עא (חי') 33822-11-25 דרדלוקס שיווק בע"מ נ' יחיאל קדם

השופטת ע' אטיאס [אב בית הדין]:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום חיפה (כב' השופט לירן חיים) בת"א 30804-04-21 שניתן ביום 20.7.25.

רקע עובדתי והליכים קודמים:

2. בין הצדדים נכרת ביום 1.2.2013 הסכם זיכיון תפעולי בתחום האופנה לתקופה של חמש שנים, עם אופציה להארכה לחמש שנים נוספות (להלן: "ההסכם").
3. המשיב הפעיל חנות אופנה בעפולה שבה נמכרו מוצרי המערערת עד ליום 5.4.2021.
4. בתחילת חודש מרץ 2021 החלה חלופת מכתבים בין הצדדים שהובילה לסיום ההתקשרות, כאשר כל צד שמר על טענותיו המשפטיות.
5. המערערת הגישה תביעה עיקרית לבית המשפט המחוזי, בה התבקש צו מניעה קבוע שיאסור על המשיב למכור מוצרים של חברת אופנה אחרת, "העין השלישית", בחנות ולעשות שימוש ברשימת לקוחותיה של המערערת. בנוסף, התבקש פיצוי סטטוטורי לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.  במקביל הוגשה בקשה לצו מניעה זמני אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי והתקבלה, לאחר ערעור, בבית המשפט העליון מפי כב' השופט סולברג (רע"א 4252/21).
6. המשיב הגיש תביעה שכנגד נגד המערערת בה טען כי ההסכם הוארך למשך חמש שנים נוספות (עד לחודש פברואר 2023), ולכן הודעת המערערת על סיומו כשנתיים בטרם תום תקופתו, מהווה הפרה. בנסיבות אלו, נטען כי המשיב זכאי לפיצוי בגין אבדן רווחים מהפעילות העסקית לתקופה של 24 חודשים (שהחל מיום 31.3.2021 ועד לתום תקופת ההסכם ביום 31.3.2023); פיצוי בגין עלויות הכשרת החנות לשימושה המיועד ועלויות אחזקת החנות בתקופה שהחל מיום 31.3.2021 ועד לתום שנת המס ביום 31.12.2021; פיצויים לפי סעיפים 4(א)(7) ו- 5(ב) לחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק הסוכנות"); זיכוי בגין עודפי מלאי שחושבו על ידי המשיב על בסיס אומדנה; ופיצוי בגין איסור שימוש ברשימת לקוחות שלוקטה על ידי המשיב.
7. מנגד, טענה המערערת כי ההסכם לא הוארך לאחר חמש שנותיו הראשונות, ולכן ניתן לסיימו בתוך זמן סביר של 30 ימים. נטען כי הפרת ההסכם בוצעה על ידי המשיב, וזאת משום שאשתו, אשר ניהלה בפועל את החנות, לא פעלה בהתאם לסטנדרטים המוסכמים, וכן כי לאחר סיום מערכת היחסים, הפר המשיב תניית איסור תחרות שנכללה בהסכם, ולכן המשיב אינו זכאי לפיצוי.
8. לאחר מתן צו המניעה הזמני, ניתן ביום 15.6.2022, בהתאם להסכמת הצדדים, פסק דין בתביעה העיקרית, לפיו ניתן צו מניעה קבוע, והתביעה שכנגד שהגיש המשיב הועברה לדיון בבית המשפט קמא. בהליך בבית המשפט קמא הגיעו הצדדים ביום 28.3.2024 להסדר דיוני, לפיו פסק הדין בתביעה שכנגד יינתן לפי החומר הקיים בתיק, ללא שמיעת עדים, ועל בסיס סיכומים שיוגשו.

קביעות בית המשפט קמא בתביעה שכנגד:

9. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו בתביעה שכנגד את הממצאים והמסקנות כדלקמן:

האם הייתה חובת משלוח הודעה לצורך הארכת ההסכם לאחר חודש פברואר 2018?

• יש לדחות טענת המשיב לפיה, יש לפרש את סעיף ההארכה בעמ' 3 להסכם, כך שחובת מתן ההודעה אינה הכרחית, ובלבד ועמד בשני התנאים המוקדמים של הסעיף (עמידה בחוזה עד למועד ההארכה לשביעות רצון החברה; והארכת השכירות לחנות לתקופה מקבילה).
• ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916במקרה דנא, לשון הסעיף ברורה וקובעת תנאים ביחס לאפשרות הארכת ההסכם: עמידה בתנאי החוזה, הארכת השכירות, מתן הודעה שישה חודשים טרם תום תקופת ההתקשרות. כלל התנאים האמורים קבועים באותו הסעיף, ולא נראה כי ההפרדה של שתי פסקאות הנוגעות גם כן לאופן ההארכה, מצדיקות סטייה מלשונו הברורה.  גם לא ניתן לקבל הטענה כי חובת משלוח הודעה אינה מנוסחת כתנאי, שכן נוסח הסעיף הוא כי 'היה והזכיין מעוניין להאריך...  יהיה חייב להודיע ...'.  בהעדר שמיעת ראיות לאור הסכמות הצדדים, לא הוכחו נסיבות המצדיקות סטייה מלשונו המפורשת של הסעיף.
• 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)משמדובר בסעיף שפרשנותו ברורה ויחידה, בהתאם להלכה הפסוקה, גם אין מקום להפעלת כלל הפרשנות נגד המנסח.
• המשיב לא טען לפרשנות סעיף ההארכה דווקא לאור תכליתו האובייקטיבית או לעובדה כי עסקינן בתנאי מקפח. טיעונו התמקד בפרשנות הלשונית של הסעיף.  ואולם, התכלית האובייקטיבית היא לקבוע הסדרים בדבר הארכת תקופת ההסכם מעבר לזו שנקבעה.  מדובר בסעיף המנוסח בפשטות, ולא נמצא בו עניין המקים חזקת קיפוח, או מצדיק סטייה מהלשון לאור התכלית האובייקטיבית.
• המערערת טענה בהקשר הנדון, שלא התקיים התנאי לפיו, המשיב עמד בכל תנאי ההסכם, בפרט לאור התנהלות מנהלת החנות מטעמו. ואולם, בהעדר שמיעת ראיות לאור הסכמות הצדדים, יש לקבוע כי עניין זה לא הוכח.
• לפיכך, יש לקבוע כי בהתאם להסכם, נדרשת הודעה מאת המשיב על רצונו להאריך את ההתקשרות לפחות שישה חודשים לפני סיומו המקורי (בחודש פברואר 2018).

האם נמסרה הודעה בדבר הארכת ההתקשרות בהתאם להסכם?

• טענת המשיב כי "קיים מצידו את הדרישה למתן הודעה בשיחה טלפונית שקיים עם מנכ"ל בסמוך למועד הנדרש לחידוש ההסכם" (סעיף 26 לסיכומי המשיב), לא הוכחה בהעדר שמיעת ראיות לאור הסכמות הצדדים, ושעה שהמערערת טוענת לגרסה אחרת. המשיב לא טען שהשיחה בה ניתנה ההודעה האמורה, נעשתה שישה חודשים לפני סיום ההסכם, וממילא לא מדובר בהודעה מחייבת העונה על דרישות ההסכם.
• למעלה מן הצורך, בהתכתבות בין הצדדים מיום 1.3.2021, הודיע מנכ"ל המערערת למשיב כי "תוקף ההסכם בינינו הסתיים". בתשובה השיב המשיב כי "ההסכם בינינו הוא ל-5 שנים + 5 שנים.  חתמנו במרץ 2013 - במרץ 2018 הייתי רשאי לסיים את ההתקשרות בינינו.  מכיוון סיום ביננו לא בוצע ב2018, החוזה הוארך ב-5 שנים נוספות".  יש לתמוה מדוע בהתכתבות אותנטית מזמן אמת, לא מציין המשיב את הסיבה, לכאורה, להארכת ההסכם במתן הודעה על ידו בשיחה עם מנכ"ל המערערת כנטען בסיכומיו, ובוחר לציין כסיבה להארכה את אי סיום החוזה בשנת 2018.
• לאור האמור, גם לא ניתן לקבל את טענת המשיב, כי ככל שיש ספק במתן ההודעה, יש לזקוף זאת לחובת המערערת, שכן לא מדובר בספק במתן הודעה, אלא במקרה שבו לא הוכח כי ניתנה, ואף נראה מהתכתבות בין הצדדים, כי עשוי לעלות ההפך מן הנטען על ידו.
• לא ניתן לקבל את טענת המשיב לפיה, עצם המשך ההתקשרות בין הצדדים משנת 2018 ועד שנת 2021, מהווה למעשה הסכמה בדרך של התנהגות להארכת ההסכם לחמש שנים נוספות במפורש או במשתמע. משלא פורט בהסכם אופן מתן הודעת ההארכה (או הודעות בכלל), חל על הסוגיה סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין".  בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להפגין גמישות בעניין דרך מתן ההודעה, אך זו צריכה לכלול מסר ברור שאינו משתמע לשתי פנים ביחס לרצון המודיע, שהוא בענייננו הארכת ההסכם לחמש שנים נוספות.  במקרה דנא, לא הוכח כי ניתנה הודעה בזמן הנקוב בהסכם.  מעבר לכך, אף לא נטען ולא הוכח כי נוסח ההודעה הנטענת היה כזה שאינו משתמע לשתי פנים ביחס להבעת רצון המשיב בהארכת ההסכם לחמש שנים נוספות, באופן העומד בדרישות הפסיקה.
• הועתק מנבולפיכך, יש לקבוע כי שעה שלצורך הארכת ההסכם, חלה חובת מתן הודעה, ומשכזו לא ניתנה, לא הוארך ההסכם בהתאם לסעיף ההארכה בשנת 2018.

הדין החל על הצדדים משעה שלא הוארך ההסכם ותוצאות התנהלותם לאורו:

• ההסכם לא הוארך בהתאם לסעיף ההארכה האמור בהסכם. מטיעוני הצדדים עולה כי המשיכו לעבוד יחד במידה מסוימת באופן דומה לשגרת עבודתם הקודמת, וזאת במשך כשלוש שנים נוספות.  עם זאת, בהעדר שמיעת ראיות לאור הסכמות הצדדים, לא הוכח אילו פרטים בהתקשרות הקודמת אומצו על ידם ואילו לא.
• באשר לתניית אי התחרות, הנושא היה בלב התביעה העיקרית שהסתיימה בבית המשפט המחוזי. ואולם, בענייננו נראה כי הסוגיה נותרה תיאורטית בלבד, שכן המערערת ציינה שלא ידוע לה כי המשיב מכר בפועל את מוצרי העין השלישית או כי עשה שימוש ברשימת הלקוחות.  הובהר, כי הטענה להפרה בהקשר זה, באה עקב רצון להפר את ההסכם, ואולם, אין חולק כי לא הוכח שהרצון הנטען להפר, התגבש לפני שהמערערת הודיעה על סיום ההתקשרות.  לפיכך, אין לאמור השלכה על המסגרת הדיונית.  בשולי הדברים, גם לא הוכח שבמסגרת המשך ההתנהלות בין הצדדים לאחר שנת 2018, ניתן תוקף מחודש (בהתנהגות או בדרך אחרת) לתניית אי התחרות הקבועה בהסכם (שעה שזה לא הוארך בהתאם לסעיף ההארכה).
• באשר לזכאות המשיב לפיצוי בגין סיום ההתקשרות על ידי המערערת בחודש מרץ 2021, נראה שאין צורך בעמידה על כל היבטיהם של סוכנות מסחרית וזכיינות, שכן הלכה למעשה, המחלוקת בין הצדדים היא אם זכאי המשיב לפיצוי הודעה מוקדמת, לפי סעיף 4(א)(7) ו-4(ג) לחוק הסוכנות, וכן לפיצוי בגין סיום חוזה סוכנות, לפי סעיף 5(ב) לאותו החוק.
• אין מקום לפיצוי בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק. בהתאם לסעיף 5(א) לחוק, הפיצוי כפוף להוכחת התקיימות שלושה תנאים מצטברים: (1) "חוזה הסוכנות היה בתוקף לפחות שנה"; (2) "בתקופת חוזה הסוכנות, הסוכן המסחרי היה הגורם היעיל להתקשרויות או לגידול בהיקף העסקים כאמור"; (3) "ההתקשרויות או הגידול בהיקף העסקים כאמור מניבים פירות לספק גם לאחר תום תקופת חוזה הסוכנות".  בשים לב לכך שלא נשמעו ראיות לאור הסכמות הצדדים, לא הוכח קיומם של התנאים השני והשלישי לעיל.  זאת, גם אם נניח כי יש לראות במשיב כסוכן מסחרי.
• בנוגע לשאלת הפיצוי בגין הודעה מוקדמת, ב- ע"א 4232/13 עמד בית המשפט העליון על הקרבה המשפטית בין יחסי סוכנות מסחרית לזכיינות, וקבע כי מוצדק לבצע היקשים מסוימים בין ההסדרים שנקבעו ביחס למערכות יחסים אלו. בית המשפט העליון התייחס לפרמטרים דומים כגון: "יחסים ארוכי טווח הדורשים אמון בין הצדדים, יחסי גומלין ומידת-מה של קשר ותיאום שוטפים".  בשים לב לפרמטרים האמורים, נראה כי היקש מהסדר הסוכנות המסחרית להסדר זכיינות, מתאים במיוחד בסוגיית ההודעה המוקדמת.  תכלית ההסדר החוקי היא להגן על אינטרס ההסתמכות של הסוכן המסחרי המתחזק עם חלוף הזמן בו הסדר הסוכנות היה בתוקף.  אינטרס זה מגלם בתוכו את השקעתו של הסוכן הנובעת מהיחסים ארוכי הטווח בין הצדדים, רווחים צפויים המושפעים מיחסי הגומלין ההדוקים בינם, הוצאות שהוציא ועוד.  מאפיינים דומים, בהקשר הנדון, קיימים גם בחוזה זכיינות.  לפיכך, אמות המידה שנקבעו ביחס לסוכן המסחרי בעניין ההודעה המוקדמת, ראויות גם ביחס לזכיין.
• גם אם מערכת היחסים תיבחן במנותק מחוק הסוכנות, תתקבל תוצאה דומה. בהתאם לדיני החוזים, משהמשיכו הצדדים להתנהל לאחר שנת 2018 מבלי שהאריכו את החוזה ביניהם, נוצרה מסגרת חוזית חדשה (שהיקפה המדויק וגבולותיה לא הוכחו, כאמור) לזמן בלתי קצוב.  בהתאם להלכה הפסוקה, סיום יחסים בחוזה בלתי קצוב, אפשרי על ידי כל אחד מהצדדים תוך זמן סביר, במסגרת הסדר שתכליתו להבטיח את האינטרסים של הצד השני.
• סיום מערכת היחסים על ידי המערערת לאחר כשמונה שנות פעילות משותפת, במסגרתן הפעיל המשיב חנות פעילה של מוצרי המערערת תוך ניהול יחסים שוטפים בין הצדדים, מצדיקה פיצוי בדמות הודעה מוקדמת של שישה חודשים. בהעדר קיום הוכחות לאור הסכמות הצדדים, לא הוכח כי במהלך התקופה עלו קשיים בהתנהלות בין הצדדים (לפני חודש מרץ 2021) או כי הייתה סיבה ממשית לסיום היחסים.  שיעור הפיצוי, בהקשר זה, נקבע בחוות דעת רואה חשבון מטעם המשיב (שלא נסתרה), בהתאם לפרמטרים הקבועים בסעיף 4 לחוק הסוכנות, ע"ס של 46,296 ₪.
• בהתאם לאמור, בין בהיקש מחוק הסוכנות ובין לאור דיני החוזים הכלליים, זכאי המשיב לפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת בסך של 46,296 ₪.

רכיבי הפיצוי המבוקשים בכתב התביעה:

• יש לדחות את שני ראשי הנזק בדבר אובדן רווחים מהפעילות העסקית לתקופה של 24 חודשים ופיצוי בגין עלויות הכשרת החנות לשימושה המיוחד ועלויות אחזקת החנות מיום סיום ההתקשרות בפועל ועד סיום אותה שנה קלנדרית (31.3.2021-31.12.2021). משנקבע כי ההסכם לא הוארך מעבר לשנת 2018, וסיומו לא התרחש בשל הפרה מצד המערערת, אין עילה לפיצוי בגין אבדן רווחים עד שנת 2023 או בגין השכרת החנות.  מעבר לכך, עלות הכשרת החנות שימשה את המשיב החל משנת 2013 עד שנת 2018, כאשר לא היה ביטחון אז שההסכם יוארך מעבר לכך.  בנוסף, ביחס לדמי השכירות, במכתבה מיום 1.3.21, הציעה המערערת לבחון מול משכיר החנות את האפשרות להיכנס בנעלי המשיב בחוזה השכירות הנוכחית.  לא הוכח כי המשיב פעל לשם מימוש אפשרות זו.
• בנוגע לראש הנזק של פיצוי בגין הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 4(7) לחוק הסוכנות, עניין זה כבר נדון בהרחבה בפסק הדין, ונקבעה זכאות לפיצוי בסך של 46,296 ₪.
• בנוגע לראש הנזק של פיצוי בגין אבדן הכנסות בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק הסוכנות, כבר נקבע שאין זכאות לפיצוי בגין ראש נזק זה.
• בנוגע לראש הנזק של פיצוי בגין עודפי מלאי שחושבו על בסיס אומדנה, הרי שבהעדר שמיעת ראיות לאור הסכמות הצדדים, לא הוכח קיומם של עודפי מלאי ברי פיצוי, ולכן יש לדחות ראש נזק זה. זאת, בפרט שהוגשה חוות דעת נגדית מטעם המערערת המתייחסת להפרשי מלאי שליליים לשנים הרלוונטיות.
• בנוגע לראש הנזק של פיצוי בגין איסור שימוש ברשימת לקוחות המונה כ- 1000 לקוחות, מדובר בלקוחות שרכשו מוצרים בחנות המשיב, ובמעמד זה, הוצע להם להצטרף למועדון לקוחות של המערערת, והם בחרו לעשות כן. יש לדחות גם ראש נזק זה משתי סיבות: ראשית, אי שימוש ברשימת לקוחות נבע מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.  שנית, חישוב הנזק נעשה על דרך האומדנה.  לא הובאה ראיה המסבירה מדוע לא ניתן להוכיח את הנזק הנטען בפועל, או ראיה המצדיקה חישוב האומדנה באופן המוצע בכתב התביעה.
• לפיכך, בתביעה שכנגד, חויבה המערערת לשלם למשיב סך של 46,296 ₪ בגין הודעה מוקדמת, וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ (כולל מע"מ).

טענות המערערת בהודעת הערעור:

10. טענות המערערת מתמקדות במספר נקודות עיקריות:

• בית המשפט קמא שגה בקביעתו שהמערערת היא זו שניתקה את הקשר. המערערת טוענת שהמשיב הפר את הסכם הזכיינות באופן יסודי (אי ניהול אישי, אי החלפת עובדים לא מתאימים, הפרות שיטתיות), ודחה את הצעת המערערת להמשיך את ההתקשרות בתנאי שיחליף את מנהלת החנות, ובחר לנתק את הקשר מיוזמתו.
• בית המשפט קמא התעלם ממסמכים ומראיות רבות שהוגשו לו על ידי המערערת, וזאת בניגוד לדין ולפסיקה, גם במקרה של הסדר דיוני.
• בית המשפט קמא התעלם מהפרה יסודית מוכחת של הסכם הזכיינות על ידי המשיב, שהתבטאה בניסיון לעשות שימוש ברשימות לקוחות המערערת, ונבלמה רק בזכות צו מניעה. הפרה זו, אף אם אירעה לאחר ביטול ההתקשרות, נחשבת להפרה יסודית של חיובים משניים שנותרים בתוקף.
• בית המשפט קמא שגה בהחילו, בדרך של "חקיקה שיפוטית", את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק הסוכנות, על יחסי זכיינות. פיצויים סטטוטוריים הם חריג החל רק על החוקים בהם הם קבועים, והמחוקק הוא המוסמך לתקן חסרים בחקיקה ראשית.
• בית המשפט קמא שגה עובדתית ומשפטית בהענקת פיצוי בגין "תקופת הודעה מוקדמת". מהפן העובדתי, המשיב כלל לא טען ולא דרש בזמן אמת תקופת התארגנות של הודעה מוקדמת, אלא דחה את טענות המערערת ובחר לנתק את הקשר באופן מיידי.  מהפן המשפטי, גם אם הייתה ניתנת הודעה מוקדמת, הפרתו היסודית של המשיב (גזל רשימת לקוחות) בתחילת תקופת "ההסכם המשני" הייתה מזכה את המערערת בסיום מיידי של ההתקשרות ללא פיצוי.
• לחלופין, מאחר שרוב מוחלט של תביעת המשיב נדחה (כ- 90%), היה על בית המשפט קמא לחייב את המשיב בהוצאות המשפט, ולא להיפך.
• לפיכך, יש לבטל לחלוטין את החיוב בפיצוי שנקבע בפסק הדין קמא, ולחילופין, לחייב את המשיב בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בשתי הערכאות.

טענות המשיב בתשובתו לערעור:

11. המשיב מבקש לדחות את הערעור מחמת הטענות הבאות:

• הערעור מנסה לפתוח מחדש קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר נקבעו לאחר בחינת מכלול הראיות. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים כאן.  הניסיון להפוך את ערכאת הערעור לערכאה דיונית נוספת, חותר תחת המדיניות המשפטית המבקשת לכבד הסדרים דיוניים ולמנוע סרבול הליכים.
• המערערת היא זו שהפסיקה את ההתקשרות באופן חד-צדדי ומפתיע לאחר 8 שנות פעילות, ללא התראה מוקדמת על "הפרות". חובת מתן הודעה מוקדמת בחוזה לתקופה בלתי קצובה, נגזרת מעקרון תום הלב, ונועדה לאפשר לצד השני שהות להתארגן ולמצוא מקור הכנסה חלופי.  בנסיבות של יחסי אמון ארוכי טווח, הפסקה פתאומית של הקשר ללא מתן זמן סביר מראש, מהווה הפרה של חובת תום הלב בקיום חוזה.
• בית המשפט קמא קבע תקופת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים, המבוססת על חוות דעת מומחה ועל משך ההתקשרות (8 שנים). המשיב טוען כי מדובר בתקופה מינימלית וסבירה בנסיבות העניין, וכי הפיצוי נועד להגן על אינטרס הציפייה של הצד הנפגע.  הפיצוי שנפסק משקף את הרווחים שהיה המשיב יכול להפיק אילו ניתנה לו שהות סבירה להתארגן לסיום הקשר.
• טענות המערערת על הפרות הסכם מצד המשיב, הן טענות "כבושות" שהועלו רק בדיעבד כדי להצדיק את הפסקת ההתקשרות. בזמן אמת, בהודעת הסיום, ציינה המערערת רק את סיום תוקף ההסכם, ולא רמזה על הפרות כלשהן.  העלאת טענות על הפרות רק לאחר שהצד השני מביע הסתייגות מסיום הקשר, מעידה על חוסר תום לב וניסיון להכשיר התנהלות פסולה.
• אין מקום להתערב בחיוב המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, שכן נושא זה מסור לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית המכירה את התנהלות הצדדים בתיק. התערבות ערכאת הערעור בהוצאות תיעשה רק במקרים חריגים של טעות משפטית או פגם מהותי, שאינם מתקיימים במקרה דנן.
• לפיכך, יש לדחות את הערעור על כל רכיביו, תוך הותרת פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, שכן הוא מבוסס על תשתית עובדתית מוצקה ועל יישום נכון של עקרונות תום הלב וחובת ההודעה המוקדמת ביחסים מסחריים ארוכי טווח.

דיון והכרעה:

12. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בכתב, ונתתי דעתי גם לטיעוניהם בעל-פה, אציע לחבריי לדחות את הערעור.
13. 00פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן על רקע ההסדר הדיוני שגובש בין הצדדים, בו ויתרו הצדדים על שמיעת ראיות, הינו מנומק ומפורט, עולה בקנה אחד עם ההסדר הדיוני, וככלל, לא מצאתי כי קיימת עילה משפטית להתערבות ערכאת הערעור בו.
14. 0אכן, התביעה שכנגד הוגשה מכח חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק הסוכנות"), ואין בפסק דינו של בית המשפט קמא דיון בשאלה אם יש תחולה בנסיבות המקרה שלפנינו לחוק הנ"ל אם לאו. ואולם, רשאי היה בית המשפט קמא להשתית פסיקתו על עילה משפטית שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, שעה שהעובדות הצריכות לה נטענו בכתב התביעה.  לפיכך, רשאי היה בית המשפט קמא לפסוק למשיב דמי הודעה מוקדמת מכח הדין הכללי ולא מכח חוק הסוכנות.  וראו: רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ (23.10.2012); וגם: ע"א 8023/16 ארביב אור נ' פנטופט ג'נאח (20.08.2019).
15. גם אם צודקת המערערת בטענתה כי מדובר בחוזה זכיינות ולא בחוזה סוכנות, הרי שלא מצאתי פסול בפנייתו של בית המשפט קמא לחוק הסוכנות כאמת מידה או כאינדיקציה לתקופת ההודעה המוקדמת הנדרשת בנסיבות העניין, לפי הדין הכללי. מכל מקום, קביעתו של בית המשפט קמא כי לאחר שמונה שנות פעילות משותפות, ראוי היה ליתן הודעה מוקדמת בת ששה חודשים, היא סבירה והגיונית ואינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
16. קביעת בית המשפט קמא כי המערערת היא שניתקה באופן חד-צדדי את הקשר עם המשיב, עולה בקנה אחד עם הודעת סיום ההתקשרות מיום 1.3.21 (נספח 2 לכתב ההגנה) שם לא נטענה כל טענה בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיב. הטענות בדבר ההפרה הועלו בדיעבד לאחר שההסכם כבר בוטל מבלי ליתן למשיב הודעה מוקדמת כמתחייב מהוראות הדין.
17. אפילו הופר ההסכם על ידי המשיב, ולא שוכנעתי כי נפלה טעות בהימנעותו של בית המשפט קמא מלהכריע בדבר, לאור ההסדר הדיוני שגובש בין הצדדים, ומשלא נשמעו בפניו ראיות לעניין זה, הרי שהודעת הביטול לא נסמכה על טענה להפרה. אף לא ניתן לומר כי ההפרות הנטענות הן הפרות יסודיות שלא ניתן לתקנן, בפרט כאשר אשת המשיב ניהלה את החנות, ולא המשיב, למן תחילת ההתקשרות בין הצדדים.  מכאן, שצדק בית המשפט קמא בקביעתו כי החוזה בוטל מבלי שניתנה למשיב הודעה מוקדמת, כמתחייב על פי הדין, ולכן זכאי המשיב לפיצוי חלף הודעה מוקדמת.
18. הסכמת המשיב לאחר משלוח הודעת הביטול, כי היחסים העסקיים בין הצדדים יבואו אל קיצם ביום 31.3.2021 כפי שדרשה המערערת בהודעה על ביטול ההסכם, הייתה כעולה ממכתב בא-כוחו מיום 9.3.21, "בלית ברירה", וכן מבלי שיש בכך "כדי למצות את מלוא טענותיו של מרשי". במכתבה הנ"ל אף טענה ב"כ המשיב כי "...  קביעתך שבמכתב כי ההודעה שנשלחה למרשי ביום 1/3/21 נשלחה בתוך פרק זמן סביר, הינה קביעה תמוהה וזאת ייאמר בלשון המעטה!!!".  לפיכך, צודק המשיב בטענתו כי לא ניתן לראות בהסכמה זו משום ויתור על הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
19. משעה שהמערערת היא זו שהעמידה את המשיב בפני עובדה מוגמרת עת הודיעה לו על סיום ההתקשרות ביום 31.3.2021, גם אין בעובדה שהמשיב לא ביקש מיוזמתו זמן להתארגנות או הודעה מוקדמת, כדי לפטור את המערערת מחובת הפיצוי בגין אי מתן ההודעה המוקדמת, בפרט כאשר ב"כ המשיב העמידה את המערערת על כך שהתנהלותה צפויה לגרום למשיב פגיעה ממשית בהכנסות ונזקים כלכליים לא מבוטלים (סעיף 2 למכתב ב"כ המשיב מיום 9.3.2021).
20. אמנם, המערערת הציעה למשיב להמשיך ולהפעיל את החנות בתנאי שהמשיב יחליף את אשתו כמנהלת החנות. ואולם, הצעה זו באה לאוויר העולם לאחר שכבר ניתנה באופן חד-צדדי הודעה על סיום ההתקשרות ביום 31.3.2021, כלומר: לאחר הודעה מוקדמת בת חודש ימים.
21. הצעתה של המערערת ביום 15.3.21 להמשיך את ההתקשרות כנגד מינוי "מחליפה ראוייה לתפקיד מנהלת החנות", היא הצעה חדשה שנמסרה לאחר שהמערערת כבר ביטלה את החוזה מבלי ליתן למשיב הודעה מוקדמת מספקת. הצעה חדשה זו נדחתה על ידי המשיב, ואין בה כדי לפטור את המערערת מחובת תשלום הפיצוי בגין שלילת ההודעה המוקדמת.
22. למעלה מן הנדרש אוסיף כי אין מקום לבוא חשבון עם המשיב על שדחה ההצעה להחליף את מנהלת החנות. זאת, מקום בו אשת המשיב שימשה כמנהלת החנות, בהסכמת המערערת, למן תחילת ההתקשרות בין הצדדים, באופן שניתן לקבוע כי המערערת ויתרה על דרישתה שבחוזה שהמערער באופן אישי הוא זה שינהל את החנות.  נוסף על כך, ההצעה להמשך ההתקשרות כנגד החלפת אשת המשיב כמנהלת, ניתנה מבלי שהוצעה האפשרות להיערך להחלפת המנהלת בתוך זמן סביר.
23. החלטתו של כב' השופט סולברג בעניין הסעד הזמני במסגרת רע"א 4252/21, עת הורה כי עד להכרעה בתביעה העיקרית, יימנע המשיב מלעשות שימוש ברשימת הלקוחות של המערערת, אין בה לבסס הפרה של ההסכם על ידי המשיב באופן המצדיק ביטול ההסכם ללא מתן הודעה מוקדמת. אף לא ניתן לקבוע, על בסיס החומר הראייתי שהונח בפני בית המשפט קמא וההסדר הדיוני בו ויתרו הצדדים על שמיעת ראיות, כי ההסכם הופר או כי צפוי היה להיות מופר על ידי המשיב לאחר משלוח ההודעה על ביטול ההתקשרות.
24. באשר להוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא, ככלל, התערבות ערכאת הערעור בעניין הוצאות המשפט תיעשה במשורה ובמקרים חריגים שלא התקיימו בענייננו. אמנם, מרבית התביעה נדחתה, אך בית המשפט קמא פסק לזכות המשיב סכום מדוד ומידתי שאין הצדקה להתערבות בו.
25. לפיכך, אציע לחבריי להורות על דחיית הערעור תוך חיוב המערערת בשכ"ט ב"כ המשיב בסך מופחת של 6,000 ₪ כולל מע"מ. סכום זה נקבע על ידי בהתחשב בעובדה שבית המשפט קמא פסק למשיב פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בת 6 חודשים אף שהמערערת כבר נתנה הודעה מוקדמת בת חודש ימים.  אמנם, טענה זו לא נטענה במסגרת הערעור, ואולם ראיתי להתחשב בנקודה זו בעת פסיקת ההוצאות.