כפי שהראיתי בהרחבה בסעיפים 40 ו-41 להכרעת הדין, לא מצאתי את עדותו של הנאשם אמינה ומהימנה, אלא ההפך מכך. המניפולטיביות, חוסר העקביות וחוסר האמינות בתיאוריו המשתנים של הנאשם, אינם מאפשרים לתת אמון בחלק נרחב מתיאוריו ביחס למצבו הנפשי עובר לרצח או לבסס על פיהן קביעות עובדתיות.
זה המקום להזכיר פעם נוספת, כי ד"ר אייזנשטיין העיד בטרם נשמעה עדות הנאשם ומשכך לא יכול היה להתייחס לשלילת קיומו של התקף החרדה ולמשמעות הסתירות והשקרים שנתגלו בעדות הנאשם בביהמ"ש. ד"ר אור, לעומת זאת, היה ער לסתירות ולשקרים הבוטים (למשל ביחס לתיאור הקולות הפוקדים), כמו גם לשלילת התרחשותו של התקף חרדה עובר לרצח, אולם בחר שלא להעניק לכך כל משקל.
התוצאה היא שנוכח הפרכת הנחות הבסיס במהלך המשפט, הן ביחס למהימנותו הכללית של הנאשם והן ביחס להתקף החרדה שכביכול הציף אותו בזמן הרצח, נשמטת הקרקע תחת התשתית העובדתית לקיומו של קשר סיבתי בין "התקף החרדה הקשה" שחווה הנאשם עובר לרצח לבין המתת המנוחה.
- סיכומם של דברים - הנאשם לא סבל מהפרעה נפשית חמורה עובר לרצח. אף שמבנה האישיות של הנאשם, הדיכאון התגובתי בו היה נתון נוכח נסיבות חייו והפרעת האישיות שאובחנה אצלו, היו ברקע התנהגותו בליל הרצח, הם לא פגמו ביכולתו של הנאשם להבין את אשר עשה ולא פגעו בצורה ניכרת ביכולתו להימנע מהמעשה. לא הוכח, ולו ברמה של יצירת ספק סביר, כי בעת הרצח היה הנאשם קרוב למצב פסיכוטי או כי היה כפסע מהיעדר יכולת של ממש להימנע מהמתת המנוחה. יתרה מזאת, הנאשם לא רצח את המנוחה בשל הפרעות נפשיות, כדוגמת שמיעת קול פוקד באישון לילה או התקף חרדה קיצוני, אלא בגלל חשדנותו כלפי המנוחה וחששו מפני עזיבתה אותו, על רקע התנהגותו המסתגרת וחוסר רצונו לנסוע עמה לחו"ל. הנאשם, שהיה אובססיבי וקנאי כלפי המנוחה, ידע כי היא איננה תלויה בו מבחינה כלכלית ואיננה כבולה אליו מבחינה משפטית (נוכח גירושיהם לפני שנים), לא היה מוכן לקבל מצב בו המנוחה תיפרד ממנו ותעזוב אותו לנפשו. בדומה לגברים אחרים אשר רצחו, למרבה הצער, את בנות זוגם על רקע הבעת רצונן להיפרד מהם, פעל הנאשם, ככל הנראה, בהתאם לתפישה המעוותת לפיה אם המנוחה לא תהיה שלו, היא לא תהיה כלל.
נוכח כל האמור מעלה, אני קובעת כי לא מתקיימים תנאיה של עבירת ההמתה באחריות מופחתת, ובהתאם אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה זו תחת העבירה בה הואשם.