עעמ 23432-11-24 מטרו מוטור שיווק (1981) בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים אגף הרכב ושירותי תחזוקה - חלק 7

דברים אלה מחלישים באופן מובהק את פרשנותה של המערערת המבקשת לטעון כי אין מקום לשיקולי תחרותיות ענפית במקרים שבהם לא מתקיימת אחת מהעילות המפורטות בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק.  כוונתו הברורה והבלתי משתמעת לשני פנים של המחוקק הייתה כי כל אימת שמגיעה לפתחו של המנהל בקשה לחידוש רישיון, הוא ייתן דעתו לשיקולי קידום התחרותיות הענפית.

39. במסגרת ההליך קמא הפנתה המערערת לדברים שציין נציג הייעוץ המשפטי לוועדת הכלכלה בדיון שנערך ביום 14.2.2016, לפיהם בכל הנוגע לסעיף בהצעת החוק המקביל לסעיף 45, "לא מדובר בסמכות לבטל או לא לתת רישיון, מדובר על שיקולים שעל הרגולטור לשקול. זה הסעיף" (פרוטוקול ישיבה 163, עמ' 14).  ברם מדברי יו"ר הוועדה בהמשך לדברים אלה משתמע כי הכוונה הייתה אכן לאפשר למנהל לסרב ליתן רישיון או לחדשו משיקולים של קידום תחרותיות ענפית (שם, עמ' 16-14 ו-42).  מכל מקום, קריאה של דברי נציג הייעוץ המשפטי לוועדה על רקע מכלול חילופי הדברים בדיון מלמדת כי יש בטענת המערערת משום הוצאה מסוימת של הדברים מהקשרם.  כבר בפתח אותו דיון עולה מדברי אותו נציג ההנחה שסעיף 45 לחוק אכן מאפשר להימנע מחידוש רישיון משיקולי תחרותיות ענפית בלבד (בין היתר בעמ' 8).  לעומת זאת, הדברים שצוטטו על ידי המערערת נאמרו בהתייחס לשאלת חובת המנהל לקיים היוועצות עם הממונה בהפעלת הסעיף, ומשתמע שנאמרו אך על מנת להבהיר שהסעיף אינו עוסק רק בסמכות לבטל או לסרב לחדש רישיון, אלא קובע חובה כללית לשקול שיקולי תחרותיות ענפית, גם כאשר ביטול או סירוב לחדש רישיון אינו עומד בהכרח על הפרק.
40. 00טענה נוספת שנשמעה מפי המערערת בהקשר זה, היא כי הפרשנות שלפיה למנהל נתונה סמכות לסרב לחדש רישיון משיקולי קידום תחרותיות ענפית בלבד, נסתרת מתוך הצעה לתיקון חוק הרישוי שמקדם משרד התחבורה (תזכיר חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תיקון מס' 15), התשפ"ד-2024 (להלן: התזכיר)). מדובר בתזכיר שבמסגרתו הוצע להוסיף סעיף המסמיך את המנהל לקבוע ברישיון "תנאים והגבלות שמטרתם לקדם את התחרות בענף הרכב", תוך שצוין בו כי הצורך בתיקון נובע מכך שהמנהל אינו מוסמך כיום לקבוע תנאים ברישיון שמטרתם לקדם את התחרות בענף הרכב.  אכן, יש ממש בטענת המערערת כי עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שלפיה שיקולי תחרות חלים מכוח סעיף 45 לחוק ומאפשרים לקבוע תנאים ברישיון לצורך קידום התחרותיות הענפית או לסרב לחדשו.  ברם ספק רב אם יש ליתן לתזכיר זה, שהוגש לאחר חקיקתו של חוק הרישוי, משקל של ממש בעניין (ראו והשוו: רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן, פסקה 41 (19.8.2019); ראו גם: ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פסקה 31 (26.9.2016) ואהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 395-393 (1993), שם נאמר כי יש ליתן להצעת חוק מאוחרת משקל פרשני מועט).  לא למותר גם להעיר בהקשר זה, כי בעמדה שהעבירה רשות התחרות ביחס לתזכיר ביום 26.3.2024, צוין מפורשות כי לגישתה סעיף 45 מעגן בצורה ברורה את החובה לשקול שיקולי תחרותיות ענפית בעת מתן הרישיון וחידושו.

0

41. ומכאן לתכלית האובייקטיבית של החוק. כפי שתואר כבר בפתח הדברים, קידום התחרות בענף הרכב הוא אחת מתכליותיו המרכזיות והמוצהרות של חוק הרישוי, המופיעה מפורשות כבר בסעיף הראשון שבו.  פשיטא אפוא כי פרשנות שלפיה המנהל רשאי לסרב לחדש רישיון משיקולים של קידום התחרות הענפית מגשימה בצורה המיטבית תכלית זו של החוק, ואילו פרשנותה ההפוכה של המערערת אינה מקדמת אותה.  אכן, צודקת המערערת כי לא מדובר בתכלית בלעדית וכי חוק הרישוי נועד להגשים גם תכליות נוספות כאמור, כגון שמירה על בטיחות הרכב, הגנה על שלום הציבור ובטיחותו, הגנת הצרכן ועוד.  ברם לא ברור כיצד הפרשנות לה היא טוענת תביא להגשמת תכליות אלה.  זאת כאשר מנגד המנהל קבע בהחלטתו כי יש בה כדי להגשים באופן המיטבי גם את תכליותיו האחרות של החוק.
42. על רקע כל האמור, סבורני כי פרשנות המשיב שלפיה סעיף 45 לחוק מסמיך אותו לסרב לחידוש רישיון משיקולי קידום התחרותיות הענפית איננה רק הפרשנות היחידה המתיישבת עם לשון החוק, היא גם הפרשנות המגשימה באופן המיטבי את תכליותיו.
43. סיכומו של דבר, סעיף 45 לחוק מקנה למנהל סמכות לסרב לבקשה לחידוש רישיון מטעמים של קידום התחרותיות הענפית בלבד. אכן, כפי שגם קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, לסמכות זו השלכות משמעותיות ועל כן מקובלת עליי מסקנתו שלפיה יש להפעילה בזהירות הראויה ורק במקרים המחייבים זאת.  אך אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שסמכות כאמור, קיימת.
44. בשולי פרק זה אתייחס בתמצית גם לטענת המערערת כי קביעת בית המשפט לפיה סעיף 45 מבטל את חובת ההיוועצות במועצה המייעצת הקבועה בסעיף 61(1)(א) לחוק, היא קביעה מרחיקת לכת העומדת בניגוד לדברים מפורשים שנאמרו בהליך החקיקה. אלא שסעיף 61(1)(א) לחוק קובע במפורש שהמועצה תייעץ למנהל במקרים של "סירוב לתת רישיון יבואן מסחרי, ביטול הרישיון, התלייתו או סירוב לחדשו, לפי סעיפים 8 ו-10".  לפיכך, ואף אם היו אינדיקציות כלשהן בדיונים עובר לחקיקת החוק לפיהן יש להחיל חובת היוועצות במועצה גם על מקרים שבהם המנהל מסרב לחדש רישיון משיקולי תחרותיות ענפית, הלשון בה נקט המחוקק לבסוף היא חד-משמעית ואינה משתמעת לשני פנים.

אמות מידה להפעלת הסמכות

45. טענה נוספת שהעלתה המערערת בערעורה, היא כי גם אם למנהל נתונה סמכות לסרב לחידוש הרישיון בנסיבות העניין, תנאי מוקדם להפעלת סמכות זו הוא קיומן של אמות מידה ברורות שלאורן תתקבל ההחלטה - אמות מידה שלא נקבעו בהקשר לענייננו. גם טענה זו לא מצאתי לקבל.
46. אין חולק כי קביעת הנחיות מינהליות המפרטות את אמות המידה להפעלת סמכות המסורה לרשות בדין, טומנת בחובה יתרונות משמעותיים. הנחיות כאמור מייעלות את עבודת הרשות ומקלות עליה; מסייעות לשמירה על אחידות ועקביות בפעולתה; מסייעות לשמירה על שוויון בהפעלת הסמכות; ומגבירות את הוודאות המשפטית ומאפשרות לאזרח להעריך מהי התוצאה הצפויה להתקבל בעניינו (עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 38 (24.7.2008) (להלן: עניין לוזון); עע"מ 6329/20 זומר נ' הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים, פסקה 15 (6.7.2022); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה 3726-3725 (2020) (להלן: זמיר, הסמכות המינהלית); יצחק זמיר "הנחיות מינהליות" הפרקליט לח 18, 22-21 (1989) (להלן: זמיר)).  יחד עם זאת, ככלל הרשות אינה מחויבת בקביעת הנחיות להפעלת סמכותה.  וכפי שנאמר לא מכבר:

"הנחת המוצא היא כי אין על הרשות המינהלית כל חובה לקבוע הנחיות פנימיות, אלא מדובר בסמכות וולונטרית בעיקרה [...].  כפי שהיטיב להסביר השופט יצחק זמיר בכתיבתו האקדמית, 'ברור שאין אפשרות מעשית, ואף אין חובה משפטית, לקבוע הנחיות לכל סמכות מסמכויות הרשות.  יש סמכויות המופעלות לעתים רחוקות בלבד, וניתן להפעיל אותן בכל מקרה ומקרה ביעילות וכראוי אף ללא הנחיות; יש סמכויות שבאופן ענייני קשה מאוד, ואולי אף לא רצוי, לקבוע להן הנחיות; ויש גם סמכויות בעלות חשיבות מעטה כל כך שאין הן שוות את הטירחה של הכנת הנחיות' (זמיר, בעמ' 35).  ודוק, 'גיבוש מערכת כללים...  מצריך מאמץ והשקעת משאבים.  השאלה היא, האם הרשות יכולה להצדיק את המאמץ הראשוני הזה בכך שתחסוך לעצמה עבודה בשלבים שיבואו לאחר-מכן במסגרת הטיפול בבקשות הקונקרטיות [...]' (יואב דותן "החובה לקבוע כללים מינהליים" משפטים כג 437, 460 (1994))" (בג"ץ 69014-11-24‏ הר שמש נ' מנהל רשות המיסים, פסקה 6 (13.5.2025); ראו גם: עניין לוזון, פסקה 39; בג"ץ 5023/16 ח"כ מיקי רוזנטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 19 (12.3.2020); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 231 (2010) (להלן: ברק-ארז)).

47. אכן, בית משפט זה קבע בעבר בהקשרים מסוימים כי הרשות מחויבת בקביעת הנחיות לצורך הפעלת סמכותה, וזאת בעיקר על רקע חשש מפני קבלת החלטות שרירותיות או בלתי שוויוניות (כך למשל נקבע בהקשר של הקצאת משאבים ציבוריים מוגבלים (בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב(4) 705 (1989); בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, פסקאות 36-35 (22.5.2012); עע"מ 122/19 עמותת זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים, פסקה 24 (4.8.2019); בג"ץ 7922/19 עמותת צדק פיננסי נ' ראש המטה הכללי, פסקה 47 (15.9.2025) (להלן: עניין צדק פיננסי); בג"ץ 59/83 כהן נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד לז(3) 318, 323-322 (1983)); של הפעלת סמכויות אכיפה (רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל, פסקאות 38-35 (27.7.2009); בר"מ 1126/18 זרגוזי נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים, פסקאות 67-66 (30.9.2021)); ושל הפעלת סמכויות בעלות השפעות ציבוריות רחבות (בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, פסקאות 46-45 (1.3.2021))). עם זאת, כאמור, אין זו ברירת המחדל בכל מקרה ומקרה (וראו גם: ברק-ארז, 234-232; זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 3737-3733; יואב דותן "החובה לקבוע כללים מינהליים" משפטים כג 437, 460-458 (1994)).  בענייננו, בשים לב לטיב הסמכות שעל הפרק - סירוב למתן או לחידוש רישיון או קביעת תנאים ברישיון מטעמים הנוגעים לקידום התחרותיות הענפית במשק - לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב בקביעת אמות מידה להפעלתה, ודאי לא באופן המביא לבטלות החלטת המנהל מושא ענייננו.  כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, מדובר בסמכות שהשיקולים הדרושים להפעלתה נלמדים מהחוק (וראו לעניין זה סעיפים 1, 6, 8, 10, 41 ו-45 לחוק וסעיף 11 לחוק הריכוזיות; והשוו: עניין צדק פיננסי, פסקאות 49-40).  כמו כן, הסמכות מבוססת על בחינה מעמיקה של נסיבותיו הפרטניות של השוק ושל הרישיון המבוקש, לעתים תוך היוועצות עם גורמי המקצוע הרלוונטיים, וההחלטה הניתנת מכוחה היא החלטה פרטנית, מפורטת ומנומקת, כך שאין חשש לשרירותיות.  בנסיבות אלה, ואף אם קביעת אמות מידה עשויה להיטיב עם הליך קבלת ההחלטה (ודומה כי כך אף סבור המשיב, שעה שהוא מקדם בימים אלה קריטריונים להפעלת הסמכות) - אין בכך כדי להביא למסקנה כי קבלת ההחלטה בענייננו, מבלי שנקבעו אמות מידה כאמור, מצדיקה את בטלותה.

הליך קבלת ההחלטה והפעלת שיקול הדעת

48. לצד טענות המערערת במישור הסמכות ובנוגע לצורך בקביעת אמות מידה, הועלו בערעור טענות גם כלפי הליך קבלת ההחלטה ואופן הפעלת שיקול הדעת של המנהל. בעניין זה נטען בעיקרו של דבר כי שגה בית המשפט בדחותו את עתירתה חרף העובדה שהחלטת המנהל ניתנה על יסוד תשתית עובדתית בלתי מספקת ותוך פגיעה בזכות הטיעון שלה; פוגעת בזכויותיה החוקתיות באופן בלתי מידתי; פוגעת באינטרס ההסתמכות והציפייה שלה; ולא ניתן בה משקל מספק לכלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות תכליותיו הנוספות של חוק הרישוי וטענות המערערת לפגיעה בזכויותיה.  עוד טענה המערערת כי נפלו כשלים בחוות דעת הרשות שעליה נסמך המנהל בהחלטתו, ושגה בית המשפט שלא נדרש אליהם.  כפי שיפורט להלן, לא מצאתי בטענות אלה ממש.
49. אשר להליך קבלת ההחלטה ולתשתית שעמדה ביסודה. כפי שציין בית המשפט, החלטת המנהל לא ניתנה כלאחר יד.  היא ניתנה בתום הליך סדור ומעמיק, במסגרתו התקבלו שתי חוות דעת מפורטות של רשות התחרות; נערך שימוע בכתב ובעל-פה במהלכו ניתנה למערערת הזדמנות להציג את טענותיה; התקיים דיון פנימי אצל המשיב בעניינה; והתקבלה התייחסות משלימה מטעם רשות התחרות לטענות המערערת בשימוע.  בסיום כל אלה התקבלה על ידי המנהל החלטה מנומקת בה החליט לאמץ את עמדת הרשות ביחס לתוצרי ימאהה וקוואסאקי.  בניגוד לטענת המערערת, לא מדובר ב"החלטה ספקולטיבית שהתקבלה ללא ביסוס", אלא בהחלטה שנשענה על תשתית מבוססת היטב ובפרט על חוות דעת של הרשות, שהיא הגורם המקצועי, המומחה ובעל הידע, הכלים והניסיון המצטבר לערוך חוות דעת מעין אלו (ראו והשוו: ע"א 8387/20 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הממונה על התחרות, פסקה 44 וההפניות שם (8.1.2024) (להלן: עניין נמל אשדוד)).  כמו כן, בשונה מהנרמז על ידי המערערת, המנהל לא הלך כסומא באפילה אחר המלצות הרשות, אלא פעל על פי שיקול דעתו העצמאי, וסטה מהמלצות הרשות בנוגע לתוצרי סאן יאנג, מקום שבו סבר כי יש לעשות כן.  בנוסף גם כן בניגוד למשתמע מטיעוני המערערת, לא רק שניתנה לה כאמור הזדמנות להשמיע את טענותיה בשימוע בכתב ובעל-פה, אלא גם ניתנה לה אפשרות להעביר השלמת טיעון בעקבות מסמכים חדשים שהועברו מהרשות לידי המנהל לפני לקבלת ההחלטה; ואף לאחריה ניתנה לה אפשרות להיפגש שוב עם נציגי המשיב ולבוא עמם בדברים.  אכן, לאחר השימוע בעל-פה קיים המנהל שיח נוסף עם הרשות, אולם אין בעובדה זו כדי להביא למסקנה כי נפגעה זכות הטיעון של המערערת, בפרט בשים לב לכך שעמדת הרשות במסגרת זו הייתה כי אין בטענות המערערת כדי לשנות מחוות דעתה.
50. אשר לטענה לפגיעה בזכויות חוקתיות. בדומה למנהל ולבית המשפט לעניינים מינהליים, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי יש בהחלטה משום פגיעה בחופש העיסוק של המערערת ואף בזכות הקניין שלה (וראו לעניין חופש העיסוק של תאגיד: בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 471 (1994); בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל (ע"ר) נ' כנסת ישראל, פסקה 34 (29.9.2016); וראו והשוו לעניין זכות הקניין של תאגיד: בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.4.2013); בג"ץ 3964/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 97 לחוות דעתו של הנשיא י' עמית ופסקאות 41-36 לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא סולברג (31.7.2025)).  ברם לא שוכנעתי כי מדובר בפגיעה בלתי מידתית.  כפי שציין בית משפט קמא, מהחלטת המנהל ומחוות הדעת המקצועית עליה היא נשענה, עולה כי פיצול הרישיונות לייבוא תוצרי ימאהה ותוצרי קוואסאקי בין יבואנים מתחרים יקדם את התחרותיות בענף ויביא להורדת מחירים; כי אין אמצעי פוגעני פחות שיש בו כדי להשיג את התכלית של קידום התחרות בענף, נוכח מצב השוק; וכי התועלת שתצמח לציבור כתוצאה מפיצול הרישיונות היא גבוהה ומשמעותית, ועולה על הנזק שייגרם למערערת כתוצאה מההחלטה.  למערערת ניתנו הזדמנויות שונות להתמודד עם ממצאים אלה ולהציג חלופות מידתיות יותר לשיטתה - הן בשימוע והן, לפנים משורת הדין, לאחר קבלת ההחלטה - אך לא עלה בידה לעשות כן.  למותר לציין כי טענת המערערת לפיה מי שהיה צריך להציג חלופות מידתיות יותר הוא המשיב, אינה ממין העניין.

אוסיף ואזכיר בהקשר זה, כי המנהל אימץ כאמור את המלצות הרשות באופן חלקי בלבד והתיר למערערת להמשיך ולייבא את תוצרי סאן יאנג ללא הגבלה, מתוך רצון למתֵן את הפגיעה הנגרמת לה.  לא מן הנמנע כי אילו היה מאמץ את ההמלצות על ראשן, קרבן וכרעיהן, לא היה נמצא בכך כל פסול בשים לב לתשתית המקצועית שהניחה הרשות.  ואם כך, ודאי שבנסיבות שבהן הוחלט למתן את הפגיעה ואף ליתן למערערת הזדמנויות להציע חלופות שימתנו אותה אף יותר אולם לא עלה הדבר בידיה, אין כל עילה להתערב בהחלטתו המאוזנת ביותר של המנהל.

51. אשר לטענה לפגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה. אכן צודקת המערערת כי בבואה של רשות מינהלית להכריע בבקשה לחידוש רישיון, עליה ליתן משקל להסתמכות ולציפייה של בעל הרישיון כי יחודש (וראו: בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית, פ"ד לו(3) 141, 149-148 (1982) (להלן: עניין אשכר); עע"מ 469/03 השרון שרות טקסי בע"מ נ' גבריאל נבון, ממונה על תכנון תחבורה ציבורית, מחוזות תל-אביב, פ"ד נח(3) 729, 744 (2004); עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 34 (16.2.2020) (להלן: עניין אל-נל)).  ברם שיקול זה איננו שיקול בלעדי, ומקום שבו מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת רשאית הרשות לסרב למתן הרישיון המבוקש (עניין אשכר, עמ' 149-148; עע"מ 4848/04 בכור נ' מרדכי (מוטי) ששון - ראש עיריית חולון, פסקה 4 לפסק דינו של השופט ד' חשין שנותר במיעוט לעניין התוצאה (20.9.2007); עניין אל-נל, פסקה 34; בג"ץ 8082/15 עמותת הל"ה - העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 20 (10.7.2016)).  בענייננו, המנהל הציג טעם מיוחד בדמות שיקולי קידום תחרותיות ענפית - שיקולים שהוא מחויב על פי חוק הרישוי לשקלם בבקשות מעין אלה - תוך התבססות על חוות דעת מקצועית של הרשות המוסמכת.  בעניין זה אין לי אלא להפנות שוב לתוכנה של חוות דעת זו אשר פורט לעיל.

אכן, בשנת 2016, לאחר חקיקת חוק הרישוי, חידש המנהל את רישיון הייבוא של המערערת.  ברם מתשובת המשיב עולה כי היה זה זמן קצר בלבד לאחר כניסת החוק לתוקף, כאשר באותה עת טרם ניתנה הדעת לאופן יישומו ולא ניתן להוראותיו דגש בבחינת הבקשות.  בנסיבות אלה, איני סבור כי יש בהחלטה לחדש את הרישיון בפעם הקודמת כדי להגביר את ההסתמכות של המערערת או כדי להביא למסקנה שהחלטת המנהל אינה יכולה לעמוד.  לא למותר גם לציין בהקשר זה כי בשנת 2021, במסגרת החלטה שנתן המנהל בבקשה לחידוש רישיון המערערת לייבוא תוצר גוגורו, צוין כי הענקת הרישיון מעוררת חשש לפגיעה בתחרות בשוק, שהמענה לו עשוי להינתן בעתיד בעת בחינת הבקשה לחידוש הרישיון לתוצר ימאהה.  בכל מקרה, אף אם היה נמצא כי נפל פגם בכך שבחידוש שנעשה בשנת 2016 לא ניתנה הדעת לשיקולי תחרות והעניין לא נבחן לעומקו, אין בכך כדי להצדיק את המסקנה לה טוענת המערערת (והשוו: בג"ץ 1407/18 קופולק (1949) בע"מ נ' מנהלת המחלקה לרישום תכשירים רפואיים, אגף הרוקחות, משרד הבריאות, פסקה 32 (19.8.2019); בג"ץ 5342/12 רמירס לוי נ' משרד הפנים, פסקה 15 (6.12.2015); בג"ץ 1602/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, פסקה 10 (10.8.2021); בג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113, 146-145 (1986)).

52. אשר לטענה כי בהחלטה לא ניתן משקל לכלל השיקולים הרלוונטיים. מעיון בהחלטת המנהל עולה כי לא נעלמו מעיניו טענות המערערת השונות ואלה נדונו ונדחו על ידו בהחלטה מנומקת.  בתוך כך, לא נעלמו מעיניו של המנהל טענות המערערת לפגיעה בזכויותיה החוקתיות או לחוסר סמכות, והוא דחה אותן באופן מנומק.  גם לא נעלמו מעיניו טענותיה למתן משקל יתר לשיקולי תחרות למול יתר תכליות החוק.  המנהל היה ער לכך היטב ואף קבע מפורשות כי פיצול הרישיונות יביא להגשמת של תכליות אלה באופן המיטבי.
53. ואשר לטענה כי שגה בית המשפט משלא נדרש לחוות דעת הרשות לגופה. כפי שנקבע לא אחת:

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו [...].  כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה [...].  כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים [...].  מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית.  אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים.  ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר.  אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו [...].  כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 767-766 (2004); ראו גם: עע"מ 6466/19 משרד הביטחון נ' עמותת חברות הסיעוד, פסקה 29 (11.10.2020)).