לא מדובר בשגגה בניסוח, אלא במילים מפורשות, ברורות וחד משמעיות, אשר הן הקובעות את פועלו של הצו.
- לאור נוסח הצו, אישרה המשיבה בדיון האחרון, שהצו "נותן את הרושם שיש צו כפייתי ללא סמכות אקסטרה טריטוריאלית". קרי, המשיבה אישרה שלפי גישתה שלה, הצו חורג מהסמכות המסורה למשטרת ישראל ולבית המשפט, הן בכך שהוא מופנה לחברת Tether והן בתוכנו המצווה על החברה להקפיא את החשבון ולפעול כאמור בצו.
מכאן, שאין מחלוקת שהצו, כפי שנוסח על ידי משטרת ישראל בטופס מובנה שהגישה לבית משפט קמא, חורג מהסמכות הטריטוריאלית של משטרת ישראל ואף של בית המשפט, שכן הוא כולל הוראה כופה חוץ-טריטוריאלית כלפי גורם זר, שאינו כפוף למרותו של בית המשפט הישראלי.
די בכך כדי להורות על בטלותו של הצו בשל העדר סמכות.
- על אף האמור, מצאתי להציג את התשתית המשפטית הרלוונטית.
אף שבפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 לא מצויות הוראות אשר לתחולתה הטריטוריאלית, זהו חוק בעל תחולה טריטוריאלית מקומית בלבד, שהסמכויות המוקנות בו מכוונות לפעולות בישראל, בידי רשויות אכיפה בישראל ובפיקוח בתי המשפט בישראל (ח' ויסמונסקי, חקירה פלילית במרחב הסייבר, (נבו, 2015), ע' 153, פסקה 3(א)). קשה להלום שפקודת המעצר והחיפוש מקנה למשטרת ישראל, ולגורמי אכיפה אחרים הפועלים מכוח הפקודה, סמכות לערוך חיפוש ותפיסה (ואף מעצרים, עד חקיקתו של חוק סדר הדין (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1986) מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. ברי ששוטר ישראלי אינו יכול לנחות במדינה זרה - ללא היתר של רשות מקומית וללא תיאום עמה - ולעשות בה פעולות אכיפה, שמותרות לו בישראל (ואילו היה עושה כן, אפשר שלא היו עומדות לו במדינה הזרה ההגנות החלות על פעולה בתפקיד כדין בישראל).
- גם פקודת המשטרה אינה כוללת הוראות אשר לתחולתה הטריטוריאלית, אולם גם היא אינה מקנה סמכויות קונקרטיות לאנשי משטרה לעשות פעולות אכיפה מחוץ לישראל, ללא הסמכה בדין. בוודאי שאין לראות בסעיף 3 לפקודת המשטרה, מעין הסמכה כללית של שוטר לתפוס רכוש ולפגוע בקניינו של אדם מחוץ לישראל, ללא הוראת חוק קונקרטית המסמיכה אותו לעשות כן, בתנאים ובגדרים הקבועים באותה הוראת חוק.
על כן, טענתה העיקרית של המשיבה אינה שסעיף 3 לפקודת המשטרה מסמיך את אנשי המשטרה לפגוע בזכויות העורר (או אחרים), אלא שבפעולותיה היא לא פעלה ב"אקט כופה", וממילא ככל שנפגעו הזכויות, הן לא נפגעו מפעולתה אלא מהחלטתה "הוולונטרית" של חברת Tether. קרי, מוקד הבירור הוא באופיין של הפעולות שנכללו בבקשת ההקפאה שהגישה המשטרה לבית המשפט ובצו שנתן בית המשפט.
- עניין דומה נבחן בעבר בע"פ 4211/91 מדינת ישראל נ' על מצרי (1993)בהקשרו של חוק איסור האזנת סתר, תשל"ט-1979, ונקבע, כי "באין הוראה אחרת, סמכות בתי המשפט בישראל מוגבלת לשטח מדינת ישראל. עיקרון זה מגולם בסעיף 3 לחוק העונשין, הקובע: 'סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל לענין עבירות תשתרע על תחום המדינה ומימי חופיה, ולפי חוק - גם מעבר לתחום האמור...'." כן נקבע בו, כי "אין הריבון הישראלי רשאי לשפוט אנשים זולת אלה שמרותו עליהם, וגבולות המרות הם בדרך כלל, גבולות המדינה ... בחוק אין הוראה המרחיבה את תחולתו מחוץ לגבולות המדינה, ואף אין ניתן להסיק מכללא כוונה כזאת. נהפוך הוא: הגבלה טריטוריאלית לדרישת ההיתר מתחייבת מהגיונם של דברים. הלוא ככלל, להיתר מאת בית משפט ישראלי אין נפקות מחוץ לגבולות ישראל." (פסקה 20 לחוות דעתה של כבוד השופטת ד' דורנר; הקו התחתי אינו במקור)). באותו מקרה נקבע כי סמכותה של המשטרה הורחבה באופן פרסונאלי על אזרחים ישראליים המצויים באזור (בעת שהיה בשליטה מלאה של מדינת ישראל), ועליהם בלבד, וזאת בכפוף לשמירה קפדנית על כללי המשפט המנהלי. אולם, כפי שהציע המלומד ויסמונסקי בספרו המוזכר, אין לראות בפסק הדין בעניין אל מצרי "הוראה גורפת המתירה האזנת סתר 'מנהלית' בכל העולם", ובמקרה שתידרש האזנת סתר בטריטוריה של מדינה עצמאית אחרת, "תידרש לכאורה בקשה לעזרה משפטית מהמדינה הזרה, ולמצער הסכמתה של המדינה לביצוע האזנה באמצעות הרשויות הישראליות ..." (ויסמונסקי, שם ע' 122). כך, "בכל הנוגע לסמכות האכיפה הפלילית, הכללים הטריטוריאליים נשמרים בקפידה רבה יחסית", ומחיר הפרתם עלול להיות במישור היחסים הבין-מדינתיים ואף בחשיפתם של החוקרים למשפט הפלילי - ואף למשפט האזרחי - במדינה הזרה (ויסמונסקי, ע' 123-122, וראו ה"ש 42, וכן ה"ש 44).
- ככלל, דברים אלה חלים גם על "סמכות האכיפה באשר לאיסוף ראיות דיגיטליות במרחב הסייבר מוגבלת לטריטוריה המדינתית. הגבולות המדינתיים מורכבים על המרחב הקיברנטי, וראיה שאגוּרה בשרתים מחוץ לטריטוריה המדינתית - אסורה, ככלל, באיסוף במסגרת חקירה פלילית, אלא אם קיימת הסכמה בין-מדינתית לפעולה אקסטרה טריטוריאלית." (ויסמונסקי, ע' 127; הקו התחתי אינו במקור).
- דרך המלך להסדרת ההסכמה בין מדינות לביצוע חקירה חוץ-טריטוריאליות, נקבעה בחוק העזרה המשפטית בין מדינות. על פי סעיף 2(א) לחוק עזרה משפטית כוללת, בין היתר, "פעולות חיפוש ותפיסה ... העברת מידע ... חילוט רכוש ...". פרקים א' עד ג' לחוק עוסקים בפניה של מדינה זרה לקיום פעולות של עזרה משפטית בישראל. 'הרשות המוסמכת' לקבלתן של בקשות מעין אלה היא שר המשפטים, והוא רשאי לאצול אותה (למעט את הסמכות לסרב לבקשה) לעובד מדינה אחר ששמו יפורסם ברשומות.
ענייננו בפרק ד' לחוק, העוסק בבקשות לעזרה משפטית שמפנה מדינת ישראל למדינה זרה. 'הרשות המוסמכת' היא היועץ המשפטי לממשלה, שרשאי לאצול אותן כמפורט בחוק. בדרך זו יכולה מדינת ישראל לבקש ממדינה זרה, בין השאר, לתפוס חפץ ולחלט רכוש המצויים בה, בתנאים הקבועים בחוק העזרה המשפטית, ואף לזמן אדם הנמצא במדינה הזרה להליך משפטי בישראל בכפוף להגנות על חירותו, כקבוע בסעיף 26 לחוק.