הנאשם הלך למרפסת, נטל משקולת אחת והלם במנוחה מבלי שפתחה את עיניה. הוסיף הנאשם ואמר: "אם היא הייתה פותחת עיניים, הייתה צועקת לי איזה צעקה, והייתי מתעשת. הייתי מתעשת. לא ראתה את המוות בעיניים. הייתה ישנה" (ע' 101 ש' 27). משנשאל הנאשם מדוע לא התנגד לדברי הכוח שאמר לו להלום במנוחה, השיב שאי אפשר להתנגד "זה משהו שתופס לך את הידיים ומפעיל לך אותם" (ע' 102 ש' 3-4).
הנאשם טען כי לאחר שהלם במנוחה, הקול המשיך להגיד לו "סכין, סכין, סכין" ולכן ירד למטבח, הביא סכין, חזר לחדר ודקר את המנוחה, לא יודע כמה פעמים (ע' 102 ש' 22-29). לא יודע אם המנוחה הייתה בחיים באותו זמן כי פעל כמו מכונה, בלי מחשבה (ע' 103 ש' 1). אחרי הרצח, זרק הנאשם את המשקולת והסכין בחדר השינה (ע' 103 ש' 25-32).
לדברי הנאשם, אחרי שירד מחדר השינה הוא התעשת, נכנס להיסטריה וחשב שהוא חייב לברוח מהבית לפני שהקול יבוא עוד פעם והוא יעשה משהו לילדיו, ללמדנו שהנאשם העיד על עצמו כי הפעיל שיקול דעת וחשב באופן רציונאלי. הוא נכנס לרכבו, היה בסערת נפש, עשה סיבובים ברכב, התקשר למד"א ורצה לראות שהאמבולנס מגיע, הוא לא ידע שהמנוחה לא בחיים (ע' 104 ש' 7-30). הוסיף הנאשם ואמר, שלא רצה לפגוע בשוטר, הוא עמד ברכבו, השוטר בא אליו והוא התחיל לנסוע, רצה ללכת לכביש המהיר ולהיכנס באיזה עמוד (ע' 105 ש' 6-12).
בהמשך עדותו הראשית, ביקש הסנגור מהנאשם לאשר את התיזה של הפסיכיאטר מטעם ההגנה, לפיה רצח את המנוחה נוכח חרדה שהציפה אותו מפני הנסיעה לגאורגיה. הנאשם שלל זאת מפורשות באמרו, שאם היה רוצה להימנע מהנסיעה, לא היה נוסע, ובהדגישו "לא הייתה לי שום חרדה. לא הרגשתי חרדה" (ע' 108 ש' 7-8; ע' 196 ש' 15: "כמה פעמים אני יכול להגיד את זה? לא היה לי שום חרדה אותו יום" (של הרצח - ה.ר.ש)). גם בחקירתו הנגדית, חזר הנאשם ואמר "מה שהיה באותו יום זה לא התקף חרדה בכלל...זה אותו קול וכוח שעשרה ימים לפני זה הוא אומר לי "תתאבד"..." (ע' 141 ש' 26-32; ע' 143 ש' 10).
הנאשם לא הסתפק באמירות כלליות אלו, אלא הסביר שמה שקרה לו בגאורגיה אכן היה התקף חרדה ופניקה, שחש כי מישהו הולך להרוג אותו, אבל אין לזה שום קשר למה שקרה בליל הרצח, אז היה משהו שונה לגמרי (ע' 143 ש' 3-5).
הלכה למעשה, שלל הנאשם באופן נחרץ ומפורש קיומו של קשר סיבתי בין הנסיעה הצפויה לגאורגיה וחרדה מפניה, לבין הרצח, באמרו: