|
|
|||
| עפרה אטיאס, שופטת [אב בית הדין] |
השופט א' כנעאן:
- עיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת אטיאס ולא אוכל להצטרף לתוצאה אליה הגיעה.
הערעור עוסק בסיטואציה, בה נכרת הסכם סוכנות לתקופה קצובה של חמש שנים, עם אופציה להארכת התקופה בעוד חמש שנים. עם תום התקופה המקורית המשיכו הצדדים ביחסים החוזיים תוך קביעה שלא ניתנה הודעה על הארכת תקופת ההסכם. במהלך תקופת האופציה, ושנתיים לפני סיומה, הודיע הספק על סיום ההסכם תוך 30 ימים. האם הסוכן זכאי לפסיקת דמי הודעה מוקדמת לפי דיני החוזים הכלליים או בהתאם לנוסחה הקבועה בסעיף 4 לחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב-2012 (להלן: החוק).
- בקצרה בית משפט קמא קבע, כי המשיב לא הודיע בכתב על מימוש האופציה, אך הצדדים המשיכו את הקשר החוזי, ולדידו ההסכם הוארך לתקופה בלתי קצובה. עוד קבע בית המשפט קמא, כי ניתן להקיש מההסדר הקבוע בחוק לגבי סוכנות על להסכמי זכיינות. מכל מקום דין החוזים הכללי קובע הסדר דומה, המאפשר סיום הסכמים בלתי מוגבלים בזמן תוך זמן סביר מרגע מתן ההודעה. על כן בית משפט קמא לא הכריע בשאלה, האם היחסים שהתקיימו בין הצדדים הניצים הם יחסי סוכנות, שהוראות החוק חלים עליהם, אלא פסק דמי הודעה מוקדמת מכוח הדין הכללי. לכן קבע בית משפט קמא, כי בין אם מדובר בהיקש מכוח החוק או מכוח דיני החוזים הכלליים, זכאי המשיב לפיצוי בגין הודעה מוקדמת. חברתי השופטת אטיאס אישרה את קביעות בית משפט קמא. בעניין זה דעתי שונה.
לטעמי לצורך הדיון בערעור יש להכריע בשאלות הבאות: האם קבלת התביעה על סמך הדין הכללי מהווה פסיקה לפי עילת תביעה שלא נתבעה? גם אם ניתן לפסוק בתביעה על פי עילת שלא נתבעה, האם מגיע לתובע פיצוי של דמי הודעה מוקדמת על פי הדין הכללי? האם היחסים בין הצדדים הם יחסי סוכנות כמשמעם בחוק? אם התשובה היא חיובית, האם זכאי המשיב לדמי הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 4 לחוק?
עילת התביעה:
- עיון בכתב התביעה שכנגד שהגיש המשיב מעלה, כי עילת התביעה בעניין דמי ההודעה המוקדמת התבססה על הוראות החוק בלבד. בסעיף 35 (ג) לכתב התביעה ביקש המשיבה סעד של "פיצוי בגין הפרה של חוק חוזה סוכנות הכולל; פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת מכוח סעיף 4(א)(7) לחוק חוזה סוכנות בסך של 46,296 ₪. גם בחוות הדעת שצירף המשיב לכתב התביעה שכנגד נעשה החישוב בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק, ובסופו של יום אימץ בית משפט קמא סכום זה. גם בסיכומים שהגיש המשיב, הוא ביקש לפסוק לו דמי הודעה מוקדמת, על סמך העילה הקבועה בחוק, ולא על סמך הדין הכללי (ראו: עמוד 4 לסיכומי המשיב). בשים לב לכך, עילת התביעה בעניין דמי ההודעה המוקדמת התבססה אך ורק על הוראות החוק.
חברתי השופטת אטיאס קיבלה כי מדובר בפסיקה לפי עילה שלא נתבעה, אך קבעה לצד זאת, כי "רשאי היה בית המשפט קמא להשתית פסיקתו על עילה משפטית שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, ובלבד שהעובדות הצריכות לה נטענו בכתב התביעה." אכן הפסיקה בעניין זה קבעה כי מקום שלפני בית משפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן (ראו: 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ (נבו, 23.10.2012)).
- עם מסקנה זו של חברתי אני מסכים. אציין עוד, כי המערערת בעצמה ביקשה להחיל את הוראות דין החוזים הכללי, עת טענה בסעיף 11 לכתב ההגנה, כי משלא מומשה האופציה על ידי מתן הודעה על ידי המשיב, המשיך ההסכם לחול בדרך של התנהגות, ובנסיבות העניין חלות בהתאמה הוראות הדין על פיהן הסכם שהסתיים והצדדים ממשיכים לנהוג על פיו, ניתן לסיימו בהודעת צד למשנהו זמן סביר מראש (בנוסף ראו בעניין זה סעיף 3 לסיכומי המערערת). משביקשה המערערת בכתבי טענותיה להחיל את הדין הכללי, היא אינה יכולה כעת להישמע בטענה כי שגה בית משפט עת פסק פיצוי על פי הדין הכללי ולא על פי הוראות החוק.
הזכאות לדמי הודעה מוקדמת על פי הדין הכללי:
- בניגוד לעמדת חברתי אני סבור כי טעה בית משפט קמא עת פסק במקרה הספציפי דמי הודעה מוקדמת בשל סיום ההסכם בתוך 30 ימים קרי ביום 1.4.2021, וזאת מכמה טעמים.
ראשית, משהסכימו הצדדים כי ההסכם יגיע לקיצו ביום 1.4.2021, המשיב אינו יכול להישמע עוד בטענה כי הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת מעבר למועד זה. בהודעה הראשונה ששלחה המערערת למשיב ביום 1.3.2021, היא ביקשה לסיים את החוזה ביום 31.3.2021, בטענה כי ההסכם בין הצדדים הסתיים. במכתב זה לא צוינו נימוקים אחרים. בתחילה התנגד המשיב לסיום ההסכם וטען בתשובה מיום 1.3.2021, כי המכתב אינו תואם את ההסכם שנכרת בין הצדדים, לפיו ההסכם הוארך בשנת 2018 לחמש שנים, ומועד הסיום אמור להיות בשנת 2023. בשים לב לכך, שלחה המערערת ביום 4.3.2021 מכתב באמצעות בא כוחה, בו היא טענה להפרת ההסכם על ידי המשיב, בין היתר בשל העובדה שאשתו של המשיב מנהלת את החנות תוך שהמשיב ניתק כל קשר לחנות וזאת בניגוד להוראות ההסכם. במכתב זה חזרה המערערת על הודעת הביטול והודיעה כי הביטול יכנס לתוקף ביום 1.4.2021. המשיב שלח ביום 9.3.201 מכתב תשובה באמצעות עורכת דין דליה בן אבו, בו הכחיש את המיוחס לו בנוגע להפרת ההסכם, מבלי לפרט גרסה נגדית לטענות ההפרה. עוד טען כי בשל שבירת האמון בין הצדדים, ובלית ברירה הוא מקבל את רצון המערערת לסיום ההתקשרות החוזית ביניהם, כאשר לאחר ספירת מלאי שתיעשה ובהתקיימות תנאים נוספים, תיערך התחשבנות סופית ביום 8.4.2021. ביום 15.3.2021 שלח בא כוח המערערת מכתב בו, בין היתר, הוא מברך על הגישה הפרגמטית של בא כוח המשיב בנוגע לסיום היחסים החוזיים, ומציע כי ימונה אדם אחר לנהל את החנות, אזי ניתן לשקול את המשך היחסים החוזיים. לחילופין הציע בא כוח המערערת כי ההסכם יסתיים ביום 30.4.2021. במייל ששלחה בא כוח המשיב, נמסר כי המשיב עומד על "הסדר ההתנתקות" שצוין במכתב מיום 9.3.2021, ועל כן עמד כי ההסכם יגיע לקיצו ביום 1.4.2021. באשר להצעה כי תוחלף אשת המשיב במנהל אחר, המשיב דחה את ההצעה תוך שהוא מציין: "...לנוכח הטענות הקשות שהופנו כלפי מרשי ורעייתו, שלא לצדק ולא כדין - הרי שאין מקום לשקול את המשך ההתקשרות בין הצדדים."