תיק אזרחי (תל אביב) 4497-11-23 הפועל חיפה מילניום בע"מ נ' סער פדידה - חלק 3

ומההלכה - ליישומה

39. אקדים את המאוחר ואומר - מצאתי כי שתי החלטות המוסד הצדיקו התערבות של בית הדין, ובסמכותו היה להתערב בהן; הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטות בית הדין ויש להותיר את פסק הדין על כנו. בתמצית קובעת אני כי לגופו של עניין דרך החישוב של המוסד לעניין "מרבית שנותיו" היתה שגויה; ההחלטה הראשונה לא הייתה מנומקת דיה והיתה חסרה נדבך מרכזי בה (ההשוואה לשנים במכבי חיפה); ההחלטה השניה עמדה בסתירה חזיתית להחלטה הראשונה ושתי החלטות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת (באחת נקבע כי פדידה שיחק בהפועל חיפה 5 שנים, ובשניה - 7 שנים, ונקבע אותו סכום פיצוי).  סבורה אני כי די בכך כדי להצדיק התערבות מטעמי חוסר סמכות והפרת כללי הצדק הטבעי.  יתרה מזאת - סבורה אני כי יש מקום לפרשנות לפיה על ההחלטות הספציפיות של המוסד לא חל האמור בסעיף 14(א) (8) לתקנון ולא נשללה זכות הערעור של המשיב לגבי החלטות אלו, אבהיר קביעותיי אלו.
40. בשני פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין, נתן בית הדין את דעתו למצבים בהם ניתן להתערב בהחלטות המוסד: "בבואנו להכריע בערעור זה נתנו דעתנו בראש ובראשונה להוראות התקנון, כמו גם לפסיקות קודמות של בית הדין העליון, לפיהן אין בעיקרון זכות ערעור על החלטות הוועדה למעמד השחקן אלא במקרים נדירים של חריגה מסמכות ו/או פגיעה בכללי הצדק הטבעי.." (סעיף 9.1 לפסק הדין הראשון, סעיף 10.1 לפסק הדין השני) . דברים אלו של בית הדין עולים בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו על ידי בית הדין בהחלטותיו בעניין ההתערבות בהחלטות המוסד (ראו נספח א' לתגובת המשיב): "סעיף 14(א)(8) לתקנון הרישום קובע כי החלטות המוסד הן סופיות ואין עליהן ערעור.  למרות זאת בית הדין העליון קבע בעבר כי ניתן לתקוף את החלטות המוסד כאשר ההחלטה היא בטלה מעיקרא, מחמת חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי.  במקרים אלה, בית הדין העליון מוסמך להכריז על בטלות החלטתו של המוסד, במסגרת ה"כובע הבגצ"י" של בית הדין".)

בעניינו, בדק בית הדין העליון את שתי ההחלטות אשר ניתנו על ידי המוסד, וקבע כי החלטות אלו אינן יכולות לעמוד, כל אחת מסיבותיה שלה, וכי די בכך כדי להצדיק את התערבותו על פי החריגים הנזכרים לעיל.

41. כך, במסגרת פסק הדין הראשון מצא בית הדין כי החלטת המוסד הראשונה הייתה רצופת "סתירות פנימיות" ונעדרת נימוק "כיצד ומדוע הגיע למסקנה לפי שיחק המערער מרבית שנותיו אצל המשיבה" (ראו לעניין זה פסק הדין הראשון, בסעיף 11). עיון בהחלטת בית הדין הראשונה מעלה כי לא נעשה חישוב ענייני לעניין התקופות בהם שיחק המשיב במדי מכבי חיפה (ראו לעניין זה סעיף 25 להחלטה הראשונה: "בעניינו השחקן היה רשום בשורת הקבוצה המעבירה משך כ-6 עונות משחקים (בניכוי עונת ההשאלה) אך בפועל מדובר ב-5 עונות בלבד, נוכח משבר הקורונה העולמי (בעונות המשחקים 2019/20- 2020/21)".  כלומר, יש קביעה עובדתית אך ורק בנוגע לתקופות בהן שיחק המשיב במדי המבקשת, תוך התעלמות מעברו בקבוצת מכבי חיפה.  הכיצד במצב דברים זה ניתן לקבוע היכן שיחק את מרבית שנותיו, אם אין כלל קביעה לגבי תקופת מכבי חיפה?
42. לטעמי, כשל מהותי שכזה בהחלטה הראשונה מהווה חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי (נושא שכלל לא נבדק) ומשכך, ובהינתן עילות ההתערבות אשר בידי בית הדין, הורה בית הדין כדין על "החזרת הדיון למוסד למעמד השחקן אשר יידרש לדון ולהכריע, תוך מתן הנמקה ראויה, בשאלה המקדמית הנוגעת לעצם זכאותה של המשיבה 2 לדמי השבחה בגין המערער" (סעיף 16 לפסק הדין הראשון).
43. בהמשך לכך, ובמסגרת פסק הדין השני, קבע בית הדין כי: "לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הן ההחלטה הראשונה והן ההחלטה השניה של המוסד למעמד השחקן מותירות תחושה לא נוחה, בית היתר בשל העובדה שההחלטה השניה של המוסד הינה רצופת סתירות - הן סתירות פנימיות והן סתירות לעומת ההחלטה הראשונה" (סעיף 10.1 לפסק הדין השני). בהמשך קבע בית הדין: "בית הדין העליון...  השיב את הדין למוסד לשם דיון והכרעה בשאלת הזכאות והתייחס לשאלה כיצד יש לפרש את המונח "מרבית שנותיו" באופן מנומק ומפורט.  לצערנו, גם ההחלטה השניה לוקה באותם פגמים בהם לקתה ההחלטה הראשונה" (סעיף 10.4 לפסק הדין השני).
44. בהמשך, הצביע בית הדין על אותם הפגמים והסתירות אשר עמדו בבסיס החלטת המוסד השניה. כך, לעניין תקופות ההשאלה - בית הדין מצא העדר אחידות בהכללת תקופת ההשאלה: "ממניין שנותיו של המערער בשורות מכבי חיפה נוכתה שנת ההשאלה למשיבה 2, וממניין שנותיו של המערער בשורות המשיבה 2 לא ניכה המוסד את שנת ההשאלה לקבות הפועל ראשון לציון".  כך, לעניין תקופת הקורונה - מצא בית הדין כי הגם שהמוסד נתן בהחלטתו השניה משקל לשאלה "היכן שיחק השחקן בפועל" הוא בחר שלא להתייחס בהחלטה השניה לעונת המשחקים 2019/20 ו-2020/21 - משבר הקורונה.  חוסר זה מתחדד לנוכח העובדה שבהחלטה הראשונה המוסד ניכה את שנות הקורונה בחישוב התקופות ולא עשה כן בהחלטתו השניה.
45. מן האמור לעיל עולה כי אכן החלטות המוסד לא היו עקביות ונמצאו בהן שגיאות ופגמים מהותיים אשר הלכה למעשה פגעו בכללי הצדק הטבעי, וכפועל יוצא מזה - חייבו את התערבותו של בית הדין בהחלטות המוסד. הנה כי כן, בדין קבע בית הדין כי גם ההחלטה השניה: "לוקה באותם פגמים בהם לקתה ההחלטה הראשונה" בהמשך לכך, בדין ניתנה קביעתו של בית הדין כי: "אנו סבורים כי החשיבות שהעניק המוסד לכך כי במניין שנות ההשבחה יש למנות שנים בהן שיחק השחקן בפועל בשורות קבוצה על פני מנין השנים בהן היה רשום השחקן בקבוצה כלשהיא אך לא שיחק בה בפועל - בדין יסודה.  יחד עם זאת, כפועל יוצא מכך יש להביא בחשבון גם עונת משחקים בה אירע מקרה יוצא דופן כשנת הקורונה בה לכל הדיעות לא שוחקו משחקים בפועל ולפיכך לא חלה השבחה כלשהיא" (סעיף 16 לפסק הדין השני).
46. משכך, סבורה אני כי אין לשעות לטענות המבקשת לפיה עצם החלטתו של בית הדין להתערב בהחלטת המוסד שלעצמה הינה החלטה שניתנה בחוסר סמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בוודאי ובוודאי שבית הדין היה רשאי להתערב בהחלטות אלו אם נחיל את אותם מבחנים מרחיבים יותר שנקבעו בענין טרוימן, כמצדיקים התערבות של בית משפט על החלטות טריבונליים פנימיים.  על פי מבחנים אלו, מוצדק להתערב גם בהחלטה "שנתקבלה בחוסר תום לב, חוסר סבירות, או בניגוד לתקנת הציבור.  אלו עילות הביקורת, ועליהן יש להוסיף התערבות ברמת הענישה וסבירותה - עניין איגנט לעיל, וכן מקרים נוספים "בני בלי שם" שגם בהם יראה בית המשפט להתערב" (סייפה לסעיף 7 בעניין טרוימן, הדגשות שלי).
47. במקרה שלפנינו, החלטות המוסד לוקות בחוסר סבירות - שכן אינן מחילות את אותו דין לעניין התקופה במכבי חיפה ולעניין התקופה בהפועל חיפה (ההשאלה); אין זה סביר שבהחלטה הראשונה הורה המוסד על התעלמות מתקופת הקורונה ובשניה לא ניכה אותה; ואין זה סביר שבכל החלטה נעשה חישוב אחר ונקבעו תקופות שונות לשהות פדידה בהפועל חיפה (5 שנים לעומת 7 שנים). למצער, מדובר במקרה "בלי שם" המצדיק התערבות, שכן ההחלטות נוגדות כל היגיון בסיסי ואינן יכולות להיוותר על כנן.  סבורה אני כי במקרה כזה כדין התערב בית הדין בהחלטות המוסד, הראשונה והשניה, וקבע כפי שקבע.
48. לאחר שקבענו שהחלטות בית הדין ניתנו בסמכות ואין מקום לבטלן מטעם זה, נבחן האם יש מקום שבית המשפט יתערב בפסק הדין מכל סיבה אחרת. בנקודה זו יש להשיב בשלילה, וסבורה אני כי גם לגופו של עניין הגיע בית הדין לתוצאה הנכונה.  אין כל פגיעה בכללי הצדק הטבעי בהחלטתו; גם על פי המבחנים המרחיבים, אין חוסר סבירות בהחלטה, אין חוסר תום לב, זה אינו מקרה "בלי שם" המצדיק התערבות.  מעבר לכך, מסכימה אני עם הניתוח שהוצג בפסק הדין השני לעניין חישוב "מרבית שנותיו", ואפרט.
49. מהמסמכים שהונחו בפניי עולה שהמשיב החל לשחק במדי מכבי חיפה משנת 2006 (ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 2 שורות 17-18) . לצורך המשך הדיון, אתחשב בטענת המבקשת לפיה בהתאם לסעיף 12ב(5)(ה) לתקנון הרי שחישוב השנים בהם גדל והתקדם בקבוצה הינו מגיל 12 שנים בלבד: "יראו בגיל 12 שנים כגיל המינימאלי לתחילת אימונו של השחקן, גם אם החל להתאמן ולשחק בה קודם", משכך תחילת חישוב השנים הינו מעונת המשחקים 2009-2010.
50. סיום מניין השנים בהם שיחק המשיב במדי מכבי חיפה הינו בסיום עונת המשחקים 2014-2015 וראו פסק דינו של בית הדין השני (בסעיף 16), לפיו יש לחשב את תקופת ההשאלה למבקשת (עונת משחקים 2015-2016) לטובת המבקשת ולא לטובת "מכבי חיפה" אשר היה רשום אצלה. משכך, מניין שנותיו של המשיב בשורות מכבי חיפה הינו 6 שנים.
51. המשיב שיחק במדי המבקשת החל מעונת המשחקים 2015/2016 ועד לעונת המשחקים 2017-2018 - קרי 3 עונות. בהתאם להוראות פסק הדין השני כאמור, הרי שעונת 2018-2019 עת הושאל המשיב לקבוצת "הפועל ראשון לציון" לא תחשב במניין השנים.  לעניין זה אציין כי עיון בפספורט המשיב אשר צורף לסיכומי המשיב מעלה כי הנ"ל היה רשום בשורות "הפועל ראשון לציון" בכל העונה ולא במחצית.
52. לאחר שהושאל פדידה להפועל ראשון לציון, חזר הוא לשחק במדי המשיבה החל מעונה 2019-2020, בעונה 2020-2021 ועד לעונה 2021-2022. קרי 3 שנים נוספות.  הנה כי כן, סך השנים בהם שיחק המשיב במדי המבקש הינו לכל היותר 6 שנים, וזאת עוד לפני ניכוי תקופת הקורונה כפי שהורה המוסד בהחלטתו הראשונה.  כלומר - אין בסיס עובדתי לקביעה לפיה פדידה שיחק את מרבית שנותיו בהפועל חיפה, ומניין השנים רק יכול לפעול עוד לרעת המבקשת, אם נקבל את טענות המשיב לעניין גיל ההשבחה כפי שהובאו בסעיפים 28-29 לסיכומיו (וכן נספח ה' לסיכומים).  בעניין זה איני מביעה דיעה (האם ההשבחה מחושבת רק עד גיל 21) ונשאיר זאת לעת מצוא.
53. די באמור עד כה כדי לקבוע שבית הדין היה רשאי (וצריך) להתערב בהחלטות המוסד, ואין כל עילה המצדיקה את התערבות בית המשפט בהחלטות בית הדין. למעלה מן הצורך אציין כי למקרא סעיף 14 לתקנון כמכלול, מצאתי טעם רב בטענה לפיה שלילת זכות הערעור חלה לגבי קביעת הסכומים אותם קבע המוסד, אך לא לעניין קביעותיו באשר לעצם הזכאות.  למעשה עולה כי "הפוסקים" הם אלו שקובעים את סכום הפיצוי, ראו סעיף 14א(4), ונקבע מנגנון כיצד יחושב הפיצוי במקרה של חילוקי דיעות; נקבעו אמות המידה לקביעת הפיצוי (ראו סעיף 14א(7) א-ד), ואין כל הנחיות לגבי חישוב התקופה; ראו סעיף 14(ב) (1) לתקנון הקובע כי הפניה "בבקשה לקבוע את סכום הפיצוי המגיע בגין העברתו של שחקן", וראו הפרוצדורה הקבועה בסעיף 14(ב) (3), בו כל צד מגיש את סכום הפיצוי המגיע לשיטתו.  ראו גם סעיף 14 (ב) (9) - "החלטת הפוסקים לגבי גובה סכום הפיצוי המגיע...".
54. דומה כי מהוראות אלו עולה כי לפוסקים ניתנה הסמכות לקבוע את גובה הפיצוי, ועל קביעה שכזו נשללה זכות הערעור (במגבלות שהוזכרו לעיל). יחד עם זאת, אם מתעוררת מחלוקת בנוגע לחבות - כמו במקרה שלפנינו (כלומר, האם קמה זכאות לתשלום דמי השבחה), שאלה שלעיתים מצדיקה בירור ראייתי ושמיעת טענות (וזהו אינו ההליך המתנהל בפני הפוסקים, המכריעים על יסוד הכתב בלבד), אין מקום לשלילת זכות הערעור ולא לכך כוונה הוראת סעיך 14(א)(8) לתקנון.
55. מכל הטעמים הללו, הבקשה נדחית. פסק הדין של בית הדין נותר על כנו.  המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הבקשה, בין היתר בהתחשב בצורך להגיש תגובה; התייצבות לדיון וכתיבת סיכומים, בסך של 15,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
56. המזכירות תסגור תיק זה.

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ה, 22 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.