לטעמי, בית הדין העליון של ההתאחדות הוא הוא הגוף המקצועי הראוי לשקול שיקולים אלו, ואין מקום כי בית המשפט ישקול שיקולים אלו כערכאה ראשונה, ולמעשה גם לא כערכאת ערעור, כאשר כאמור, עילות ההתערבות שלו אינן עילות "ערעוריות".
- עם זאת, כפי שציינתי לעיל, אני סבור שקיימת הצדקה במקרה מיוחד זה, להורות לבית הדין לשקול בלב פתוח ובנפש חפצה, האם ראוי לקיים משחק חוזר.
- פירטתי לעיל בפרק שלם את הייחודיות של משחק הכדורגל, אשר אינו רק 'משחק', ובפרט את החשיבות האדירה של תוצאות המשחקים של הקבוצה על אוהדיה.
עוד הבהרתי לעיל, כי התואר החשוב ביותר לאוהדי הכדורגל בישראל הינה האליפות של קבוצתם (כאשר, למרבה הצער, נראה כי זכייה בליגת האלופות הינה חלום רחוק במקצת, וכאשר נבחרת ישראל לא הצליחה להגיע לטורניר גדול במשך כ- 55 שנים), ואילו האירוע המצער ביותר מבחינתם הינה ירידת הקבוצה לליגה נמוכה.
לא בכדי נקטתי במילים "אוהדי הכדורגל" ולא הקבוצות עצמן. הכדורגל כמשחק של 11 נגד 11, הוא ספורט מעולה, אשר בהחלט מהנה מאוד לעסוק בו, אולם הכדורגל כתופעה תרבותית הינו תלוי אוהדים.
בלי האוהדים, אין משמעות לכדורגל. לעניין זה, ר', למשל, ניר צדוק בכתבה המוזכרת בסעיף 54 לעיל:
"כדורגל הוא אבסורד, משום שבניגוד לכל תחום אחר, ככל שמזקקים את המהות שלו, ומותירים ממנו רק 11 שחקנים נגד 11 שחקנים, כך משמעותו פוחתת. זו התפאורה, והעניין שמייחסים למשחק רבים שלא היו יודעים מה לעשות אם כדור היה מתגלגל לרגליהם, שמאפשרים את החשיבות שלו."
וכן ר' את הספר המרתק והחשוב של תמר רפפורט 'כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים' (הוצאת רסליניג, 2016).
מכאן, אילו היה מדובר לפניי רק על ענין כלכלי, אפילו רב משמעות, של הקבוצות, לא הייתי מוצא לנכון להחזיר את הדיון להתאחדות לכדורגל. אולם, כאשר מדובר על הרווחה של אוהדי הכדורגל, אני סבור, כי ראוי שנושא המשחק החוזר יידון באופן רציני בבית הדין העליון של ההתאחדות.
- אטעים ואדגיש, כי כל משחק כדורגל טוב לו שיוכרע על כר הדשא מאשר על "השולחן הירוק", וכך נקבע בשורה רבה מאוד של החלטות מוסדות השיפוט של ההתאחדות.
מכאן, קל וחומר, כי ראוי וחשוב שגורל אליפות המדינה והיורדת לליגה הלאומית יקבעו לאור הישגי הקבוצות על הדשא ולאור הזרקורים, ולא לאור הישגי באי כוח הקבוצות באור הניאונים של מוסדות השיפוט.