מעמדה של הנתבעת בעת מסירת המידע לרשות המיסים
- הנתבעת טענה כי פעלה מול רשויות המס בכובעה כבעלת מניות בלבד ולא כנושאת משרה. זאת לרבות בשל שעסקאות העברת-רכישת מניות הן "חיצוניות" לעסקי החברה, כך שכל פעולותיה גם הן "חיצוניות" לעסקי החברה ותפקידה כדירקטורית בה. טענתה זו לא מצאתי לקבל.
- בבסיס חובת האמונים של נושאי משרה עומד הצורך לגשר על הפער שבין בעלי המניות (בעלי ההון) לבין הדירקטורים (מנהלי הרכוש). מאחר שנושאי המשרה שולטים ב"רכושם של אחרים", קיים חשש מובנה שהם ינצלו את כוחם לקידום מטרות אישיות על חשבון החברה. חובת האמונים משמשת ככלי משפטי שנועד לנתב את מרצם לקידום ענייני החברה ולא ענייניהם האישיים (ראו: יוסף גרוס חוק החברות (2016), פרק לג, בעמ' 587; ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, לח(3) 253 (1984), בפס' 46).
- רציונל זה, הנוגע לחשש מניצול כוח היתר המובנה, קיים גם ביחס לנגישותם הבלעדית של נושאי המשרה למידע הנוגע לחברה. מידע שהגיע לנושא משרה כתוצאה ממשרתו בחברה הוא נכס של החברה (ראו: צפורה כהן, נושאי משרה בחברה - דרכים לשחרורם מאחריות (2023), בעמ' 153), ועל כן, גם שימוש במידע זה הוא פעולה ביחס לנכס של החברה, שהנגישות הבלעדית של בעלי המשרה אליו עלולה להיות מנוצלת.
- אין חולק כי הנתבעת היא דירקטורית בחברה. משעשתה הנתבעת שימוש במידע שהיה נגיש לה אך מתוקף תפקידה כדירקטורית, ולא כבעלת מניות רגילה, הרציונל הנדון לעיל שביסוד חובת האמונים מתקיים. במקרה דנן, הנתבעת החזיקה בידיה מסמכים שלא היו נגישים לכלל בעלי המניות. כך, לדוגמה, התכתובת עם השמאית רחל פרנקו, שאותה דרשה רשות המיסים, לא הייתה בידי התובע או בעלי מניות אחרים. כפי שעלה בדיון בפניי, בתשובה לשאלת ב"כ התובעים: "עכשיו, תאשרי לי בבקשה שהתכתובת הזאת לא נשלחה לבעלי המניות?" והתשובה הייתה: "אני פשוט מסתכלת פה על שמות ואני רואה באמת שכל בעלי המניות האחרים לא רשומים" (פרוט׳ בעמ' 94, שו' 22-24). כשנשאלה הנתבעת: "האם את מסכימה איתי שהמכתב של אותו מכתב פנייה פתיחת הליך של רחל פרנקו, לא היה אצל אף אחד בחברה במועד שאני פניתי, נכון?", השיבה: "כנראה שלא" (בעמ' 82 לפרוט׳, במסגרת חקירתה הנגדית של הנתבעת).
- הגישה למידע פנים, ושימוש בו לצורך הפנייה לרשות המיסים, מחזקת אפוא את הטענה כי הנתבעת פעלה בכובעה כדירקטורית, או לכל הפחות, כי אותו ההיגיון הנכון ביחס לחובות האמון של דירקטור, מתקיים לגביה, ומשכך ההפרדה בין כובעה כבעלת מניות לכובעה כדירקטורית תהיה במקרה זה מלאכותית ותחטא לרציונל שביסוד הרעיון של חובות אמון של נושאי משרה.
- גם הצגתה העצמית של הנתבעת בפני רשות המיסים כדירקטורית בחברה, יש בה כדי לשמש אינדיקציה מסוימת למעמדה בעת הפעולה ובעיקר כיצד סברה בזמן אמת באשר "לכובע שהיא חובשת" בהתנהלותה מול רשות המיסים. כך למשל, בעניין חיטרון נ' טלר, הצגתו של אדם בפני צדדים שלישיים בכובע מסוים, שימשה כאינדיקציה בעלת משקל לחייבו בחובת אמונים כלפי החברה מתוקף אותו כובע, וזאת על אף ששם לא הייתה כלל ודאות בדבר היותו מנכ"ל החברה למעשה:
"נוסף לפרוטוקולים המשקפים את הסכמת הצדדים למנות את הנתבע למנכ"ל החברה ולפועלו של הנתבע בחברה כפי שתואר, מן הראיות עולה כי הנתבע גם הציג עצמו כמנכ"ל החברה בפני צדדים שלישיים [הקו התחתון לא במקור]. [...]. בפנייתו, הנתבע הציג עצמו בפני מנכ"ל כלל כמנכ"ל DSG (נספח ז' לתצהירו של מר קצף). גם על גבי מסמך המחאת התחייבויות מדיויד שילד ל-DSG חתם הנתבע כמנכ"ל החברה (ת/5)" (ת"א (מחוזי מרכז) 13484-03-09 חיטרון נ' טלר (נבו 17.12.2013), בפס' 30).
- מקל וחומר, מקום בו אין חולק כי הנתבעת שימשה כדירקטורית בחברה, הצגתה את עצמה ככזו כלפי צד שלישי היא אינדיקציה לכך שפעלה בכובעה ככזו. ממילא, גם אם פעלה הנתבעת כבעלת מניות בלבד, הרי שמוטלות עליה חובות מכוח דיני החברות. סעיף 192(א) לחוק החברות מטיל על בעל מניות את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו, ולהימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, וזאת הן כלפי החברה הן כלפי יתר בעלי המניות. סעיף 192(ב) אוסר על בעל מניה לקפח בעלי מניות אחרים. ד"ר א' חביב סגל ז"ל כותבת בספרה דיני חברות (2007) (בעמ' 637), כי חובת ההגינות היא המקבילה לחובת האמון בהקשר של בעלי מניות והיא מוטלת ככלל על בעל מניות הנמצא בעמדת כוח. הזכות שלא להיות מקופח אינה עומדת רק לבעל מניות מיעוט ביחסיו עם בעל השליטה בחברה, כי אם לכל בעל מניות באשר הוא, ביחסיו עם כל אחד מבעלי המניות האחרים (ראו: ת"א (כלכלית) 12366-09-12 אהרונסון נ' אלטמן (נבו 17.8.2014), בפס' 63-64, לפסק דינו של כב' השופט כבוב).
- לסיכום נקודה זו, שילוב העובדות והנסיבות מלמד כי הנתבעת פעלה, לכל הפחות בכובע כפול, וככל הנראה, בעיקר בכובעה כדירקטורית. למצער, נראה שכך נתפסה בעת פעולתה על ידי הצדדים המעורבים. לפיכך, יש לבחון את פעולותיה לאור חובותיה כנושאת משרה. זאת ועוד, גם אם נראה בה כמי שפעלה כטענתה כבעלת מניות בלבד, הרי שבנסיבות העניין, מעצם היותה גם דירקטורית ועקב שימושה במידע פנים אליו הייתה לה נגישות בלעדית, ובהיות החברה חברת מעטים, היא חבה חובת אמון גם כלפי התובעים.
האם הופרה חובת הזהירות?
- צודקת הנתבעת בטענתה כי מסירת מידע לרשויות המס, גם כזה המוביל לתשלום מס גבוה יותר, לא מהווה הפרה של חובת זהירות כל עוד המידע מהימן ונועד למימוש עקרון מס אמת. זאת, משלא מתקיימת חובת זהירות ביחס למניעת אנשים להתעשר באמצעות דיווח חסר לרשויות המס (ראו בהקשר זה: ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (נבו 6.2.2006), שם המערערת קיבלה מעורך דין הערכה שגויה בנוגע למס שבח. בית המשפט קבע כי אכן התקיים מצג שווא רשלני מצד עורך הדין, וכי המערערת הסתמכה עליו בביצוע העסקה. עם זאת, דעת הרוב קבעה שלא הוכח נזק ממוני בר-פיצוי. נפסק, בנוגע להפרש בין השומה השגויה לשומה האמיתית, כי "העובדה שהתובעת נדרשה לשלם את סכום המס לאשורו נובעת מן הדין ואין היא תולדה של מעשה הנתבע", שם, בפס' ו(2) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין, המצטט את קביעת בית המשפט המחוזי).
- לצד זאת, ספק עולה באשר לשקידה הסבירה בה פעלה הנתבעת בעת איסוף המידע כמו גם בעת מסירתו, זאת אף תחת ההנחה המיטיבה עם הנתבעת, כי מטרתה הייתה קידום עקרון מס אמת. מסירת מידע מטעה, בין אם בזדון ובין אם ברשלנות, עשויה בנסיבות מסוימות להוות הפרת חובת זהירות ולהיחשב כ"מצג שווא רשלני" ("היזק דיבור"), שבגינו עשויה לקום אחריות בנזיקין. ויוזכר שהמחוקק הכפיף את התנהלות נושאי המשרה לעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין בסעיף 252(א) לחוק החברות.
- מצג שווא רשלני יכול להיעשות לא רק במעשה - קרי במסירת מידע שגוי - אלא גם במחדל, כאשר מידע חלקי יוצר רושם מוטעה (כך עניין Smith v. Van Gorkom, 488 A.2d 858 Del. 1985; עמיר ליכט, "שם הוורד: אמצעי זהירות ושיקול-דעת עסקי של נושא-משרה", משפט ועסקים יט (2016), בעמ' 501-504 והאסמכתאות שם). לצורך הטלת חבות על מוסר מידע, ההלכה תובעת שהלה יהיה בעל מיומנות מיוחדת בתחום בו נמסר המידע; כי המידע נמסר במהלך העסקים הרגיל (ולא באקראי ובהעדר תשומת-לב); כי מוסר המידע היה צריך לצפות שמקבל המידע יסתמך עליו ( ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים (נבו 10.11.2009), בפס' ל"ה, והאסמכתאות שם; וכי יש יכולת מעשית להגביל את היקף האחריות (בשונה למשל מחיווי דעה בתקשורת, שחשופים לו מספר בלתי ידוע של מסתמכים פוטנציאליים) (ראו: רע"א 7265/23 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' פלוני (נבו 4.3.2024), בפס' 24).
- אם כן, אף תחת ההנחה שהנתבעת לא פעלה בזדון במטרה להטעות את הרשויות ושכל כוונותיה היו טהורות ולטובת החברה והקופה הציבורית בכללותה, העובדה שהנתבעת שמאית מקרקעין (ראו, בין היתר: בעמ' 98 לפרוט'), לצד העובדה שמסרה את המידע מבלי לעשות בדיקה נאותה, כמו גם עובדת היותה של ההערכה שמסרה רחוקה מאוד אף מההערכה ה"מחמירה" ביותר שניתנה, וכן העובדה שמסרה את המידע במהירות וכמעט מיד, מבלי לבססו - כל אלו יש בהן כדי לשמש ראייה לכך שלא הפעילה שקידה סבירה להימנע ממצג שווא. כך, עולה מתשובות הנתבעת כי ההערכה נמסרה כלאחר יד, מבלי להתבסס על מקורות מידע, שהיו יכולים להיות זמינים לנתבעת בשקידה סבירה, וראו לעניין זה תשובות הנתבעת בחקירה הנגדית: (עמ' 70-71 לפרוט׳):
ש: המיסים נספח 20 שהשווי של הנכס בחולון הוא 49 מיליון. תאשרי לי בבקשה שבאותה תקופה היתה בחברה שמאות של אריה קמיל שדיברה על שווי של 33 מיליון?