"בדיוני הצוות הוצגו, תחילה, שתי גישות: דעת הרוב סברה כי יש להותיר את הניסוח הקיים בסעיף 300א לחוק. נציגי הסניגוריה הציבורית ביקרו את השימוש המועט הנעשה בסעיף זה, וביקשו לכלול בנסיבה את כל המקרים הגובלים באי שפיות. לפיכך הוצע על ידם להשמיט את המילה 'חמורה' מהתיבה 'הפרעה נפשית חמורה'. [...] מנגד הובע החשש, כי אם הסעיף יכלול מקרים של הפרעה נפשית, ההגנה תורחב יתר על המידה ותחול, למשל, על ממיתים בעלי אישיות אנטי-סוציאלית, המוגדרת כהפרעת אישיות. כן נטען, שהמסגרת הנורמטיבית המוצעת היא גמישה יותר ושהקטגוריה בה עסקינן אינה של ענישה מופחתת אלא של אחריות מופחתת - מה שמחייב הקפדה רבה בתנאי הכניסה לקטגוריה זו. בסופו של דבר, החליט הצוות להותיר את הגדרת הסעיף בחוק היום על כנה, מהשיקולים שפורטו לעיל" (שם, בעמ' 35).
יוצא אפוא, כי טיעונם העקרוני של באי-כוח המערער לעניין משמעות הרפורמה בעבירות ההמתה הוא נכון באופן חלקי בלבד. הרפורמה אכן הביאה עמה שינוי מהותי ועקרוני ביחס לנאשם הסובל ממחלת נפש הממית אדם בכוונה או באדישות בכך שקבעה כעת כי "דרגת הביניים" אינה מובילה לענישה מופחתת בלבד, כי אם לאחריות מופחתת. שינוי מהותי נוסף הוא בכך שכעת הנאשם אינו נדרש להוכיח את התקיימות חלופה זו ברף של "מאזן הסתברויות"; אלא די בכך שיעורר ספק סביר להתקיימות הנסיבות המקימות את האחריות המופחתת (עניין מרר, בפס' 31).
משכך, צפוי כי השינוי האמור ברף ההוכחה יוביל לשימוש נפוץ יותר בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בהשוואה לשימוש הנדיר שנעשה בסעיף 300א לחוק, בנוסחו הקודם.
אף על פי כן, לא ניתן לאתר ברפורמה בעבירות ההמתה כוונה להגמיש את התנאים הספציפיים המצדיקים אותה הקלה - תהיה זו הקלה בעונש בלבד (כפי שהיה לפני הרפורמה בעבירות ההמתה) או הקלה באחריות הפלילית (לפי החוק הקיים). הווה אומר: ההשלכות של החלת עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת שונות בתכלית מהשלכותיו של סעיף 300א לחוק הקודם; גם נטל ההוכחה לצורך הוכחתה שונה - ואולם התנאים הנדרשים על מנת להיכנס לגדרי הסעיף, נותרו כשם שהיו" (סעיפים 40-41 לפס"ד, הדגשות שלי - ה.ר.ש).
- יוסף, כי פרט לבחירת המחוקק להותיר את נוסח תנאי הסעיף על כנם, טעמים נוספים תומכים בהחלת עמדת הפסיקה הקודמת על תנאיו של סעיף 301ב(ב)(2) ובהם: לשונו הפשוטה של החוק (המגדירה את הגבלת יכולתו של הנאשם באופן המשיק לחוסר יכולת של ממש); התאמת עמדת ההלכה הקודמת לסביבה החקיקתית של עבירת ההמתה באחריות מופחתת ותכליתו של החוק, המבקשת להסיר את תווית "הרוצח" רק בנסיבות המקרבות מאוד את המבצע לפטור מאחריות פלילית (ראו תיק פשעים חמורים (מרכז) 15663-04-21 מ"י נ' טירונך (31.10.24), סעיפים 37-42).
- "בפסיקה נקבע, כי ענישה מופחתת מכוח סעיף 300א שמורה לאותם מקרים גבוליים ונדירים שבהם עמד נאשם על ספו של סייג אי-שפיות הדעת שעשוי היה לפטור אותו מאחריות פלילית למעשיו, ותחושת הצדק מחייבת שלא לגזור עליו מאסר עולם (עניין אלוני, בפסקה 19; ערעור פלילי 3039/15 זועבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (7.6.2018) [פורסם בנבו] (להלן: עניין זועבי); עניין הברה, בפסקה 69). מצבים אלו כל כך חריגים, עד כדי כך שהמרווח בין סעיף 34ח לסעיף 300א לחוק הוא "מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש" (ערעור פלילי 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 14 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (7.2.2008)" (ערעור פלילי 1828/14 דהאן לעיל, סעיף 72 לפס"ד, הדגשות שלי - ה.ר.ש).
- אבהיר, כי לא נעלמה מעיני דעת המיעוט של כב' השופט ח' מלצר בעניין דהאן, לפיה חומרת ההפרעה נבחנת לאור תסמיניה ולא בהכרח לאור סיווגה הפסיכיאטרי, וכי עליה לפגוע לכל הפחות באופן מהותי בנפשו, התנהגותו או תפקודו של הנאשם. בהתאם לדעה זו, שבקשה להרחיב בשעתו את השימוש בסעיף הענישה המופחתת, תיאור ההגבלה "במידה ניכרת" - אין פירושו שלילה מוחלטת של היכולת אלא גריעה ממשית ממנה, פגיעה מסיבית ועמוקה ביכולת ההבנה או הרצייה (סעיף 14 לחוות דעתו של כב' השופט מלצר בעניין דהאן לעיל).
למעלה מן הצורך, אראה בהמשך הכרעה זו כי לשיטתי אף בהתאם לגישה המרחיבה יותר, אין הנאשם עומד בתנאיו של הסעיף.
- אוסיף, כי אף שבערעור פלילי דהאן לעיל, קבע כב' השופט אלרון כי "בשל הקושי הממשי בזיהוי מדויק של אותם מצבים נדירים שבהם יחול סעיף 300א לחוק, לא ראוי ולא נכון להטיל על המומחים הפסיכיאטריים את תפקיד זיהוי המתחם המצומצם של מצבים אלו - שהרי זהו תפקידו של בית המשפט", הרי שלגופו של עניין, עיין ביהמ”ש ב"המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות דעת בהקשר לנושא עונש מופחת" אשר פורסמו במסגרת נייר העמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל בנושא "עונש מופחת בעבירת רצח" (ראו י' מלמד, י' מרגולין, ש' פניג, ר' מסטר, א' זאבו וא' בלייך "עונש מופחת בעבירת רצח - נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל: הערות והארות" רפואה ומשפט 39, עמ' 165, 166 (2008)) ולא מצא כי יש בהן כדי להועיל למערער.
כך, נפסק ש"בהנחיות אלו נקבע, כי הפרשנות הפסיכיאטרית למונח "הפרעה נפשית חמורה" שבלשון החוק הוא "הפרעה/מחלה הפוגעת בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד" (סעיף 2). עוד נקבע כי הפרעה זו מתבטאת לאורך שנים בטיפול פסיכיאטרי מתמשך; בנטילת תרופות או המלצה לנטילת תרופות פסיכיאטריות; באשפוזים פסיכיאטריים; בהפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים, חברתיים או משפחתיים; ובכישלונות בביצוע מטלות חשובות (כגון לימודים, שרות צבאי וכו').