בחינת קיומו של קשר סיבתי בין הפרעת האישיות של הנאשם, הדיכאון והחרדה לבין המתת המנוחה
- פרט לעדותו של הנאשם, אין בידנו עדות בנוגע למה שהתרחש בין המנוחה לנאשם בסמוך לפני הרצח ובנוגע למה שהוביל את הנאשם להמית את המנוחה באכזריות. תזת ההגנה, לפיה התקף חרדה מפני הנסיעה לגאורגיה גרם לקושי ניכר של הנאשם להימנע מרצח המנוחה איננה עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם בעדותו בפנינו ואיננה נלמדת מגרסת הנאשם בחקירותיו. דומה כי היא מבוססת על ניסיון תיאורטי למצוא סיבה להתנהלות הנאשם, תוך הצגתו כאדם אמין ומהימן ותוך התעלמות מן הסתירות הבוטות בדבריו ומן העובדה שגרסה זו נסתרת באופן מפורש וחד משמעי בגרסת הנאשם בביהמ"ש, אשר נמסרה בעת שהנאשם היה במיטבו, שלא בהשפעת תרופות, הלם או מצב דחק אחר.
- בשל חשיבות הדברים, יובאו בשנית דברי הנאשם ביחס לקשר הסיבתי הנטען בין התקף החרדה והדיכאון לבין המתת המנוחה, כפי שמצאו ביטוי בפרוטוקול הדיון;
הנאשם התבקש ע"י הסנגור לאשר את תזת מומחה ההגנה, לפיה הוא רצח את המנוחה בשל חרדה שהציפה אותו מפני הנסיעה לגאורגיה, אך שלל זאת מפורשות באמרו, שאם היה רוצה להימנע מהנסיעה, לא היה נוסע, ובהדגישו "לא הייתה לי שום חרדה. לא הרגשתי חרדה" (ע' 108 ש' 7-8; ע' 196 ש' 15: "כמה פעמים אני יכול להגיד את זה? לא היה לי שום חרדה אותו יום" (של הרצח - ה.ר.ש)). גם בחקירתו הנגדית, חזר הנאשם ואמר "מה שהיה באותו יום זה לא התקף חרדה בכלל... זה אותו קול וכוח שעשרה ימים לפני זה הוא אומר לי "תתאבד"..." (ע' 141 ש' 26-32; ע' 143 ש' 10).
הלכה למעשה, שלל הנאשם באופן נחרץ ומפורש קיומו של קשר סיבתי בין הנסיעה הצפויה לגאורגיה וחרדה מפניה, לבין הרצח, באמרו: "אני לא יכול להגיד שבגלל הנסיעה לגאורגיה, אני באתי ועשיתי, כי יכולתי גם לא לנסוע. אף אחד לא עמד לי עם אקדח ברכה ואמר לי 'אם אתה לא נוסע עכשיו אתה מת', נכון? אז מה, אז איפה פה המשהו שאני יכול לקשור אותו, בקטע של הראש? הקולות באו, כמו שהם באו בהפתעה. בפעם הראשונה הם באו בהפתעה, בפעם השנייה באותה צורה. מה אני יכול להגיד יותר מזה?" (ע' 170 ש' 23-30).
עוד שלל הנאשם בחקירתו הנגדית כי דיכאון הוא שגרם לו לרצוח את המנוחה: "את אומרת דיכאון, אני אמרתי פעם שהדיכאון גרם לי לעשות את הדבר הזה? אני אמרתי? שמעת אותי אומר דבר כזה?" (ע' 192 ש' 8-9).
- הנאשם לא מסר, בכל גרסאותיו, גרסה מהימנה המסבירה בצורה כנה את פשר החלטתו להמית את המנוחה בליל הרצח. כך, לא טען בשום מקום בצורה ברורה כי רצח את המנוחה כדי למנוע ממנה לגרום לו לנסוע לחו"ל או בשל מחשבת שווא שהיא חפצה ברעתו או באשפוזו בכוח. הנאשם לא טען בחקירה באופן מפורש כי פעל בשל התקף חרדה שעיוור את עיניו ואף שלל זאת מפורשות בביהמ"ש. גרסת "הקול הפוקד" הופיעה בחקירה הראשונה, מבלי שפורטה, נעלמה לאורך כל תקופת ההסתכלות וניהול פרשת התביעה, ושבה במפתיע, ובהרחבה, במהלך עדות הנאשם בביהמ"ש.
- שני המומחים הפסיכיאטרים ביססו את חוות דעתם על ההנחה ש"חרדה נוראית מפני הישנות התקף חרדה בגאורגיה הציפה את הנאשם" טרם הרצח והובילה אותו להמית את המנוחה. שני המומחים, התייחסו לנאשם כאל אדם מהימן ודובר אמת, אשר ביקש בכנות לגלות מה גרם לו לבצע את המעשה הנורא.
הנחת הבסיס לפיה התקף חרדה או דיכאון הם הסיבה לרצח המנוחה, קרסה, כאמור, לנוכח דבריו הברורים והנחרצים של הנאשם בביהמ”ש בעניין זה.