"ה- distributor הוא סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה. מפיץ בלעדי הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר. בהגדרה, על-כן, המפיץ אינו "שלוח" במובן חוק השליחות, תשכ"ה- 1965. מפיץ נבדל מהסוכן המסחרי בכך, שהאחרון אינו קונה את המוצרים ומוכר אותם בשמו ועל חשבונו, אלא מוכר אותם בשם היצרן (או הספק)."
- עיון קל בהסכם שנכרת בין הצדדים מעלה, כי הוסכם שההתקשרות עם הלקוחות, שירכשו מוצרים בחנות המנוהלת על ידי המשיב, תהיה ישירות עם המערערת. הרכישות ירשמו בספרי המערערת ולא בספרי המשיב. בנוסף הוסכם, כי המלאי הנמצא בחנות שייך למערערת. כל אלה הם ממאפייני הסכם סוכנות לפי החוק ולכן אני סבור כי החוק חל על יחסים אלו.
הזכאות לדמי הודעה מוקדמת:
- למרות שהחוק חל על יחסי הצדדים אני סבור כי המשיב אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת מכוחו. סעיף 4 לחוק מעניק דמי הודעה מוקדמת, רק במקרה וההסכם הוא הסכם בלתי קצוב בזמן (בעניין זה ראו: אורי בן אוליאל "חוק חוזה סוכנות והגנתו החלקית על סוכנים מסחריים" חוקים ט 51, 56 (2017)). לדעתי ההיגיון בכך הוא, שבמידה וביטול הסכם לתקופה קצובה על ידי ספק, נעשה שלא כדין, אזי הסוכן יהיה זכאי לפיצויי בגין אובדן רווח, למצער עד מועד הסיום המוסכם. בית משפט קמא הגיע למסקנה שההסכם הוארך לתקופה בלתי קצובה וחברתי אישרה קביעה זו. דעתי בעניין שונה.
- אני סבור כי האופציה מומשה באמצעות התנהגות הצדדים. לאחר חלוף המועד למימוש האופציה המשיכו הצדדים באותה מסגרת חוזית ובאותם תנאים. המשיב טען בתשובה להודעת הביטול כי ההסכם אמור להסתיים במרץ 2023. כל תביעתו מבוססת על כך שההארכה היא בהתאם לאופציה, והוא דרש נזקים עד לחודש מרץ 2023. המשיב אף טען בסעיף 5 לכתב התביעה שכנגד, כי בשיחה בינו לבין מר יורם וינבר, מנכ"ל ובעלים של המערערת הוסכם, כי המשיב ימשיך את ההתקשרות החוזית ל- 5 שנים נוספות. המערערת הכחישה בכתב ההגנה שכנגד סעיף זה אך לא הציגה גרסה כלשהי לגבי הטענה העובדתית הספציפית. מכל מקום משלא התנגדה המערערת במועד להמשך היחסים החוזיים, ולמעשה ההסכם ביניהם על תנאיו המשיך לחול, יש לראות בכך מימוש האופציה על יד התנהגות (למימוש אופציה בהתנהגות ראו לדוגמא: ע"א (מחוזי תל אביב) 1297/97 קרסנטי נ' אור (נבו, 19.5.2002)). בשים לב לכך, המשיב אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת, מאחר וההסכם בינו לבין המערערת הוא לתקופה קצובה.
התוצאה:
- לו דעתי תישמע, הייתי מציע כי יבוטל פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא, בכל הקשור לחיוב בגין דמי ההודעה המוקדמת וההוצאות שנפסקו לחובת המערערת, והתביעה בראש נזק זה תידחה. בנוסף אני מציע כי המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך של 15,000 ₪.