באשר לדברי בית המשפט הקשורים בפרשנות הרחבה שהוענקה לסמכותם של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי הספורט, בטעם שגופים אלה "יודעים טוב יותר מכל גוף שיפוטי מה הם צורכי חבריהם וכיצד יש לנהל את ענייניהם", העיר כב' השופט רובינשטיין כי "ההפניה הסטטוטורית הנחרצת להליכי הבוררות, לא זו בלבד שיש בה פגיעה בחופש הפניה לערכאות ועל כן לדעתי אין לפרשה בהרחבת יתר, אלא שהיא גם שוללת מן המתדיין - ובעצם המתדיינים - את אפשרות הערעור, למעט על פי העילות שבחוק הבוררות". כן הוסיף כי פטור הבורר מלנמק החלטתו וסופיות פסקו מצדיקים "זהירות רבה במגמה המרחיבה של אדיקות בהעברה לבוררות"; "אוסיף לכך תמרור אזהרה, אליו אשוב, באשר למומחיות הבוררים בנושאי נזיקין, שאותה יש לוודא".
- לבסוף, מסביר השופט רובינשטיין מדוע בכל זאת הצטרף לעמדת השופט דנציגר:
"הדבר נעוץ בעיון בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית משפט השלום, הכולל מגוון טענות, שיסודן וליבתן במישור החוזי, והעילות הנזיקיות משתלשלות מן הקשר החוזי. על כן, במונחי הדין הקיים על פי התקנון, כשאין התביעה מוגדרת כתביעת נזקי גוף אף אם היא משיקה לה, כשהפרת חובת הביטוח הנטענת מקורה בעצם היחסים החוזיים של המבקש עם הנתבעים או מי מהם, מקום שהרשלנות הנטענת קשורה באי עריכת ביטוח, ועוד כיוצא בזה - ההפניה לבוררות מחייבת" וכן "עם שנושא הנזיקין אינו מבוטל בתביעה, שורשיו ביחסים החוזיים כאמור".
בטרם חתימת פסק דינו הציע השופט רובינשטיין כי כיוון שהמדובר במאטריה נזיקית הבורר שימונה צריך להיות מיומן באלה וכי ינמק את פסקו.
- פסקי הדין בעניין הופר, עמיר וכץ עסקו כולם במקרים בהם היתה לתובע עילה חוזית או שהוראה כזו הופרה וכתוצאה מכך נוצרה גם עילה נזיקית. אין זה המצב בענייננו. עילה של לשון הרע בין שחקן כדורגל למאמנו - כבענייננו, אינה נובעת מיחסים חוזיים.
- ואולם, לפי דעת הרוב בעניין כץ:
"גם אם לא היתה לטענותיו הנזיקיות של המבקש נגיעה ישירה להסכם שבינו לבין הקבוצה, ואין זה המצב בענין שלפנינו, לא היה מקום לשלול, מניה וביה, את העברת הדיון בהן בפני המוסד לבוררות. גישה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בפני בית המשפט...הדבר נכון מקל וחומר, כאשר בבוררות מכוח חוק הספורט עסקינן".