תא (ת"א) 29231-01-23 גדעון עליס נ' מירי זילברמן - חלק 6

ת: תראה, זה נשלח לשלומית ואנחנו בתור מכותבים כאילו ב-CC, אז הנחתי ששלומית תטפל בדברים האלה.

כב' השופט: אמרת לשלומית - תשמעי, כבר מסרתי את הכל, מה הם מבלבלים את המוח?

ת: יכול להיות שחשבתי שיש עוד דברים שחסרים, אני לא עד כדי כך הבנתי את הדברים האלה, אז יכול להיות שחשבתי בזמנו שיש עוד מסמכים.

כב' השופט: כי אם Speaking of fishy, עצם זה שלא הודעתם בחזרה לעוה"ד - תשמעו, אנחנו בקשר עם רשות המיסים, הכל בטיפול, זה גם סוג של פישי.  למה לא הודעתם?

ת:(מהרהרת )

עו"ד לוסטגרטן: אני מבין שאין לעדה מענה, אני עובר לשאלה הבאה.

כב' השופט: כן."

55. מעבר לכך, ממכלול הראיות עולה כי התנהלותה של הנתבעת כללה פעולה מהירה ובהולה למסירת מידע לרשות המיסים לאחר קבלת המייל מהתובע, ללא בדיקה מעמיקה או התייעצות מספקת כפי שנדון בהרחבה לעיל (ראו בפסקאות 32-33 לפסק דין זה). לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי מה שעמד לנגד עיניה היה הניסיון הכן להביא לתשלום מס אמת, שכן במצב עניינים כזה הייתה עורכת בדיקה מקדימה, מבססת את טענותיה על נתונים מאומתים, ורק אז מוסרת את המידע למסמ"ק אם לא קודם לכן או במקביל לב"כ התובעים.  העובדה שהמידע נמסר ללא בדיקה כאמור, לצד העובדה שהנתבעת עצמה עמדה עליה, שהיא שמאית מקרקעין אשר יודעת כיצד הערכות כאלה מתבצעות בפועל.  יתרה מכך, שמאי מקרקעין אינו רשאי לתת חוות דעת ללא בדיקה אישית של הנכס (תקנה 1(3) לתקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966), חייב להקפיד על כללי ונוהלי המקצוע (תקנה 1(1) לתקנות הנ"ל), ודוח השומה חייב לכלול פרטים מינימליים כולל אישור ביקור בנכס (תקנה 1(16) והתוספת לתקנות הנ"ל).  הנתבעת הבהירה כי במסירת המידע והערכות לא פעלה כמי שמוסרת חוות דעת מקצועית.  יש להניח כי הנתבעת מודעת היטב כי הפרת חובות אלה עולה כדי עבירת משמעת של רשלנות חמורה במילוי תפקיד (סעיף 16(5) לחוק שמאי מקרקעין, תשס"א-2001 או התנהגות שאינה הולמת את המקצוע - סעיף 16(1) לחוק הנ"ל) (ראו גם ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט , נא‏(‏4‏)‏ 591 ‏(‏1997‏)‏‏, בפס' 9: "ייתכן שרצוי יותר לאמץ את סיכום ההלכות בישראל בסוגיה זו, כפי שהוא מופיע במאמרו של ד"ר א' פורת "דיני נזיקין" [16].  בסעיף 46.10 (בעמ' 326) לחיבור האמור מסוכמות ההלכות האמורות כדלקמן:"...אחריותו של מחווה הדעה על-פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו (או בתחום שבו התיימר להיות מומחה); אם היה עליו לדעת שמקבל חוות-הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות-הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא היתה צפוייה בדיקת-ביניים של חוות-הדעת לפני ההסתמכות עליה; וכמובן - אם חיווי הדעה היה בלתי-סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה.  כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות-הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית"."
56. ויובהר אין באמור משום ראיית התנהלות הנתבעת כמי שמסרה חוות דעת שמאית מקצועית.  עם זאת, כל אלו מלמדים כי הנתבעת אשת מקצוע בתחום השמאות, לכל הפחות עצמה עיניים מלראות את אי-הדיוקים שבמידע שמסרה.  הן באשר לטיב המידע והן באשר לעצם מסירת המידע ישירות למסמ"ק שעה שלא נתבקשה לעשות זאת.  עמדתה של גב' ארזה בן-עמי הדירקטורית הנוספת, שסברה שנכון שלא לפעול באופן זה ואף התנגדה לכך (ראו: בעמ' 54-55 לפרוט'), גם היא אינדיקציה לכך שמניעים של דאגה כנה בנוגע לדיווחי אמת ביחס לחברה, לא מנביעים בהכרח פנייה למסמ"ק בהקשר הזה.  לבסוף, קיומה של מערכת יחסים עכורה וסכסוכים משפטיים בין הצדדים מהווה גורם נוסף שיש לקחת בחשבון בבחינת פעולות הנתבעת וכך גם העובדה שהנתבעת עצמה כיוונה לרכוש את המניות מושא העסקה ואף קבעה באותה עת שניסתה, ששווי של 6 מיליון ש"ח עבור שישית מהמניות (הסכום ששולם על-ידי התובעים) נראה לה מחיר הוגן, ולא שווי נמוך באופן קיצוני, כפי שעלה מהודעתה למסמ"ק (ראו בעמ' 100 לפרוט׳).  מכלול אינדיקציות אלו, ובמיוחד בהצטברותן, מצביע על כך שהנתבעת לא התנהלה ביסוד נפשי של תום לב הנדרש במסגרת חובותיה כאמונאית.

אי-תלות בנזק

57. חובת הזהירות התפתחה כמעין ענף של דיני הנזיקין, המבוסס על סטנדרט התנהגות אובייקטיבי הדורש מנושא המשרה, בעיקרם של דברים, שלא להתרשל בתפקידו (ראו: סעיפים 252(א) ו- 253 לחוק החברות), וכפועל יוצא מכך, עילת התביעה בגין הפרת חובת זהירות, תובעת קיומו של נזק וקשר סיבתי במובן שנדון קודם לכן.
58. לעומת זאת, מטרתם של חיובי אמונאות לגונן על יושרת המשרה של האמונאי, ועל כן חובת האמונים מתמקדת בהתעשרותו העצמית של המפר והמניע הסובייקטיבי שלו להפיק רווח אישי מן הפעולה (ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ ‏(‏נבו 28.12.2016‏)‏‏, פס' 49-48). בין היתר, הוסבר בהלכת בוכבינדר נ' הכנ"ר, כי נזק אינו יסוד באחריות להפרת חובת אמון (ראו: ע"א 610/94 בוכבינדר ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 334 (2003)); ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל ‏(‏נבו 5.5.2025‏)‏‏, פס' 101-102 לפסק דינו של השופט כבוב; ת"א ‏(‏כלכלית ‏)‏ 25839-01-19 בן יהודה נ' ויטנר ‏(‏נבו 16.8.2021‏; דבריו של כב' הנשיא דאז השופט ברק).  בעניין ביטון נ' פאנגאיה נדל״ן בע״מ (תנ"ג ‏(‏כלכלית‏)‏ 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל״ן בע״מ ‏(‏נבו 21.10.2013‏)‏), נפסק כי גם קשר סיבתי אינו נמנה עם יסודות העילה.  כלומר, ההפרה מושלמת אף אם יוכח שאלמלא ההפרה התוצאה הייתה זהה.  ובעניין תנ"ג ‏(‏כלכלית) 18994-07-15 יהודית דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ ‏(‏נבו 30.4.2017‏)‏‏ הוטלה אחריות על נושאי משרה, הגם שטובת ההנאה האסורה, במקרה הנדון שם - שוחד אזרחי, צמחה להם מבעל השליטה ולא מהחברה שבה כיהנו.  זאת, תוך שהם פועלים לטובת החברה.  כלומר, מבלי להזיק לה (ראו: עמיר ליכט ״וגשם אָיִן - חבות בנזיקין בשל הפרת חובת אמון וסיוע לה״ נקודה בסוף משפט (22.5.2025)).  על כן, בכל הנוגע להפרת חובת האמונים, כלל לא נדרש להוכיח כי נגרם נזק בר-פיצוי כתוצאה מההפרה.

למעלה מן הצורך - אחריות אישית של הנתבעת כנושאת משרה

59. בבקשתה מיום 16.2.2026, ביקשה הנתבעת להפנות לפסק הדין ת"א (מחוזי ת"א) 41953-01-17 קנפלר נ' נחמיה (נבו 8.2.2026)), שניתן לאחרונה, לביסוס הטענה כי גם אם ייקבע שפעלה בכובעה כדירקטורית, עדיין עומדת בפני התובעים משוכה גבוהה כדי לתבוע אותה אישית, בשל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה. בהקשר זה מפנה הנתבעת לאמות המידה שנסקרו באותו עניין, בדבר הצורך בקיומן של נסיבות מיוחדות לשם הטלת אחריות אישית על נושאי משרה.
60. עניין קנפלר נ' נחמיה אליו הנתבעת מפנה, עוסק באחריותם האישית של נושאי משרה כלפי צד שלישי חיצוני לחברה, ועובדה זו רלוונטית לקביעה שם כי "המבקש להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד צריך לעבור משוכה, שאינה נמוכה״ וכי "על התובע, המבקש להטיל אחריות אישית עליהם, לבסס יריבות משפטית ישירה מולם, ולא רק מול החברה״ (בפס' 83 לפסק הדין ת"א (מחוזי ת"א) 41953-01-17 קנפלר נ' נחמיה (נבו 8.2.2026)). נסיבות ענייננו שונות מעניין קנפלר, שכן התובע אינו צד שלישי חיצוני לחברה אלא בעל מניות בה, ולפיכך בעל מעמד וזיקה קרובים יותר מבחינת הדין, גם לפי פסק הדין בעניין קנפלר עצמו: ״הפרת החובות של נושאי המשרה כלפי החברה מקנה לה מעמד שבדין לעמוד על משמר האינטרסים שלה ולתבוע את אכיפת חובותיהם, פיצויים בגין הפרתן והשבת רווחים (עניין דרעי, בפסקה 102).  הדין מכונן גם מעמד לבעלי מניות להגיש תביעות נגזרות, אישיות וייצוגיות, ובמקרים המתאימים מכונן יריבות בינם ובין נושאי המשרה״ (פס' 91 לפסק הדין הנ"ל).  משכך, המשוכה הגבוהה שהוצבה באותו עניין ביחס לתביעה של צדדים שלישיים כלפי נושאי המשרה, אינה רלוונטית במלואה למקרה דנן.
61. למעלה מן הצורך, אציין כי ממילא מתקיימות בענייננו אמות המידה שנקבעו באותו פסק דין לביסוס אחריות אישית של נושא משרה. כך, נפסק שם כי "המבקש לתבוע אישית את נושאי התפקיד, יצליח לבסס מקרים חריגים אם מדובר בתרמית מצדם או אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שהוא מייחס לה (פס' 99(א) לפסק הדין הנ"ל, בהפניה לע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (נבו 2015), בפס׳ 65; ״כב' השופטת ברק-ארז, אף שנקטה בגישה מרחיבה יותר עדיין מצאה לציין שהיא תמימת דעים עם נקודת המוצא העקרונית שהתווה חברי לפיה הטלת אחריות אישית על בעלי מניות או נושאי משרה בתאגיד חייבת להישמר למקרים חריגים.  אין ספק שנודעת חשיבות לשימור האישיות המשפטית הנפרדת של תאגידים, ובהתאם לכך, לכלל שנושאי משרה בתאגיד אינם חייבים, במקרה הרגיל, באחריות אישית בשל מעשים או מחדלים של התאגיד.  כפי שנקבע בפסיקה, לצורך הטלת אחריות אישית אין די בכך שהופרה החובה לנהוג בתום לב (בין במשא ומתן לקראת חוזה ובין בקיום חוזה), אלא נדרשת הוכחה שנושא המשרה נגוע באשם אישי סובייקטיבי למעשים או למחדלים המהווים עוולה או כרוכים בהפרת חובה חוקית״ (בפס' 99(ב) לפסק הדין הנ"ל, בהפניה לפס׳ 2 לחוות דעתה של כב' השופטת ברק-ארז בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (נבו 2015)).  לצד זה, כב׳ השופטת ברק ארז סברה כי אין להציב רף גבוה מדי, וקבעה כי ״אני מסכימה כי המקרה הפרדיגמטי של הטלת אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות יהיה מקרה שבו התנהגותו הגיעה לדרגה גבוהה של חוסר תום לב.  עם זאת, אינני סבורה כי חוסר תום הלב האמור צריך להיות בדרגה הקרובה למרמה או להיות כרוך בהכרח בהטעיה" (שם, בהפניה לפס׳ 4 לחוות דעתה).  עוד נקבע כי בשלב הטרום-חוזי ״ככל שמדובר יהיה במצגים מטעים, וחסרי תום לב הדרך לביסוסה של האחריות האישית קלה יותר, ועמה היכולת לקנות מעמד בדין ויריבות לא רק מול החברה אלא גם מול נושא המשרה שאחראי למצגים האמורים״ (פס' 100 לפסק הדין הנ"ל).  ובמישור הנזיקי, נפסק כי לביסוס אחריות אישית נדרשת "מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה״ לרבות "קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי״ (פס' 107 לפסק הדין הנ"ל, בהפניה לע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, בפס׳ 27 (1997)).  ואשר לעוולת גרם הפרת חוזה, אחריות אישית תקום כאשר יוכח כי נושא המשרה "חרג מסמכותו, או פעל בניגוד לטובת החברה או ממניע זר״ (פס' 109 לפסק הדין הנ"ל, בהפניה לע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, בפס׳ 28 (1997)).  אם כן, המשוכה להטלת אחריות אישית על נושאי משרה לא גבוהה בענייננו כבאותו עניין לאור הזיקה הקרובה יותר בין התובעים לנושאת המשרה.  ממילא, גם לו היה מדובר בנסיבות התובעות את התקיימותן של נסיבות מיוחדות כמו בעניין קנפלר, נראה שהללו מתקיימות בענייננו.  רוצה לומר ,פסק הדין אליו בקשה הנתבעת להתייחס לאחר הגשת סיכומי הצדדים, דומני מחזק את מסקנותיי עד כאן.

סעד

62. משנקבע כי הנתבעת הפרה את חובת האמונים, יש לבחון את הסעד המתאים. בשונה מפיצוי על נזק שנגרם, הסעד המרכזי על הפרת חובת אמון אינו פיצוי נזיקי רגיל אלא "פיצויים שביושר" (equitable compensation), המכונים גם "פיצויי אמונאות".  כלשון כב' השופט ברק בהלכת קוסוי, "ניתן לנקוט לעניין זה לשון 'השבה'...  ניתן לנקוט לעניין זה לשון 'פיצוי', אם כי המנהל אינו מפצה את החברה על מעשה נזיקין שביצע כלפיה אלא מביא לידי כך, שיושבו לה כספים שהוציאה בגין הפרת חובת האמון שלו כלפיה.  ניתן לראות בכך פיצוי מיוחד (בחינת compensation שאינם damages...)" (עמיר ליכט "ביבר הזכוכית - כיצד ייאמדו נזק ופיצוי בקשר להפרת חובת אמון?" נקודה בסוף משפט (20.4.2024), בהפניה לע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל.  פויכטונגר בע"מ, לח‏(‏3‏)‏ 253 ‏ (1984)).  הסעד המרכזי בדיני אמונאות אינו פיצוי על נזק אלא שלילת הרווח שהפיק המפר - וזאת כדי להבטיח שאמונאי לא יפיק טובת הנאה מהפרת חובותיו, גם אם לא נגרם נזק לנהנה.
63. סעדים אפשריים נוספים, למשל בהיעדר רווח למפר, הם פסילת הפעולה או פיצוי מתקן (ע"א 817/79 קוסוי, בעמ' 281 [נבו]; תנ"ג 18994-07-15 דה לנגה נ' החברה לישראל, [נבו], פס' 175). הקושי להורות על סעד מסוג שלילת רווחי מפרת חובת האמונאות, טמון בכך שלא נטען ולא הוכח כי הנתבעת הפיקה רווח כספי כלשהו מהפרת חובת האמון, ועל כן אין תחולה לסעד של שלילת רווח.  נותר אפוא לבחון את האפשרות לפסוק פיצוי מתקן בגין הנזק שנגרם לתובעים.  כאמור, במצב דברים שבו הסעדים האמונאיים הקלאסיים, שלילת רווח או פסילת פעולה אינם ישימים, דיני האמונאות מכירים גם באפשרות לפסוק "פיצוי מתקן", שנועד לתקן את הנזק שנגרם בפועל לנהנה.
64. הפסיקה הישראלית ברובה תופסת את הסעדים בגין הפרת חובות אמונאות ככאלה הנשאבים ממערכות דינים קיימות. כאשר עסקינן בהפרת חובת הזהירות, הסעד נתפס כנגזר מדיני הנזיקין, ואילו כאשר עסקינן בהפרת חובת האמונים, הסעד נתפס כנגזר מדיני החוזים או מדיני עשיית עושר ולא במשפט.  תפיסה זו מעוגנת גם בלשון סעיף 256(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע כי "הדינים החלים על הפרת חובה הם דיני הפרת חוזה, וכן בסעיף 10 לחוק התרופות בשל הפרת חוזה, התשל"א-1970, המאפשר פיצויים בגין הפרת חובת אמון (ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל ‏(‏נבו 5.5.2025‏)‏‏, בפס' 101: "מכאן עולה, כי הפרת חובת אמונים היא בבחינת הפרת חוזה, על כל המשתמע מכך, הן במישור יחסי העבודה שבין נושא המשרה ובין החברה, הן בעניין הסעדים שמוקנים בידי החברה, המוגדרים, אם כן, בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970" וגם בפס' 122-123: "על הפרת חובת אמונים חלים כאמור, בשינויים המחויבים, הדינים שחלים על הפרת חוזה.  בתוך כל אלה, רלוונטי לענייננו סעיף 10 לחוק התרופות [...] סעיף זה מגביל את הזכות לפיצויים, כך שהנזק הנתבע על ידי הנפגע צריך להיות קשור בקשר סיבתי עם הפרת החוזה (בענייננו עם הפרת חובת האמונים), וכן על הנפגע להצביע גם על כך שראוי היה לצפות נזק זה מראש". 
65. לפי פרופ׳ ליכט, גישה זו של הפסיקה מעוררת קשיים. זאת מכיוון שדיני האמונאות הם מערכת דינים עצמאית שמקורה בדיני היושר האנגליים, והם מבוססים על ופועלים לפי היגיון שונה מזה של דיני הנזיקין ודיני החוזים (ראו: עמיר ליכט, דיני אמונאות - חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, התשע"ג-2013, בעמ' 262-263).  לשיטתו ככל שדיני עשיית עושר או דיני החוזים מונעים על ידי תכלית התואמת את זו של דיני האמונאות - למשל "אין חוטא נשכר", אזי ניתן להקיש מדינים אלו לדיני האמונאות, אבל כאשר הגשמת התכלית של דיני האמונאות, דהיינו - מזעור האופורטוניזם ביחסי נציגות ואמון, לא מתאפשרת במסגרת דוקטרינות מדינים אלה, יש לנקוט גישה משפטית שונה.  כפועל יוצא מכך סוגיית הפיצויים צריכה להיחתך לשיטתו לפי שיקולי מדיניות (בכפוף לגבולות הדין ולמה שעולה בקנה אחד עם החקיקה, כפי שעולה גם מחלק מהפסיקה: "יהא זה מצער, אם הדין יכיר בחובות שונות אך לא ייתן סעד מתאים להפרתן.  הסעד צריך שיהלום את החובה, והתרופה צריכה להלום את ההפרה" (עניין קוסוי, בעמ' 281).  לשיטת ליכט, הדוקטרינות השונות המסייגות ומגבילות את היקף הפיצויים על עוולה נזיקית ועל הפרת חוזה, ובהן דרישת הצפיות הסבירה, התחשבות בהתערבות גורם זר וכן אשם תורם, מבטאות יחדיו מדיניות משפטית וחברתית מסוימת.  מדיניות זו חותרת לעצב הסדר הנותן משקל לאינטרסים של הצדדים המעורבים, לציפיות לגיטימיות שלהם ובעיקר לציפיות הכלל חברתיות - כלומר, לתכלית של המוסד המשפטי של מושג העוולה ומושג החוזה.  במערכות אלה, יש לשני הצדדים, הן המפר הן הניפר, אינטרסים וציפיות הראויים להתחשבות, אך שונה הדבר לגבי יחסי אמונאות.  בהקשר זה, תכלית המוסד החברתי-משפטי היא לאפשר מערכות יחסים של כוח-כפיפות המבוססים על התמסרות מוחלטת.  'האמונאי נוטל על עצמו לפעול כ"מלאך" לטובת הנהנה, ללא חשש לניגוד עניינים ותוך גילוי מלא, הנהנה ניאות להפקיד את ענייניו בידי האמונאי.  לשיטת ליכט, בהעדר הסכמה תקפה של הנהנה, אין לאמונאי, שלא כמו לצד בחוזה או למזיק מן השורה, כל אינטרס לגיטימי הראוי להגנה חברתית'.  בנזיקין ובחוזים, כשבאים להכריע כמה פיצוי מגיע, המשפט מתחשב גם באינטרסים של הצד שגרם את הנזק או הפר את החוזה.  למשל, אם מזיק פעל ברשלנות אבל גם הניזוק תרם בהתנהגותו לקרות הנזק, המשפט מפחית את הפיצוי - כי הוא מכיר בכך שלמזיק יש זכות לפעול בחופשיות, ולא הוגן להטיל עליו את מלוא האחריות כשהוא לא הגורם הבלעדי.  הדוקטרינות מבטאות הכרה בכך שלשני הצדדים יש אינטרסים שראויים להתחשבות.  אצל אמונאי, המצב שונה.  האמונאי קיבל על עצמו לפעול אך ורק לטובת הנהנה.  זו מהות מערכת היחסים, האמונאי מלכתחילה, שלא כמו המזיק או הצד לחוזה, אינו סוכן חופשי לפעול בעולם כראות עיניו.  מכאן שהדוקטרינות שמפחיתות פיצויים בנזיקין ובחוזים, שהרציונל שלהן הוא איזון מול אינטרסים של הצד המפצה כסוכן חופשי, אינן רלוונטיות ביחסי אמונאות, כי אין שם אינטרס נגדי שהמשפט מכיר בו כלגיטימי, שצריך לאזן מולו.  לפיכך יש מקום לדרישת סיבתיות בסיסית בלבד, שתבטיח כי תביעת הפיצויים לא תהא שרירותית.  מעבר לסף זה, על המשפט האזרחי לגייס את כל מאמציו להרתיע את האמונאי מההפרה, ואם הלה עשה כן - להטיל עליו אחריות.  בפרט, כאשר סעדי ההשבה השונים אינם אפשריים ולניפר יש רק תביעה לפיצויים.  פיצויי אמונאות מגשימים מדיניות זו בהקנותם לנהנה הניפר תביעה לכל מה שהיה עשוי לצמוח אלמלא ההפרה, גם בחוכמה שלאחר מעשה (עמיר ליכט דיני אמונאות - חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי (2013), בעמ' 368-369; ראו גם: רות פלאטו - שנער דיני בנקאות: חובת האמון הבנקאית (2010), בעמ' 289-293: "על פי דוקטרינת הפיצוי המיוחד, מוסמך בית המשפט "לרכך" את כללי הפיצויים הרגילים ולהגמיש את מבחני הסיבתיות, ריחוק הנזק, האשם התורם והחובה בדבר הקטנת הנזק, אשר על בסיסם נקבעים הזכאות לפיצוי וסכומו.  כן מוסמך בית המשפט "לרכך" את הדרישות באשר לחישוב שיעור הנזק [...] הפיצוי המיוחד נועד לתיקון נזקו של הנפגע והוא מבוסס על רציונל מפצה אולם, למטרה עיקרית זו מצטרפות שתי תכליות לוואי, השלובות זו בזו: ענישת המפר באופן שיהלום את חומרת הפגיעה, והרתעה נאותה מפני פגיעות דומות כחלק ממנגנון הכוונת ההתנהגויות.  ודוקו, הפיצוי המיוחד אינו פיצוי עונשי לשמו: פיצוי עונשי לשמו מושתת במוצהר על אדנים עונשיים ובא להבטיח כי הנתבע ייענש על התנהגותו המחפירה.  ה"פיצוי" העונשי כלל אינו פיצוי, אלא מטרתו היא להעניש את המפר").  אם כן, לפי גישה זו, אפשר שהפיצוי האמונאי יהא פיצוי "מתקן" ולא כזה השולל את רווחי המפר, אך פיצוי כזה אינו כפוף בהכרח אף לתפיסתי ,לכללי הסיבתיות ואמדן הנזק המחמירים יותר של דיני הנזיקין ודיני החוזים.
66. יצוין לצד זאת, שגישה פרשנית זו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם כלל הפסיקה. כך יש בה גם 'מתח' מסוים עם נוסח סעיף   (א) של חוק החברות, תשנ"ט-1999, לפיו: "על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים".  עם זאת, הוראת החוק אינה שומטת את הקרקע תחת הפרשנות.  כפרשנות מקיימת שעולה בקנה אחד עם הוראות אלה, ליכט מציע לפרש את התיבה כ"חוזה הרלוונטי בהקשר הנדון", קרי, כחוזה אמונאות המקים נסיבות ייחודיות.  ניתן בהחלט להלום גישה זו עם הוראות החקיקה, שכן סעיף 256(א) לחוק החברות, על אף לשונו המפנה לדיני החוזים, ניתן לפירוש באופן המאפשר את התאמת הסעדים לאופי המיוחד של חובות האמונאות, בבחינת "השינויים המחויבים".  חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בהוראת סעיף 256(ג) לחוק החברות, המאפשר לבית המשפט להורות על סעדים נוספים מעבר לאלה הקבועים בחוק התרופות.
67. גם בפסיקה, הגם שזו אינה אחידה ביחסה לסוגיה, ניתן למצוא עדות לפרשנות שעולה בקנה אחד עם הגישה של פרופ' ליכט שתוארה לעיל. כך למשל, פיצוי בהתאם לגישה כזו הוכר על ידי בית המשפט העליון, פה אחד, בפרשת קרטין נ' עתרת ניירות ערך (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, נג(3) 385 (1999)).  באותו מקרה הופרה חובת האמון על ידי מנהל תיקי השקעות, אשר רכש ללקוחותיו ניירות ערך מסוימים בשל העניין האישי שהיה לו בהם, תוך שהוא פועל במצב של ניגוד עניינים לאורך כל תקופת השליחות.  כך, באותה פרשה, כב׳ השופט אנגלרד קבע כי: "למערערים עילת תביעה בחוזים נגד המשיבים.  הם זכאים אפוא לפיצויים על הנזק שנגרם להם כתוצאה צפויה מהפרת חובת הנאמנות" (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך ‏(‏2000‏)‏ בע"מ, נג‏(‏3‏)‏ 385 ‏(‏1999‏)‏‏, בפס' 20).  באותו מקרה, היה קושי משמעותי לקבוע קשר סיבתי לנזק ולאמוד את היקף הנזק משהתברר שבתקופה הרלוונטית התרחשה ירידה כללית בשוק ניירות הערך, ועל פי כללי הסיבתיות הרגילים של דיני החוזים, אמור היה הפיצוי לבטא אך את ההפרש בין ירידת שווי תיק ההשקעות של הלקוחות לבין ירידת השווי הכללית בשוק.  כלשון בית המשפט: "בשלב זה מתעוררת שאלת הסיבתיות בכל חריפותה.  ואמנם, יש בטענתם של המשיבים, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשי ההפרה לבין אובדן ההשקעות, משום מכשול אמיתי בדרכם של המערערים לקבל פיצויים", אך חרף זאת, עקב הקושי להכריע בשאלת הסיבתיות, ובשל כך שמדובר היה בהפרת חובת אמון, בחר בית המשפט לפצות את הלקוחות במלוא ירידת ערכו של תיק ההשקעות, כולל ירידת השווי שמקורה בתנודות השוק.  שיטה זו החזירה את הלקוחות למצבם ערב ההשקעה, על ידי כך שהעניקה להם את מלוא השווי של השקעתם - קרי, פיצוי בגין האינטרס השלילי שמשיב את מצבם למצב שלפני כריתת החוזה, כאילו ביטלו אותו, זאת, אף שהפיצוי בדיני החוזים הוא ככלל בגין אינטרס הציפייה בלבד.  העובדה שמדובר היה בהפרת חובת אמון היא שהובילה לקביעה זו, ומכוחה זכו הלקוחות בתרופה שלא היו זוכים לה על פי כללי הפיצויים החוזיים הרגילים.  בית המשפט היה ער לכך שעל פי שיטה זו "לקוח עשוי לזכות ביתרון כלכלי ממשי החורג ממידת הפיצויים שהייתה מגיעה לו לפי מבחני הסיבתיות המסורתיים, כי הרי אפשר שהלקוח היה משקיע בשוק גם לולא הפר הנתבע את חובת הנאמנות שלו", אך הצדיק זאת, בין היתר, בנימוק של הרתעה (שם, בפס' 24).  בית המשפט ביסס את גישתו, בין היתר, על פסק דינו של בית המשפט העליון של קנדה בפרשת Hodgkinson v.  Simms (1994) 117 D.L.R.  (4th) 161, שם נקבע כי כאשר מדובר בהפרת חובת אמון ביחסי אמונאות, יש הצדקה להטיל את סיכוני השוק על המפר ולהחזיר את הנפגע למצבו לפני ההתקשרות, וזאת מטעמי מדיניות של הרתעת אמונאים ושל שמירה על המנגנון החברתי של יחסי האמון (שם, בפס' 29-30).
68. אם כן, על אף השימוש בטרמינולוגיה של "עילת תביעה בחוזים", ניתן לראות כי כב' השופט אנגלרד פוסק פיצויים אמונאיים כפי שליכט מגדירם (ראו בהקשר זה גם: ע"א 189/85 קוגלר נ' שוסהיים, מג(1) 241 (1989)‏‏ "ספק בעיניי, אם למקרה כזה, בו הנאמן עצמו נוטל מנכסי הנאמנות ומעבירם לאחר, נועד סעיף 12(א) הנ"ל, הדן בנזק ובאובדן. אך מכל מקום אין לראות בתרופה שמעניק סעיף 5(א) לחוק השומרים, אליו מפנה סעיף 12(א) לחוק הנאמנות, דהיינו פיצויים, תרופה בלעדית, שניתן להשיגה נגד הנאמן.  בהתאם לסמכותו הכללית, רשאי בית המשפט לתת כל צו שימצא לנכון, אם הדבר דרוש כדי להגן על זכותו של אדם, ובין היתר גם צו עשה.  פירוש אחר אינו עומד במבחן ההיגיון.").
69. גישה דומה של ריכוך מסוים בדרישת הסיבתיות מטעמי הרתעה ניתן למצוא גם בפרשת אגריפרם (ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון ‏(‏נבו 15.7.2010‏)‏‏), שעסקה בהפרת זכות סירוב ראשונה במניות. באותו מקרה קבע בית המשפט העליון כי טובת ההנאה שצמחה למשיבים ממכירת המניות אומנם לא הייתה מכיסה של המערערת, אולם נמצא כי אם הייתה ניתנת למערערת האפשרות לרכוש את המניות מבעוד מועד, והיא הייתה מממשת אותה, היא הייתה נהנית מכל עליית ערך המניה, ומכאן ניתן לסבור שהתעשרות המשיבים הייתה "על חשבון" המערערת.  בית המשפט היה ער לביקורת על גישה מרחיבה זו באמצעות שיוך "רעיוני" של רווחי המפר לנפגע, ולקושי בהוכחת הקשר הסיבתי שכן רווחי המפר נובעים מפעולתו להשאת הרווח ולא מעצם הפרת ההסכם; יחד עם זאת, נקבע כי קשר סיבתי אינו נקבע רק על פי היסוד העובדתי אלא נגזר גם ממדיניות משפטית, וכי די בנטילת האפשרות מהמערערת כדי לקיים את יסוד הקשר הסיבתי.  מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך, נקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת המשיבים שההתעשרות לא הייתה "על חשבון" המערערת, היה ראוי להפעיל את הכלל לפיו "אין החוטא יוצא נשכר", מכוח דוקטרינת "ההשבה ההרתעתית".  בית המשפט סבר כי הכרה בהתעשרות המשיבים עלולה להוביל מפרי חוזים פוטנציאליים לסבור כי הפרת הסכם עשויה להיות משתלמת, ולעודד הפרה של הסכמים חלף קיומם בתום לב.  לצד זאת, נפסק גם כי השימוש בכלי של "השבה הרתעתית" צריך שייעשה במשורה, תוך בחינת שיקולים כגון חומרת התנהגותו של הנתבע, החשיבות שהדין מייחס לכלל שהופר, קיומו של זדון ממשי, מערכת היחסים בין התובע לנתבע, כאשר במצבים שבהם מדובר על הפרת חובת אמון או נאמנות תגדל הנכונות להורות על השבה הרתעתית, קיומם של אמצעי אכיפה חלופיים ומידת האפקטיביות שלהם - וזאת ברשימה שאינה סגורה (ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון (נבו 15.7.2010), פס' 38-43; ראו גם יורם דנציגר וליאת בבלוקי-פילרסדורף "השבה הרתעתית - אימתי? בשולי ע"א 2167/16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ" ספר מרים נאור 645, 665-666 (אהרן ברק, דפנה ברק-ארז, מיכל גל, רונן פוליאק, אבישלום וסטרייך וסתיו כהן עורכים, 2023)).
70. בענייננו, בכל הכבוד, דעתי כדעת ליכט, ועל כן יש הצדקה לפסוק סעד לתובעים, ונותרת שאלה לגבי שיעורו. משאין רווח בר-כימות בגין ההפרה למפרה, מוצדק לפנות לסעד מתקן.  כאמור לעיל, שלא כמו בהקשרים הנזיקי והחוזי, משאנו מצויים במסגרת של דיני אמונאות די בזיקה סיבתית מסוימת בין ההפרה לנזק, ואין צורך במבחן מחמיר כגון "הגורם שאין בלתו"; כמו כן, אין דרישה לאמוד במדויק את שיעור הנזק.  אלא שבענייננו הריכוך בדרישת הסיבתיות והאמדן המדויק אינו מסייע בהכרח, ואסביר: הנזק שהתובעים מזהים הוא ההפרש בין המס ששילמו בפועל לבין המס שהיו משלמים לפי השומה הראשונית.  ברם, כאמור לעיל, ההלכה קובעת כי תשלום מס אמת אינו נזק בר-פיצוי - וזאת במנותק משאלת הקשר הסיבתי, אין להגדיר תשלום מס אמת כנזק.
71. עולה אפוא השאלה האם גם בנסיבות אלה מוצדק לפסוק לתובעים את מלוא הסעד המבוקש על ידם.  עוד עולה שאלה קשורה אך נפרדת: האם יש תחולה לעקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה" בהקשרים אלו, זאת כדי לבחון מה דינן של טענות הנתבעת הנוגעות לחוסר תום הלב שבהתנהלות התובע.

מעילה בת עוולה ו\או אשם תורם?

72. חלק ניכר מטענות הנתבעת התמקדו בכך שהתובע התנהל בחוסר תום לב לשיטתה. בכלל זה, דיווחיו הבלתי עקביים לרשויות המס ו"דיבור בשני קולות" ביחס לסיווג החברה כ"איגוד מקרקעין".  להלן אבחן את השלכותיה של התנהלות התובע, ככל שזו אינה תמת לב, על זכאותו לסעדים המבוקשים, ובפרט על היקף הפיצויים המגיעים לו בגין הפרת חובת האמונים.
73. הדוקטרינה של פיצויי אמונאות איננה עקבית וקוהרנטית בפסיקה הישראלית, ובהתאם לכך גם אין הלכה פסוקה אחידה לגבי התחשבות באשם תורם לגביהם, או בעקרונות כמו "מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה" ו"לא ייצא חוטא נשכר" בכל הקשור לנהנה, להבדיל מהאמונאי (ראו למשל בת"א ‏(‏מחוזי ב"ש‏)‏ 58242-07-15 חטב נ' ד.י. דוידי השקעות בנדל"ן בע"מ ‏(‏נבו 8.2.2021‏)‏‏, שאושר בע"א 2628/21 החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ נ' חטב ו-26 אח' ‏(‏נבו 26.5.2022‏, שם נפסק כי הופרה חובת זהירות וחובת אמון, ובכל זאת הופחתו הפיצויים מחמת אשם תורם, אך יצוין שהללו הופחתו ספציפית בהקשר של ההפרה שבוצעה בהתרשלות אך בהיעדר יסוד נפשי של חוסר תום לב כבענייננו).  אליבא דליכט, בדין הישראלי אין מקום להתחשבות באשם תורם באמידת הפיצוי בקשר להפרת חובת אמון והטעם לכך הוא ההבחנה שנדונה לעיל בתפיסות היסוד של דיני הנזיקין והחוזים לעומת אלה שבבסיס דיני האמונאות (ראו: עמיר ליכט "רישול אופנתי" נקודה בסוף משפט (13.7.2019).
74. לנוכח העמימות בדיני האמונאות בסוגיה זו, ניתן לבחון כיצד מתייחס המשפט הישראלי לחוסר תום לב או להיעדר ניקיון כפיים של תובעים בהקשרים משפטיים אחרים: בדיני עשיית עושר ולא במשפט, בדיני החוזים, ובסעדים מן היושר ככלל, ולנסות להקיש מהם, בשינויים המחויבים, לענייננו. למרות הכלל המסורתי שקבע כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", המשפט הישראלי מותיר לרוב את האפשרות ליתן סעד גם לצד שהיה שותף לאי-חוקיות, וזאת כדי למנוע ממפר להשתמש בטענת אי-החוקיות ככסות להתחמקות מחובותיו ולהתעשרות שלא כדין (דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים - כרך ג (2003), בעמ' 587).
75. בפסיקה נקבע לא אחת שיש לפסוק לניזוק את נזקו הממשי, גם אם בעבר הגיש לרשויות המס דיווחים כוזבים על הכנסותיו. כלומר, שחטאיו של ניזוק בהליכים מול הרשויות, אין בהם כשלעצמם כדי לגזול ממנו פיצוי נזיקי (ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז(3) 2400, 2404-2406 (1963); ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף, פס' 5(ג) לפסק דינו של כב׳ השופט מצא (נבו 9.12.1993)).  כך למשל, נפסק בעניין צוף כי "אין לומר כלל ועיקר, שהצהרתו של התובע למס הכנסה משמשת כעין השתק או הודאה מצדו המחייבת אותו במעמדו כתובע פיצויים".  בית המשפט הבהיר כי "אילו, למשל, עלה בידי התובע להוכיח בראיות, שהן נעלות מכל ספק, שהוא רימה את פקיד השומה ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר להצהרתו למס הכנסה, ודאי יהא בית-המשפט חייב לפסוק לו את נזקו הממשי ולא תהיה טענה בפי הנתבע שאסור לו, לתובע, לתבוע סכום העולה על הסכום שהיה מתקבל לפי הצהרתו למס הכנסה".
76. בדומה, בעניין בוסקילה נקבע כי "אין זה מדויק לומר, שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר, הסותרת עדות אחרת, היא מעין-השתק או הודאה מצד המצהיר, המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים". בית המשפט הטעים כי כשהוכחה הכנסה בשיעור העולה על הדיווח לרשויות, יש לפסוק על פיה "אף שזו עולה על ההכנסה שעליה הצהיר בדיווח" (ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, 789 (1984)).  עמדה זו חזרה בפסיקה פעמים רבות נוספות.  למשל, בעניין ריעני, בהסתמך על הלכת צוף, נפסק כי "אין מונעים מן הנפגע מלהוכיח, בגדר תביעתו לפיצויים, כי הכנסתו למעשה היתה גבוהה מן ההכנסה שעליה הצהיר בפני פקיד השומה" (ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף, פס' 5(ג) לפסק דינו של כב׳ השופט מצא (נבו 9.12.1993)) גם בעניין לוי נקבע כי אי דיווח מלא של התובע על הכנסותיו אינו מונע ממנו את הזכות לתבוע את מלוא נזקיו (ע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לוי, פס' 4 לפסק דינו של כב׳ השופט לוין (נבו 11.12.1996)).  בפסק דינו המנחה בסוגיה זו, עניין אררט נ' בן שבח, עמד בית המשפט העליון  על הרציונל שביסוד הלכה זו:

"נזק זה הינו הנזק כשהוא מחושב על-פי הכנסתו האמיתית של המנוח, אפילו הצהיר בזמן מן הזמנים על הכנסה אחרת, נמוכה יותר...  אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו...  הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס אינה מחייבת, בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכוח דיני הנזיקין [...] אם מתברר שפלוני הצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס, ניתן לדאוג שישלם את המגיע ממנו, את מה שלא שילם בעבר, על-ידי כך שתוכן ראיותיו ופסק-הדין שיינתן בענייניו ידווחו לשלטונות המס [...] בדרך זו, גם יקבל את המגיע לו כנפגע וגם ישלם את המגיע ממנו כנישום [ההדגשה לא במקור]" (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 498-500 (1997)).

77. ניתן להקיש מהלכות אלו לענייננו, ואף מקל וחומר. כאמור, הדוקטרינות המסייגות את היקף הפיצויים בנזיקין ובחוזים מבטאות מדיניות הנותנת משקל לאינטרסים ולציפיות של שני הצדדים.  אולם שונה הדבר ביחסי אמונאות בהם התכלית היא לאפשר מערכות יחסים של אמון מוחלט.  משכך, אם בדיני הנזיקין - שם יש הצדקה להתחשב באשמו של הניזוק - נפסק כי אין לשלול פיצוי בשל דיווחים כוזבים לרשויות המס, קל וחומר שבדיני האמונאות אין לאפשר לנאמן מפר להיבנות מהתנהלות פסולה של הנהנה.  שאם לא כן, תיווצר תוצאה שבה נאמן שהפר את חובותיו ייצא נשכר.
78. ביישום בענייננו, המסקנה מהמקרים שנסקרו לעיל היא שגם אם התובע איננו תם לב כטענת הנתבעת, אין בכך כדי לשלול את הפיצוי שמגיע לו מכוח דיני האמונאות. לצד זאת, הבדל שבכל זאת קיים ורלוונטי לענייננו, הוא שבמקרים שנסקרו לא נקבע כי עצם התשלום לרשויות המס מהווה נזק, אלא שאין לאפשר לנתבע להיבנות מחוסר תום ליבו של התובע בהליכים מול רשויות המס כדי להקטין את הפיצוי המגיע על נזק אחר, כגון אובדן השתכרות.  במקרים ההם, הדיווח המוטעה היה רלוונטי רק לצורך חישוב סכום הנזק עצמו, ולא היווה את הנזק הנטען.  בענייננו, לעומת זאת, התובעים טוענים כי הנזק הישיר הוא ההפרש בין סכום המס ששילמו בפועל לבין הסכום שהיו משלמים לפי השומה הראשונית.  אמדן כזה מעורר קושי, שכן משמעותו תהיה ששומת האמת היא היא הנזק בר הפיצוי, וזו קביעה שכאמור סותרת את ההלכה הפסוקה (ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים ‏(‏נבו 6.2.2006), בפס' ו(2) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין, המצטט את קביעת בית המשפט המחוזי) .
79. נמצאנו למדים שאומנם מוצדק לפסוק פיצויי אמונאות חרף חוסר תום ליבו האפשרי של התובע, אך אין לקבוע כי תשלום מס האמת הוא הנזק. מטעמי בהירות, אזכיר כי ה"מלכוד" בכל הנוגע לסעד בענייננו הוא כדלקמן: התרופה הקלאסית בדיני אמונאות היא שלילת רווחי המפר; מקום שבו שלילה כזו אינה אפשרית בהיעדר רווחים כאמור, פונה בית המשפט לפיצוי מתקן, שהפסיקה הישראלית תופסת אותו לרוב ככזה שנובע מדיני הנזיקין והחוזים - קרי, פיצוי המותנה בהוכחת נזק קונקרטי שנגרם ובקיומו של קשר סיבתי.  אשר לקשר הסיבתי, אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת התביעה, שכן במסגרת דיני אמונאות, וכפי שנדון לעיל, די בזיקה סיבתית כלשהי ולא נדרש קשר סיבתי לפי אמות המידה המחמירות של דיני הנזיקין, אך הדבר לא מרפא את הקושי הנוגע להגדרת הנזק בענייננו.  נכון הוא שגם בפיצוי מתקן במסגרת דיני אמונאות ניתן לערוך אומדן נזק היפותטי או יחסי, אך גם אומדן כזה צריך להיות בעל זיקה לנזק שנגרם בפועל.  שאין בענייננו אפשרות לשלול את רווחי האמונאית המפרה, אין אלא לפסוק פיצוי מתקן בגין נזק ממשי שנגרם, שאינו חוסר היכולת להימנע מתשלום מס אמת.  בענייננו, התובעים הצביעו על נזקים כאלה מלבד ההפרש בין השומות: הוצאות שמאות בסך 52,709 ש"ח והוצאות משפטיות בהליך הערר בסך 50,000 ש"ח, סך הכל 102,709 ש"ח.  אלו הוצאות ממשיות, שקיימת זיקה סיבתית בינם לבין מעשיה של הנתבעת המהווים הפרת חובת אמונים.  גישה זו עולה לטעמי בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שכן היא אינה מגדירה את תשלום מס האמת, כשלעצמו, כנזק.
80. הגם שלא נעלמה מעיניי התנהלותו של התובע, כפי שמשתקף למשל מה"דיבור בשני קולות" שמתבטא בהצהרה בהסכם עם המוכרים מיום 25.9.2019 כי החברה היא איגוד מקרקעין, לצד הטענה המכחישה עובדה זו אל מול מסמ"ק, וכן מדיווחים לא עקביים לרשויות המס, הרי שמבלי לקבוע מסמרות האם התנהגות זו הייתה ניסיון "שיטת מצליח" , לשלם מס נמוך יותר כטענת הנתבעת, או שאכן כטענת התובעים מדובר היה בשגגה ובהיענות לבקשת עורך הדין של הצד השני; הרי שבענייננו, גם תחת ההנחה המחמירה ביותר עם התובעים, בנסיבות העניין ומשבתגובה לפניית מסמ"ק התובעים פעלו והגישו הערכות שמאיות חדשות וזאת מבלי שידעו כלל על מעשיה של הנתבעת ומכתבה למסמ"ק, ובהינתן העובדה שקיימים כלים משפטיים שתכליתם להתמודד עם דיווח שגוי לרשויות המס, לא מצאתי שנכון לשלול סעד המגיע לתובעים כדין בגין הפרת חובת האמונים של הנתבעת.
81. עם מעשיו של התובע, ככל שאכן נגועים בחוסר תום לב, יש להתמודד במסגרת המתאימה לכך, שכן לא מתקנים עוול בעוול. זו גם מגמת הפסיקה כפי שנסקרה לעיל, המעדיפה לפסוק בהתאם לסעד המגיע בתגובה להפרה ככל שהמסקנה המשפטית כי יש בסיס לסעד כאמור, גם אם הניזוק התנהל באופן בעייתי מול רשויות המס, תוך השארת הטיפול ב"חטאיו", אם היו כאלה, לאכסניה הרלוונטית.  מה גם שבסופו של דבר יש הושג הסדר פשרה עם רשויות המס כאמור.

פיצויים עונשיים

82. התובעים עתרו לפיצויים עונשיים שישקפו את חומרת מעשיה של הנתבעת וירתיע אותה ואחרים ממעשים דומים בעתיד, בסך של 1,000,000 ש"ח.
83. פיצויים עונשיים, או בשמם הנרדף פיצויים לדוגמה, הם פיצויים שאינם משקפים הערכה של הנזק שנגרם לניזוק מעוולה, אלא מטרתם היא להעניש את המעוול על התנהגותו המזיקה (יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית כרך שלישי 579 (1976); אליקים רובינשטיין "פיצויים עונשיים - מבט מכס המשפט" ספר אור 93, 103 (2013)).
84. הדין הישראלי הכיר בסמכות בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים במקרים חריגים, כאשר התנהגות המזיק חמורה במיוחד וראויה לגינוי, והעוולה בוצעה מתוך כוונה או זדון (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004); ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו נ' זינגר (נבו 11.04.2005)). בהקשר של הפרת חובות אמונאות, בית המשפט העליון הותיר פתח מפורש להטלת פיצויים עונשיים "בבוא העת ובמקרה מתאים", תוך הדגשה כי סעד זה ייוחד למקרים קיצוניים של "הפרה חמורה ואשם כבד" (ע"א 9225/01 זיימן נ' קומרן (נבו 13.12.2006), פס' 25).
85. בעניין בן יהודה נ' וינטר (ת"א ‏(‏כלכלית ‏)‏ 25839-01-19 בן יהודה נ' ויטנר ‏(‏נבו 16.8.2021‏)‏), שעסק בנושא משרה בחברה פרטית שכיהן כסמנכ"ל טכנולוגיה ומשקיף בדירקטוריון, אשר תמך באחת מקבוצות המשקיעים עמן ניהלה החברה משא ומתן להשקעה, מבלי לגלות לדירקטורים ולבעלי המניות כי קשר עמה הסכמים בדבר תנאים שיקבל אם היא זו שתשקיע; בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את חובת האמון באי-גילוי ניגוד העניינים, אך דחה את התביעה הכספית בהיעדר קשר סיבתי להפסדי התובעים - נקבע עם זאת כי המקרה "היה יכול להיות מקרה שראוי ומתאים להטיל בענייננו פיצויים עונשיים על הנתבע", וכי "ברי כי עניינו במקרה העונה על החומרה הרבה שנדרשת על ידי בית המשפט העליון לשם פסיקת פיצויים עונשיים, שהיה צולח גם את המשוכה שעניינה זהירות היתר המתבקשת על ידי בית המשפט העליון", אלא שהסעד לא ניתן בפועל מטעמים פרוצדורליים, מכיוון שהסעד לא התבקש בכתב התביעה ולא מצאו לבקש את תיקונו (שם, פס' 84, 94-95). לצד זאת, גם שם, ציין השופט כבוב בפסק דינו ש:

"איני סבור כי כל עת שעסקינן בהפרת חובת הגילוי של נושא משרה, ואף חובת גילוי על אודות ניגוד עניינים בו היה מצוי, יהיה מקום להטיל פיצויים עונשיים על נושא המשרה.  רחוק מכך.  כל מקרה ראוי לבחינה קפדנית בראי חומרת המעשים של נושא המשרה בנסיבות הפרטניות של המקרה" (עניין בן יהודה, פס' 94).

86. בהתייחס לכך בספרות נכתב כי דברים אלה "מניחים תשתית לשימוש בכלי הזה גם בקשר להפרת חובת אמון, בקנה אחד עם המסגרת שעיצב בית המשפט העליון עד כה", וכי מעתה הללו "צריכים לעמוד לנגד עיניהם של אמונאים בכלל וכן של אמונאים בחברה" (עמיר ליכט "למען יראו וייראו - לקראת פיצויים עונשיים על הפרת חובת אמון?", נקודה בסוף משפט (17.10.2021)).
87. לצד זאת, ההצדקה להטלת פיצויים עונשיים בדיני אמונאות קטנה משמעותית בהשוואה לחיובים אזרחיים אחרים. כפי שנדון בהרחבה לעיל, הסיבה נעוצה בכך שממילא מערכת הדוקטרינות שהתפתחה בדיני אמונאות מטילה על האמונאי המפר חבויות נרחבות בהרבה מאלה החלות על מפר בנזיקין או בחוזים.  לכך מצטרפים הכללים המרחיבים במיוחד בהשוואה לכללי הסיבתיות הרגילים במשפט האזרחי לקביעת זיקה ואחריות.  כפועל יוצא, מצטמצם המרחב שבו עשוי להיות צידוק להטלת פיצויים עונשיים כדי לחזק את ההרתעה והוספת פיצויים עונשיים עלולה להיות בבחינת כפל פיצוי או הרתעה לא מידתית בנוסף לכך, דיני הגילוי המיוחדים שבגדר סעד החשבון, ובמיוחד העברת נטלי הראייה והחזקות הראייתיות כנגד האמונאי המפר, פועלים למיתון הנחיתות במידע של הנהנה-הניפר, מעבר לחלוקת הנטלים הטיפוסית בסכסוכים אזרחיים רגילים.  כתוצאה מכך, גם רכיב ההסתברות להטלת החבות עשוי לגדול, ובכך להגדיל את תוחלת ההרתעה של הסעדים ללא תלות בפיצויים עונשיים (עמיר ליכט, דיני אמונאות - חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, התשע"ג-2013, בעמ' 394-396).  עם זאת מצאתי שהמקרה הנדון מתאים לפסיקת פיצויים עונשיים בנוסף לכך.  הגם שפיצויים מסוג זה הם החריג ולא הכלל ושמורים למקרים חריגים וחמורים במיוחד, ודומה שטרם נפסקו בהקשרי הפרת חובת אמונאות .  דומני מקום בו אמונאי פועל משיקולים זרים , מעלי ניחוח נקמני גחמתי , בהציגו לרשויות מיוזמתו מידע בלתי בדוק, תוך הסתרת קיומו של קשר ישיר עם רשויות המס מהשולח , תוך חריגה למעשה מן השליחות שנטל למעשה על עצמו מעצם פנייתו הישירה לרשויות על אף שלא התבקש לכך, תוך שימוש במידע שהגיע לידיו בכובעו כבעל תפקיד בחברה ותוך שהוא מציג עצמו ככזה בפני הרשויות, סבורני שיש מקום לקביעת פיצוי עונשי הגם שבסכום מידתי.  מצאתי כי סך של 66,000 ₪ מהווים ביטוי נאות כפיצוי עונשי במקרה זה.

סוף דבר

88. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שניתנת לזכות התובעים הצהרה הקובעת שהנתבעת הפרה חובת אמונים כלפיהם. כן נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעים פיצויים בסך כולל של 102,709 ש"ח, המהווים פיצוי מתקן בגין נזקים שנגרמו להם: הוצאות שמאות בסך 52,709 ש"ח והוצאות משפטיות בהליך הערר בסך 50,000 ש"ח.  סכומים אילו יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל.
89. בנוסף התובעת תשלם לתובעים פיצוי עונשי בסך כולל של 66,000 ₪ . התובעת תישא בהוצאות התובעים ובכלל זה שכר טרחת עורך דין התובעים בסך 32,000 ₪ וכן את סכום האגרה שהתובעים חבים בה.  סכומים אילו יישאו ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום אלא אם ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ו, 05 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.