חמישית, ד"ר אור כלל בחוות דעתו קביעה לפיה "ייתכן שהייתה גם פגיעה מסוימת בתפקודים המוחיים על רקע אורגני", בניסיון לתמוך את מסקנתו, אף שהן ממצאי בדיקות ההדמיה, הן הבדיקות הקליניות והן ההתרשמות הבלתי אמצעית מחדות מחשבתו של הנאשם, אינן תומכות בקיומה של דמנציה או בקיומה של הפרעה מוחית אורגנית, העשויה להשפיע על תפקוד הנאשם. ואכן, בחקירתו בבית המשפט כבר אישר מומחה ההגנה כי איננו חושב שהנאשם סובל מדמנציה או שיש לו הפרעה מוחית אורגנית, בשלה איננו מתפקד כראוי (ע' 312 ש' 8-9).
שישית, בעדותו, שב והפנה ד"ר אור לחרדה הגדולה שהציפה את הנאשם טרם הרצח והובילה, לשיטתו, לפעולה ממנה התקשה הנאשם להימנע (לשם המחשה, ראו למשל ע' 357), מבלי שהתייחס כלל לעובדה שהנאשם הכחיש נחרצות בעדותו כי חש חרדה בליל הרצח. הלכה למעשה, השמיט הנאשם בעדותו הברורה והחד משמעית את הבסיס העובדתי לתזה של ד"ר אור ומשכך, בהתאם להלכה הפסוקה, אין לתת לה משקל של ממש.
שביעית, אפנה לכך שבפסיקה שקדמה לתיקון ביחס לעבירות ההמתה, קיים תיק רצח בעל מאפיינים דומים, בו לא נתקבלה חוות דעתו של ד"ר אור, בין היתר בשל התעלמות מנתונים הנוגעים להתנהגות הנאשם בזמן הרצח ומן המניפולטיביות והשקרים שלו בחקירה. מדובר בערעור פלילי 1508/14 שחר רוזינקין חבני נ' מ"י (24.8.15), בו נדון ערעורו של נאשם שרצח את אשתו, אשר טען כי הוא זכאי לענישה מופחתת בשל קיומה של הפרעה נפשית חמורה, בהתבסס על חוות דעת של ד"ר אור. בדומה לענייננו, אף באותו מקרה קבע ד"ר אור, כמומחה מטעם ההגנה, כי המערער סובל מהפרעת אישיות קשה וחמורה ביותר, על גבול הפסיכוטית, המשלבת מאפיינים גבוליים, נרקיסיסטיים, ואנטי-סוציאליים. ד"ר אור הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי הפרעת האישיות האמורה, הגבילה במידה ניכרת את יכולת השיפוט והשליטה של המערער בדחפיו, ובפרט את יכולתו להימנע מביצוע הרצח. בדחותו את הערעור ואת עמדת ההגנה קבע ביהמ”ש העליון:
"ד"ר אור סבר, הן בחוות דעתו והן בעדותו בבית המשפט, כי יכולתו של המערער לשלוט במעשיו ולהימנע מביצוע הרצח, הוגבלה באופן ניכר בשל ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל. ואולם, וכפי שכבר הובהר על-ידי בית משפט קמא, ד"ר אור קבע את הדברים בהתעלם מהמארג הראייתי שהונח בפניו, הן בכתב האישום והן בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא. כאשר עומת ד"ר אור עם הדברים הללו בחקירתו הנגדית, הוא לא השכיל ליתן הסבר המניח את הדעת, כיצד חוות דעתו לעניין "ההגבלה הניכרת", עולה בקנה אחד עם העובדות שהוצגו בפניו, ובכלל זאת: עם התנהלותו של המערער ביום הרצח; עם ההסבר הרציונאלי שנתן המערער לביצוע המעשים; עם התכנון והארגון שקדם לביצוע הרצח; ועם התנהלותו המניפולטיבית של המערער, אל מול הרופאים הפסיכיאטרים והחוקרים" (סעיף 43 לפסק הדין).