בגין חובות העיזבון מתוך הנכסים האחרים שלו (ר' הסבר לכך, למשל, בת"א (מחוזי י-ם) 40350-07-19 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רות בן אבי (26.6.22) - "עניין דיסקונט", בפס' 10).
55. לאחר חלוקת העיזבון, וככל שהוזמנו נושים באופן הנדרש בהתאם להוראות חוק הירושה, וניתנה להם ההזדמנות להודיע על החוב, והחובות שהיו ידועים בעת החלוקה סולקו, הרי שכאמור בסעיף 127 לחוק הירושה "... אין היורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון".  ככל שלא הוזמנו הנושים "...  אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה..." (ר' סעיף 128(א) לחוק הירושה); כאשר נקבע עוד לעניין זה כי "הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש" (ר' סעיף 128(ב) לחוק הירושה) (ר' הסבר בנוגע לאמור גם כן שם).  מכאן - שלאחר חלוקת העיזבון, יכול היורש לחוב באופן אישי בגין חובות העיזבון, בהתאם להסדרים הקבועים בסעיפים 127 ו- 128 לחוק הירושה.
56. סעיף 1 לחוק הירושה, קובע "עקרון נפילה מיידית" ולפיו "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". עם זאת, אין משמעות הדבר כי העיזבון נחשב ככזה שחולק כבר מרגע הפטירה.  החוק אינו מגדיר מהו שלב "החלוקה" של העיזבון.  בעניין זה נקבע בפסיקה כי "כדי שיהיה אפשר לומר שיתרת העיזבון חולקה בין היורשים למרות שהם שוללים את הדבר יש צורך באקט חיצוני כלשהו המעיד על קיומה של חלוקה" (ר' ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז (20.5.79) ("עניין דרויש" - דעת המיעוט של השופט אשר, אך לא בעניין זה).  ר' עוד לכך עניין דיסקונט בפס' 25 ומראי המקום המובאים שם.  אקט חיצוני כאמור, יכול להיות רישום נכס על שם יורש, הסכם חלוקה בין היורשים (בכתב או בעל פה), וכיו"ב (שם בפס' 30).
57. כמוסבר עוד בעניין דיסקונט, "הנטל להוכיח שהעיזבון חולק מוטל על הנושה" (ההדגשה לא במקור) (ר' בפס' 26; ר' עוד עניין דרויש; וכן ש. שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (כרך ג', תשס"ב - 2002) ("שילה") בעמ' 358).
58. לעניין הנטלים החלים בכל הנוגע לאמור, ר' גם ע"א 865/76 חנה לופז נ' אלי שושני (18.9.77): "סעיף 128(ב) של חוק הירושה מטיל את החובה להוכיח את שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש, אבל אין על היורשים חובת ההוכחה של כל העובדות האחרות הנוגעות למידת חבותם של היורשים, אלא בדרך כלל חובת ההוכחה הראשונית היא על המשיב, המבקש להוציא את החוב מידם" (ההדגשות הוספו).
59. הנובע מהאמור הינו, כי לכאורה תנאי להטלת חיוב אישי על היורשים בגין חובות העיזבון, הינו ביסוס העובדה כי העיזבון חולק. זהו עניין עובדתי, המצריך לבסס אקט חיצוני המלמד על החלוקה, והנטל בעניין חל כאמור על הנושה.  ככל שבוצעה חלוקה, יכולים היורשים לחוב באופן אישי בחובות העיזבון כאשר אחריותם לעניין זה אינה עולה על שוויו של העיזבון.  ככל שלא בוצע זימון לנושים, הנטל לבסס מהו שוויו של העיזבון - מוטל על היורש.  אם כשל יורש מלבסס מהו שווי העיזבון, או כלל לא טען לכך, הרי שהדבר יכול להביא לכך שבפועל תעלה חבותו על שווי העיזבון.  ר' לכך, למשל, עניין דרויש בפס' 5 לפסק דינו של הנשיא זוסמן; וכן שילה בעמ' 364.
60. על בסיס האמור ינותחו להלן עילות הביטול השונות שנטענו על ידי יורשי וינרוט בבקשת הביטול.

עילת ביטול מכח סעיף 24(3) לחוק הבוררות

61. עניינה של עילת ביטול זו בפעולת בורר ללא סמכות או תוך חריגה מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות, כאשר כמפורט לעיל טוענים יורשי וינרוט כי לבורר לא היתה סמכות לפסוק בעניין חבותם האישית כלפי גרטנר, להבדיל מחבות כלפיהם של המנוח (ובהמשך לכך עזבונו).
62. בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הבוררות "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם... והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם".
63. רלבנטי לענייננו גם סעיף 38 לתקנות סדר הדין הישנות (אשר חלו בעת הרלבנטית לעניינים נשוא ההליך דנן, הגם שלא נראה שבעניין זה חל שינוי של מהות בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018), הקובע כי "מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכוח דין, רשאי בית המשפט או הרשם להורות... כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין...".
64. כפי שמסבירה אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה רביעית - 2005) ("אוטולנגי"), "... כיום שוב לא קיים ספק, ודומה שהדברים ברורים - הסכם הבוררות עומד בתוקפו כלפי היורשים" (ר' בעמ' 99).  ור' עוד, ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר (6.6.05): "...  המושג חליף לא הוגדר בחוק הבוררות, או בחוקים אחרים בהם נעשה בו שימוש.  נוכח זאת, יצקה הפסיקה תוכן למושג זה, ומשמעותו נודעת מקיבוצם של פסקי הדין השונים שניתנו במשך הזמן.  עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות...  החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו".  (ההדגשות לא במקור); ר' גם, למשל, רע"א 2435/17 זמירה מולד נ' זמיר פנירי (19.7.17)).
65. הנובע מהאמור הינו כי אין סיבה שלא לראות ביורשי וינרוט משום חליפים של המנוח לעניין המחלוקות הנדונות מכח הסכם הבוררות.
66. יורשי וינרוט טוענים עם זאת, כי מעת ששאלת חבותם האישית של יורשים נקבעת בהתאם להוראות סעיפים 126-128 לחוק הירושה, וכרוכות בה לפיכך שאלות שונות הנובעות מסעיפים אלו, דוגמת השאלה אם קיימים נכסים בעזבון, השאלה אם הוא חולק אם לאו, שאלת שוויו, וכיו"ב, זהו עניין החורג מהמחלוקת שהופנתה אל הבורר במסגרת הבוררות. לטענתם, הבורר בסכסוך שבין גרטנר למנוח הוסמך במסגרת הסכם הבוררות להכריע ב"מחלוקות שביניהם".  מחלוקות אלו לא כללו (ולא יכולות היו לכלול) נושאים הנוגעים לחבותם האישית של היורשים.  משכך לדבריהם אף אם נכון כי כהוראת סעיף 4 לחוק הבוררות, כוחו של הסכם הבוררות יפה גם כלפי היורשים, הרי שהעניין נוגע למחלוקות הכספיות שהיו קיימות בין גרטנר למנוח, אך לא בנוגע לעניינים הנוגעים ליורשים ואחריותם האישית מכח היותם יורשיו של המנוח.  אלו עניינים שנולדו מעת שנוצר העיזבון, וכרוכות בהם שאלות עובדתיות ומשפטיות חדשות, שאינם חלק מהסכם הבוררות או היות יורשי וינרוט חליפים בו, והם מעולם לא נתנו הסכמתם להתדיין בשאלות אלו במסגרת הבוררות.
67. מצד אחד, ניתן לראות טעם בטעון לפיו מקום בו הופכים יורשים לצד להליך הבוררות מכח היותם חליפים, יש לראותם כמי שנכנסים אליו על מנת לסיימו, דהיינו: באופן בו לא ייווצר צורך לברר את ההליך כנגדם בשתי "פעימות", תחילה קביעת אחריות בנוגע לנכסי העיזבון, כאשר היורשים הינם חליפים אך לשם "ניהול" ההליך, ולאחר מכן ניהול הליך נוסף בבית משפט כנגד היורשים באופן אישי, בו ידונו השאלות הנוגעות לחבותם האישית כיורשים של העיזבון. כך כשם שמקום בו מנוהל הליך בבית משפט בנוגע לעיזבון שכבר חולק, נדרש בדרך כלל (כפי שיורחב גם להלן), להעלות בהינף אחד את כלל הטענות הנוגעות לעניינו, ובכלל זאת טענות יורש לעניין חבות שלו או היקפה הנובעים מהוראות חוק הירושה, וההליך אינו מפוצל ברגיל להליכים שונים ונפרדים רק משום שיורש של בעל הזכות הוא שמנהל אותו.
68. כאמור, יורש נחשב כחליף לעניין סעיף 4 לחוק הבוררות. בהינתן שעיזבון אינו בגדר אישיות משפטית (ר' רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (28.5.12)), הרי שהן בטרם חולק העיזבון והן לאחריו, היורש הוא בעל הדין אשר נקוב בהליך ונתבע במסגרתו.  כך נובע גם מסעיף 38 לתקנות הישנות.  במצב דברים זה, אין בהתאם להיגיון האמור מקום ליצירת תתי קטיגוריות, האחת לגבי ליורש ההופך חליף טרם חלוקת העיזבון, והאחרת לגבי כזה שהפך לחליף לאחר החלוקה; זאת תוך יצירת אבחנות לפיהן חליפותו של היורש לעניין תחולת הליך הבוררות כלפיו חלה רק בנוגע לחבות הנוגעת למעשה לשלב בו טרם חולק העיזבון, אך בכל הנוגע לשלב שלאחר מכן יש לפתוח כנגדו בהליך נפרד, מחוץ למסגרת הבוררות.  בהתאם לראייה זו יהיה מקום לראות גם ביורש שחולק אליו העיזבון מי שהינו בגדר חליף, שבסמכות הבורר לדון בעניינו ובעניין החבות שלו במעמדו ככזה כלפי בעל דינו.  גרטנר טוענים כי הדבר עולה בקנה אחד גם עם העובדה שכאמור בעניין אואזיס החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי.
69. לעניין זה ניתן להוסיף, כי הוראת סעיף 4 לחוק הבוררות, נועדה בין היתר, להסיר סיכון כי ניהול הליך בוררות יסוכל, במקרה של הסבת זכויות מכח הדין, ובכלל זאת במקרה של פטירה. על כך ניתן ללמוד מתוך המצב שקדם לסעיף 4, בו היתה גישה כי היורש, אשר לא התקשר בהסכם הבוררות, אינו מחוייב בהליך.  ר' אצל אוטולנגי בעמ' 99.  הסעיף נועד לפיכך להבטיח את יעילותו של ההליך והיותו פורום חלופי נוח לניהול סכסוכים.
70. לכאורה לא כך יהיה הדבר, אם כל אימת שעזבון (או אפשרות כי יתקיים עזבון) יהיה מעורב בהליך, פירוש הדבר יהיה שלא ניתן יהיה להביא לפתרון שלם וסופי של הסכסוך במסגרת הבוררות, אלא ההליך יהפוך לדו-שלבי, באופן המתנהל בפני שני פורומים שונים, תחילה בפני הבורר בנוגע לחבות "העיזבון", דבר שיכול לארוך מספר שנים; ולאחר מכן - פתיחת הליך נוסף בבית המשפט, לבירור חובות היורשים, אשר הגם שהם שניהלו את הליך הבוררות ושאלת חיובם האישי הינה אינהרנטית לעובדת היותם יורשים, יהיה צורך לנהל מולם הליך נוסף לפי הוראות חוק הירושה (על הזמן הכרוך אף בכך), לבירור חבותם האישית מכח פסק הבוררות שניתן.
71. משמעות הדבר גם, כי מי שרואה למול עיניו ניהול הליך אפשרי כלפי יורש - בין שהוא נכנס להליך כחליף בעת שזה כבר מתנהל, ובין שהוא מלכתחילה מי שנתבע במסגרתו, נדרש למעשה להביא בחשבון ניהול של כפל הליך, מקום בו בעל דינו המקורי הלך לעולמו.
72. לטענת גרטנר במקרה דנן קיימת היתה גם תביעה נגדית של יורשי וינרוט, אשר נכנסו להליך כחליפים, כנגד גרטנר, שאף היא עמדה על עשרות מיליוני דולרים. בתביעה זו העמידו עצמם יורשי וינרוט באופן אישי אל מול גרטנר כשעיון, למשל, בסיכומים שהגישו במסגרתה מעלה כי הם לא הגדירו את עצמם בכותרתה כמי שמנהלים תביעה זו אך עבור "העיזבון".  גרטנר טוענים כי אין לקבל כי ליורש יכולת לאחוז במקל משתי קצותיו: ניהול התביעה עבור עצמו באופן המקנה לו זכות אישית, אך תביעה מוגבלת כנגד היורש במסגרת אותו הליך בוררות, לגביה חבותו האישית נקבעת רק במסגרת הליך נוסף.
73. יורשי וינרוט טוענים, כי כשם שחליפים אפשריים אחרים מכח הוראת סעיף 4 לחוק הבוררות (כפי שצויינו בעניין אואזיס), דוגמת מנהל עזבון או נאמן בפשיטת רגל, אינם חבים אישית מעת שהם הופכים צד להליך בוררות מכח חליפותם, כך גם אין לראות יורשים כמי שיכולים לחוב אישית מכוח הפיכתם לחליפים. ואולם מנהל עיזבון או נאמן בפשיטת רגל, אינם בגדר מי שחבים אישית מעצם הגדרתם ומהותם, זאת בין נכנסו הם להליך כחליף ובין אם לאו.  לא כך הדבר לגבי יורש, ומשכך לא נראה כי בעובדה כשלעצמה שיורש נכנס להליך כחליף, יש כדי למנוע את חיובו האישי.
74. כנגד האמור, לא ניתן עם זאת להתעלם מקושי במתן פרשנות גורפת לסעיף 4 לחוק הבוררות, לפיה יורש יהפוך כפוף לקביעות הליך הבוררות גם בנוגע לשאלת אחריותו האישית לחובות העיזבון, וזאת להבדיל מחיוב הנוגע לנכסי העיזבון. כך, מעת שהיורש אכן מעולם לא הסכים לתנאי הבוררות, ובכלל זאת למצב בו יכול שהקביעות בנוגע לאחריותו האישית יהיו בלתי מנומקות, או בלתי ניתנות לערעור, או כי אחריותו האישית תיקבע על ידי מי שאינו משפטן, הכל בהתאם לתנאי הבוררות בין התובע למוריש.  כמו כן, במצב בו הוסכם כי הבוררות לא תנוהל לפי הדין המהותי (מה שאינו המצב במקרה דנן), עולה גם שאלה האם אחריותם האישית של היורשים תיקבע במקרה כזה שלא בהתאם להוראות סעיפים 126-128 לחוק הירושה, באופן בו יכול לכאורה יורש למצוא עצמו חב אישית, לעתים בסכומים ניכרים, בשל החלטת בורר (שיתכן שאינו כלל משפטן), שהכריע באשר לאחריותו האישית שלא בהתאם לדין המהותי, ואף בלא יכולת ערעור.  כל זאת, מכח הסכם בוררות, שליורש כאמור לא היה פתחון פה לגביו, והסכמתו לו מעולם לא ניתנה.
75. אמנם הוראת סעיף 4 לחוק הבוררות חלה, רק ככל "שאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם", ובידי צדדים להסכם למנוע תוצאה כזו מראש, אם חוששים הם מהשלכותיה, אך הצדדים המנסחים את ההסכמה האחרת, אינם כוללים את היורש. כמו כן, לכאורה יכולים יורשים להימנע מחלוקת העיזבון טרם הכרעה במחלוקת נשוא הבוררות, ובמצב כזה ימנע דיון במסגרתה בשאלת אחריותם האישית.  במידת הצורך, הם יכולים גם למנות מנהל עיזבון, באופן המשיג תוצאה זו, ובמידת הצורך מאפשר גם ביצוע חלוקות ביניים כאלו או אחרות לידיהם, תוך שאף בכך נמנע הדיון באחריות האישית.  עם זאת, לא בטוח אם בכך לבד, יש כדי למנוע דיון באחריותם האישית של היורשים על ידי בורר שלא הם בחרו ולפי תנאים שהם לא הסכימו עליהם.  כך למשל, אם כבר חולק העיזבון לעת תחילת הבוררות, או אם יש מחלוקת בשאלה אם חולק.
76. בכל הנוגע לענייננו, אני סבור לאחר שקילה, כי הבורר בכל מקרה קנה סמכות לדון גם בחבותם האישית של יורשי וינרוט, וזאת גם אם ימצא לומר שברגיל אין די לשם כך בהוראות סעיף 4 לחוק הבוררות לבדן. בשיקולים לכך יצויין:
77. ראשית, כפי הנטען על ידי גרטנר, בהתאם לסעיף 4 לחוק הבוררות יש לראות את כוחו של הסכם הבוררות ככזה שחל על היורשים, אשר הופכים משכך צד לו מכח חליפותם. בענייננו הוגדרו המחלוקות באופן נרחב במסגרת הסכם הבוררות החל על הליך הבוררות, וזאת ככוללות "כל מערכת יחסים אחרת ביניהם, בעבר או בהווה", וכן נקבע כי "ככל שיש למי מן הצדדים האחד כלפי משנהו טענות ו/או דרישות נוספות על האמור לעיל, הן תתבררנה בהליך הגישור / הבוררות על פי הסכם זה" (ר' בסעיף 3 להסכם הבוררות - ההדגשות הוספו).  לכאורה, ניסוח רחב זה, יכול לכלול גם את סוגיית האחריות האישית של יורשי המנוח, שעיזבונו הועבר לידיהם, ואשר הפכו מכח חליפותם לצד להסכם הבוררות ולהליך הבוררות.
78. שנית, במקרה דנן מושתקים יורשי וינרוט מלטעון כנגד סמכות הבורר לדון גם באחריותם האישית. כמפורט לעיל, עמדתם של יורשי וינרוט היתה כי כבעלי דין חליפים אשר נכנסו להליך כיורשים, סמכות הבורר אינה משתרעת לעבר אחריותם האישית לעת חלוקת העיזבון.  הדבר נלמד מתגובתם לבקשת גרטנר בפני הבורר כי הם יהפכו לבעלי הדין בהליך, במסגרתה הם הבהירו כי הסכמתם הינה אך "לנהל" את ההליך במקומו של המנוח וזאת על מנת לאפשר "המשך" של הליך הבוררות, תוך שהם מדגישים כי הם אינם באים בנעליו של המנוח לכל דבר ועניין החורג מניהול הבוררות.  גרטנר הגיבו כי הם אינם מסכימים למגבלה לפיה יורשי וינרוט אך יכנסו "לנהל" את ההליך, להבדיל מהיותם בעלי דין בו.
79. הסוגיה אם יכנסו יורשי וינרוט כבעל דין בהליך הבוררות, או רק כמי "שמנהלים" אותו, הוצבה אפוא מפורשות בפני הבורר. כעולה מההחלטה שנתן הבורר, הוא לא קיבל את עמדתם של יורשי וינרוט, וקבע כי יורשי וינרוט יהיו לבעלי הדין חלף המנוח.  מאותה עת, ננקב גם שמם כצד להליך בכתבי בית הדין השונים וזאת גם על ידי וינרוט, ובלא שנרשם כי היורשים אך "מנהלים" את ההליך, תהא משמעות מונח זה אשר תהא.  ר' לכך למשל, סיכומים שהוגשו על ידי יורשי וינרוט לתביעה שכנגד בבוררות.  גרטנר מצידם, טענו כמוסבר לעיל בהזדמנויות שונות לחיובם האישי של היורשים, וזאת בלא מחאה מצד יורשי וינרוט.
80. כפי הנטען על ידי גרטנר, בנסיבות אלו, וככל שסברו יורשי וינרוט כי אין לראותם כבעל דין לכל דבר ועניין בהליך הבוררות המתנהל, כפי שעלה מההחלטה שניתנה על ידי הבורר - כי אז היה עליהם לטעון כבר באותה העת כי הבורר חרג מסמכות בהחלטתו האמורה; ולהבהיר כי ניתן לצרפם כשיטתם רק בתור מי שניאותו להיכנס להליך על מנת "לנהל" אותו, באופן שיאפשר להמשיך את הבוררות, אך לא כמי שיכולים לחוב בו אישית.
81. כך לבטח נדרש, מעת שיורשי וינרוט חידדו מפורשות את השאלה אם הם נכנסים להליך אך כמי ש"מנהלים" אותו עבור העיזבון, או כבעלי דין לכל דבר ועניין, על חבות אישית שלכאורה יכולה לצמוח מכך; ומעת שמהחלטת הבורר עלה כי הוא דחה את עמדתם בעניין. ר' לכך, למשל רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית ואח' (6.5.18), לפיו: "אם בעל דין יודע כי נפגעת זכותו בהליך הבוררות (למשל, אם הוא סבור כי הבורר חורג מסמכות) אך נמנע מלהשיג על כך באופן יזום ובהזדמנות הראשונה, אזי הוא יהיה מושתק מלטעון את ההפך בעת הבקשה לביטול הפסק...  זאת שכן 'אין אדם יכול לישון על זכויותיו ואח"כ 'להתעורר' ולטעון לקיומן'" (פס' 14).  כן ר', בין היתר, רע"א 4198/10 חיים איבגי נ' רחל תהילה גבאי (25.12.12) בפס' 22.
82. בניגוד לטענת יורשי וינרוט, לא ניתן גם להבין את האמור בהחלטת הבורר לפיו אין בהחלטתו משום מניעה לקבוע בעלי דין אחרים בהליך אם יהיה בכך צורך בעתיד, כדי לסמן שהם נכנסו כבעלי דין אך לצרכי "ניהול" ההליך. כעולה מהשתלשלות העניינים דלעיל, אמירתו זו של הבורר התייחסה לעובדה כי כפי שהודיעו לו גרטנר, באותו שלב קיימת היתה עדיין אפשרות כי ימונה מנהל עזבון, וזאת לנוכח הערעור שהיה תלוי ועומד, ומשכך הושארה אפשרות זו פתוחה על ידו בהחלטתו.  אין להבין לפיכך באופן אחר את החלטת הבורר בעניין זה.
83. באמור איני מתעלם מכך, כי כפי שינותח בפרק הבא, הלכה למעשה קיימת לכל הפחות עמימות בשאלה אם גדר הפלוגתאות בפועל כפי שהונחו בפני הבורר לעת כניסת יורשי וינרוט כבעלי דין, כלל גם טענה בדבר חיובם האישי של יורשי וינרוט, ומשכך קיימת עילת ביטול מכח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. יורשי וינרוט טוענים, כי לא יכלו למחות כנגד דיון על ידי הבורר בטענה שכלל לא הועלתה בפניו, ולא ניתן לפיכך לראות בשתיקתם משום הסכמה לסמכותו לחייבם באופן אישי.  ואולם הדברים אינם כך.  כאמור, יורשי וינרוט היו מודעים לאבחנה בין כניסה להליך אך כדי "לנהל" אותו, ובין כניסה כבעל דין, דבר שמשמעותו האפשרות גם כי יחוייבו באופן אישי בסיומו כפי שהמצב בנוגע לכל מי שהוא בעל דין הנתבע בהליך.  משכך הם הבהירו את עמדתם לפיה הם נכנסים להליך אך לצרכי "ניהולו".  עמדתם עם זאת לא התקבלה על ידי הבורר אשר מהחלטתו עלה כי הם נכנסו להליך כבעלי דין לכל דבר ועניין.
84. מעת שברורה היתה ליורשי וינרוט האבחנה בין הדברים, שאם לא כן לא היו טורחים לחדדה בעת שהתבקש צירופם, אך הם לא מחו על כך ואף לא ביקשו, למצער, להבהיר את הדברים בזמן אמת, נקנתה בכך סמכות הבורר לדון גם בחיובם האישי כנתבעים בהליך המתנהל. העובדה כי קמה עילת ביטול בנוגע לחיוב האישי שנקבע בעניינם, אינה גורעת מכך שסמכות הבורר נקנתה לדון בעניין לנוכח העדר המחאה בנוגע להחלטתו בעניין צירוף היורשים כבעלי דין לכל דבר ועניין, הכולל משכך אפשרות לחיובם האישי.
85. שלישית, תוצאה לפיה היה זה בסמכות הבורר לדון גם בשאלת חבותם האישית של יורשי וינרוט כמי שירשו את עזבון המנוח, נגזרת בנסיבות העניין גם מכח הרחבה של מעגל הכפופים להליך הבוררות. כך ברוח המוסבר, למשל, ברע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (17.6.13), העוסק בהרחבת פרישתם של הליכי בוררות אף כלפי מי שאינם חתומים על הסכם הבוררות.  באותו עניין הסביר בית המשפט לעניין הרחבת פרישה כאמור גם כלפי מעגל ההרחבה השלישי (כשהראשון הינו החתומים על ההסכם, והשני הינם מי שהינם בגדר חליפים), כי ההצדקה לכך נועדה "...  למנוע מצדדים לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות לו הסכימו מבחינה מהותית בטענות פורמליסטיות..." (ר' בפס' 14).

עוד ר' לאמור הפ"ב (מחוזי ת"א) 53555-05-12 לירון גרינברג נ' שלמה גרינברג (נבו 17.12.2012) (פס' 5) העומד על ההצדקה לצירוף צדדים קרובים הנוטלים חלק בהליך הבוררות לשם הכרעה שלמה (ההדגשות לא במקור):