ביחס לנסיעה המתוכננת שלו ושל המנוחה לגאורגיה, מסר הנאשם: "קודם כל זה בא ממני, הרצון לנסוע בא ממני. רציתי לנסוע, הרגשתי שנוסע עם אשתי, יש לי ביטחון, ואין לי שום בעיה. אני לא מפחד מרופא שיניים, ולא כלום. התחלתי לחזור לעצמי כמה ימים אחרי זה" (ע' 97 ש' 28-30 וראו גם ע' 138 ש' 26 ואילך).
עוד טען הנאשם, כי לפני הנסיעה פתאום באה לו מחשבה שבמקום לנסוע לגאורגיה לטיפול שיניים, אשתו ואחיו רוצים בעצם לאשפז אותו והנסיעה היא סתם (ע' 98 ש' 11-20).
ביום שישי, כיממה לפני הרצח, הנאשם יצא לסופר לקנות דברים לנסיעה, שם לב שהוא זקוק לתספורת, אז ביקש מספר שיקבל אותו בין אנשים, נסע למספרה, הסתפר ו"קיבל קצת צבע בפנים". הוסיף ואמר הנאשם, שהכל היה בסדר באותו יום, בערב הלך יד ביד עם המנוחה להוריו לאכול והשניים חזרו יחדיו הביתה (ע' 99 ש' 3-13).
ביום שבת, יום הרצח, הנאשם והמנוחה אכלו יחד צהריים בבית. במוצאי שבת, המנוחה הלכה לאחיה משה בראשון לציון, הנאשם לא נסע איתה. בהיותו בבית, הרגיש שמתחילים לחזור אליו כל הפחדים והדיכאונות, הוא לא רצה להדאיג את המנוחה אז אמר לה שתלך לבד וניסה להירגע (ע' 99 ש' 25-31). אחרי שהמנוחה חזרה, והביאה לו אוכל, מסר הנאשם את התיאור המפורט הבא:
"הביאה לי לאכול, אכלתי, עוד פעם חזרתי לספה. היא אמרה לי 'משה, אתה לא רוצה לנסוע? תגיד לי, אנחנו לא ניסע'. אמרתי לה 'לא, לא, בטח שאני רוצה לנסוע. ברור שאני רוצה לנסוע. למה את חושבת שאני לא רוצה לנסוע? אני לא מרגיש טוב, זה יעבור לי'. אומרת לי 'טוב, אני עולה למעלה, אני מסדרת את המזוודה'. מלמעלה היא אומרת לי 'תכין את הדברים שאתה רוצה לקחת איתך', ואני לא מסוגל לקום מהספה. אני אומר לה 'מה הלחץ עכשיו? מחר יש לנו מאוד אחה"צ, בבוקר, אני אסדר את הדברים'. חלק מהדברים גם היו בחבל, היו לחים, בכל מקרה לא יכולתי לסדר את הכל. היא אמרה לי 'טוב, אני אני הולכת לישון. אתה עולה? אתה בא?', אמרתי לה 'לא, אני ממשיך לשבת פה בספה למטה, אני עוד מעט אעלה'. לא יודע, ראיתי איזה משהו בטלוויזיה, לא זוכר מה. עליתי אחרי איזה שעה" (ע' 100 ש' 3-14).
לדברי הנאשם, כשעלה לחדרו, המנוחה הייתה ישנה והטלוויזיה הייתה פתוחה על נטפליקס, הוא ישב ובהה בטלוויזיה, אח"כ נרדם אולי לשעתיים. את שהתרחש לאחר מכן תאר הנאשם:" פתאום איזה כוח משתלט עליי, זה כמו קול, שזה משהו שהוא כופה את הבן-אדם לעשות כרצונו מה שנקרא. אין שכל. אין באותו רגע לא בוחן המציאות, לא השלכות, לא שום דבר. כלום. 'קח משקולת ותהלום בה בראש. תהלום בה, תהלום בה, תהלום בה בראש'" (ע' 100 ש' 29-33).