כן נקבע, שככלל אותה הפרעה חמורה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעם הראשונה (דה-נובו) רק בהקשר לרצח (סעיף 4).
ביהמ”ש העליון יישם הנחיות אלו ופסק כי הנסיבות המתוארות בהן אינן מתקיימות במערער: "כפי שנקבע, מחלתו של המערער לא פגעה בתפקודו היום-יומי, הן כמורה הן כאיש משפחה; הוא ביצע את מטלותיו כנדרש (ובין היתר שירת שירות צבאי והחל ללמוד לתואר שלישי); הוא לא היה בטיפול פסיכיאטרי רציף לאורך כל השנים מאז אובחנה ההפרעה הנפשית בה לקה; והוא לא אושפז אשפוז פסיכיאטרי מעולם. לנוכח זאת, אף המלצותיו של איגוד הפסיכיאטריה בישראל אינן תומכות (בוודאי לא באופן חד משמעי) בהשתת עונש מופחת על המערער" (ס' 76-77 לפס"ד דהאן).
- בערעור פלילי 5683/07 אורי גדקר נ' מ"י (4.10.10), דן ביהמ”ש העליון במקרה בעל קווי דמיון לענייננו. דובר בערעורו של נאשם שרצח את גרושתו, אשר טען כי הוא זכאי ליהנות מסעיף הענישה המופחתת בשל "הפרעה נפשית חמורה". המערער, אשר אובחן לאחר הרצח כבעל הפרעת אישיות גבולית, טען כי בהתאם לחוות הדעת, במצבים של לחץ הוא נקלע לסיטואציות קיצוניות ולעיוותי חשיבה ויש לראותו כבעלת "הפרעה נפשית חמורה". צוין, כי הוא אינו מסתגל למסגרת עבודה, סובל מהפרעות ביחסים הבינאישיים, מחוסר יציבות במערך המשפחתי, ביצע בעברו ניסיון התאבדות וסבל ממספר מצבי דיכאון.
בדחותו את הערעור קבע ביהמ”ש העליון כדלקמן:
"ישנה מחלוקת, אף בקרב המומחים מתחום בריאות הנפש, האם הפרעת אישיות מהווה הפרעה נפשית חמורה, כדרישתו של סעיף 300א (ראו למשל מאמרם של שמואל פניג, יוסף לריה ודייויד רועה "הפרעות אישיות וענישה מופחתת, מזוית משפטית" רפואה ומשפט 23, עמ' 73 (אוקטובר 2000)). איגוד הפסיכיאטריה בישראל פרסם זה מכבר נייר עמדה מנחה למומחים הנדרשים לחוות דעתם בדבר ענישה מופחתת בעבירת הרצח. הוועדה שכתבה את נייר העמדה המליצה לקבוע כי הפרעת אישיות תיחשב לחמורה רק במקרים בודדים וחריגים בהם האדם מאובחן כלוקה בהפרעת אישיות, ומגלה פגיעה בולטת בתפקוד וכן פסיכופתולוגיה הקרובה למצב של חולה נפש פסיכוטי. צוין כי חומרת ההפרעה באישיות לפני ביצוע העבירה צריכה להתבטא באלה: אשפוזים רבים, צורך בטיפול תרופתי בנוגדי-פסיכוזה, קשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים, כישלונות בחיי משפחה וקשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשירות הצבאי (ראו מאמרם של יובל מלמד, יעקב מרגולין, שמואל פניג, רוברטו מסטר, אוברי זאבו ואבי בלייך "עונש מופחת בעבירת רצח" רפואה ומשפט 29 עמ' 165 (דצמבר 2008)). נראה כי יישום המלצותיו של האיגוד על מקרה זה מוביל למסקנה כי המערער אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה וזאת למרות אבחונו כבעל הפרעת אישיות גבולית. מלבד קשיים תעסוקתיים שהתבטאו בעיקר בשלוש השנים האחרונות עובר לאירוע, וכישלון נישואיו של המערער, נראה כי רוב הקריטריונים המצוינים על-ידי האיגוד אינם מתקיימים במערער. רוב שנותיו הוא ניהל אורח חיים תקין, כולל שירות צבאי, הקמת משפחה וגידול ילדים ודאגה לפרנסת המשפחה. המערער לא אושפז ולא טופל בתרופות פסיכיאטריות מעולם. מדברים אלו עולה כי אין לומר שהמערער סובל מהפרעה נפשית חמורה. המומחה מטעם המערער לא התייחס בחוות דעתו לקריטריונים אלה, ולא הבהיר מדוע למרות שרובם אינם מתקיימים במערער סבר הוא כי יש לאבחן את המערער כסובל מהפרעה נפשית חמורה" (סעיף 19 לפס"ד, הדגשות שלי - ה.ר.ש).