אף שהן גורמי המקצוע והן קרוביו של הנאשם, מסרו שלדברי הנאשם בבסיס הדיכאון ממנו סבל עמד, בין היתר, קושי כלכלי, התעקש הנאשם בחקירתו הנגדית להכחיש זאת וטען שחרף היותו מובטל מעל שנתיים לא היה חסר לו כסף, לא היה לו משבר כלכלי והמשכורת של המנוחה הייתה בגדר "עזר" בלבד (ע' 126 ש' 1-19, ע' 127 ש' 14).
משהתבקש הנאשם להסביר את פשר דבריו בחקירה, לפיהם היה קנאי ואובססיבי כלפי המנוחה, אמר: "מבחינתי, הקנאה שלי היא הייתה קנאה, אף פעם לא קנאה שמצרה צעדים. היא הייתה בתוכי, אבל לא משהו שאני שידרתי לה את זה בחוץ. בחיים לא אמרתי לה איפה ללכת, עם מי לדבר, עם מי לא לדבר. זה קנאה שהייתי מרגיש, שכל עוד שיש קנאה, יש אהבה. אין אהבה ללא קנאה" (ע' 129 ש' 30 ואילך). הנאשם אישר כי בתקופה שקדמה לרצח, המנוחה מצאה עבודה, עשתה ספורט והייתה אהובה על כל מכריה, בעוד שהוא נותר ספון בבית (ע' 132). הפרקליטה הטיחה בנאשם שהוא לא שמח לראות את המנוחה עצמאית, רוכשת כרטיסים ופורחת בלעדיו, והנאשם התחמק באומרו שהיא אומרת דברים הזויים (ע' 138).
הנאשם נשאל מדוע כיוון את מכותיו ודקירותיו דווקא לראשה של המנוחה ולפלג גופה העליון, אם טוען שפעל כאחוז טירוף, ואמר שהוא שמע מהקול "תהלום בה בראש" (שם, ש' 17).
הנאשם עומת בחקירתו הנגדית עם עדויות אחיותיה של המנוחה, שהוגשו בהסכמה, לפיהן המנוחה ספרה שנמאס לה מהנאשם, שאיננו מפרנס ואיננו עושה דבר, ושהיא רצתה לעזוב אותו, ושלל אותן באמרו "לא היה ולא נברא" (ע' 150 ש' 29). בהמשך לשאלות בית המשפט בנושא זה, אמר הנאשם: "לא אמרה לי בחיים שהיא רוצה להתגרש, אף פעם. יכול להיות שהיא כעסה עליי, יכול להיות שהיא הייתה מאוכזבת מאיזה קטע זה שאני לא עובד. בחיים לא דיברנו, עובדה שהמקרה קרה שנה וחצי אחר כך" (ע' 151 ש' 29-31).
- הנאשם הוא אדם חכם ואינטליגנטי, אשר עוד טרם האירוע מושא כתב האישום, התעניין בספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה. מעדותו הארוכה בביהמ”ש ניתן היה להתרשם מחדות מחשבתו ומניסיונו לצפות כל העת כמה צעדים קדימה ולהקדים בתשובותיו את שאלות הפרקליטה. בניגוד לניסיונו של הנאשם להציג עצמו כמי שחפץ להבין עד תום את פשר מעשיו הרצחניים כנגד המנוחה, עיון מוקפד בגרסאותיו בפני החוקרים, בפני הפסיכיאטרים ובפני ביהמ"ש, מצביע על כך שבנקודות מהותיות וקריטיות מסר הנאשם גרסאות שונות, סותרות, מתפתחות ומגמתיות, תוך שגילה טפח והסתיר טפחיים. במהלך חקירותיו, בדיקותיו ועדותו בביהמ"ש, הרבה הנאשם להתחמק ממתן תשובות לשאלות בעייתיות שהופנו כלפיו, נמנע מלספק תיאור מלא וברור של מעשיו ושל רגשותיו וטען שאיננו זוכר דברים רבים ממה שהתרחש בליל הרצח. בחלוף שנתיים ימים, בעת שהעיד הנאשם בפני ביהמ"ש, שב אליו באופן מפתיע וסלקטיבי זכרונו והוא מסר תיאורים מפורטים בנושאים שונים, שלא בא זכרם קודם לכן ואשר לשיטת הנאשם, יש בהם כדי להיטיב את מצבו המשפטי. טענות עובדתיות שונות שנמסרו מפי הנאשם נסתרות בראיות אובייקטיביות או בראיות שהוגשו בהסכמה בעוד שאחרות לא נתמכו בעדות עדי הגנה פוטנציאלים, אותם נמנעה ההגנה מלזמן. התרשמותי הבלתי אמצעית מן הנאשם הייתה שהאמת איננה נר לרגליו ושנוכח תובנתו כי הדבר היחיד שעשוי למתן את עונשו הוא קביעה כי המית את המנוחה בשל הפרעה נפשית חמורה, דאג להסתיר חלק מהתרחשויות ליל הרצח, בדגש על השיח עם המנוחה, טען שאיננו זוכר חלקים באירוע שיכלו להזיק לעניינו והעצים בתיאוריו את חומרת מצבו הנפשי, תוך שימוש במונחים הלקוחים מעולם הפסיכיאטריה ("לא היה לי בוחן מציאות"; או השימוש במילה "כפייתי" כשהתבקש לתאר את הקול ששמע, כאשר הנאשם לא ידע להגדיר את המונח או להסביר היכן שמע אותו - ע' 177), הכול בניסיון להציג את מעשיו הקטלניים כמעשים בלתי ניתנים להסבר, הנובעים "מאי שפיות".
- עיקרי הסתירות, הפרכות והתמיהות בגרסאות הנאשם יודגמו להלן;
א. נושא מהותי לגביו נתגלו סתירות משמעותיות בגרסאות הנאשם נוגע למצב יחסיו עם המנוחה בתקופה שקדמה לרצח ולאופן שבו התייחס אליה לאורך השנים.