תיק אזרחי (תל אביב) 4497-11-23 הפועל חיפה מילניום בע"מ נ' סער פדידה

22.1.2025

מונחת בפני בקשת המבקשת, "הפועל חיפה מילניום בע"מ" (להלן: "המבקשת" או "הפועל חיפה" או "הקבוצה המעבירה"), אשר הוגשה מכוח תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן: תקסד"א"), להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל מיום 3.9.23, והכל כפי שיפורט להלן.

רקע כללי

1. סער פדידה (להלן: "פדידה" או "המשיב") הינו שחקן כדורגל, יליד 4.1.97, אשר שיחק במדי קבוצת "מכבי חיפה" מעונת המשחקים 2006/2007 ועד לסיום עונת המשחקים 2014/2015. החל מעונת המשחקים 2015/2016 שיחק פדידה במדי המבקשת, וזאת עד לסיום עונת הכדורגל 2021/2022.  עם סיום העונה, עבר פדידה לשחק במדי קבוצת "מועדון הכדורגל הפועל חדרה" (להלן: "המשיבה " או "הפועל חדרה" או "הקבוצה הקולטת").
2. בחודש יולי 2022 הגישה המבקשת בקשה בפני "המוסד למעמד השחקן" של ההתאחדות לכדורגל (להלן: "המוסד") במסגרתה ביקשה כי המשיב והפועל חדרה ישלמו פיצויי (להלן: "הפיצוי") בגין אימונו וקידומו המקצועי של פדידה וזאת בהינתן משך הזמן אשר שיחק במדי המבקשת ובהינתן העובדה שעבר לשחק מיד במדי הפועל חדרה ללא מיצוי של תקופת "הסגר" והכל בהתאם להוראות תקנון הרישום של ההתאחדות לכדורגל בסעיף 12(ב)(2)(5)(ג)ו-ד (להלן: "התקנון" או "תקנון הרישום") במסגרתן נקבע כדלקמן:

")ג) היה גילו של השחקן בתום העונה האחרונה להסכם מעל 24 שנים, רשאי הוא לעבור ולהירשם בכל קבוצה שיחפוץ, מבלי שהקבוצה המעבירה תהא זכאית לפיצוי כלשהו בגין ההעברה.

(ד) על אף האמור בסעיף קטן (ג) שלעיל, שחקן אשר גילו בתום העונה האחרונה להסכם עולה על 24 שנים וזו הפעם הראשונה בה עובר השחקן מקבוצה בה שיחק מרבית שנותיו תהא הקבוצה המעבירה זכאית לקבל מהקבוצה הקולטת, או מהשחקן עצמו, פיצוי עבור קידומו ואימונו של השחקן, כפי שיסוכם בין הצדדים, ובהיעדר הסכמה, כפי שייקבע על ידי המוסד למעמד השחקן" (הדגשה שלי).

3. כאמור, ביום 20.7.22 פנתה המבקשת למוסד בבקשה לקבל פיצוי בגין אימונו וקידומו של המשיב (מכונה גם "דמי השבחה") וביום 12.9.22 נתן המוסד את החלטתו בבקשה (להלן: "ההחלטה הראשונה"). במסגרת ההחלטה הראשונה קבע המוסד כי "רשאית הקבוצה המעבירה לקבל פיצוי בגין אימונו וקידומו של השחקן עת היה רשום בשורתיה במרבית שנותיו (כ-6 שנים), בניכוי שנות ההשאלה" (ראו סעיף 19 להחלטה הראשונה) וכן קבע בהמשך כי: "השחקן היה רשום בשורות הקבוצה המעבירה משך כ-6 עונות משחקים (בניכוי עונת השאלה), אך בפועל מדובר ב-5 עונות בלבד, נוכח משבר הקורונה העולמי...  לכן הפיצוי המגיע לקבוצה המעבירה בגין אימונו וקידומו של השחקן יקבע בהתאם לכך" (ראו סעיף 25 להחלטה הראשונה).  בסופו של דבר קבע המוסד כי על פדידה והפועל חדרה, יחד ולחוד, לשלם לידי המבקשת סך של 250,000 ₪ כפיצוי כאמור.
4. פדידה ערער על החלטה זו בפני בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל (להלן: "בית הדין"), וזה נתן ביום 18.1.23 פסק דינו (להלן: "פסק הדין הראשון"). בסעיף 9.1 לפסק הדין ציין בית הדין כי : "בבואנו להכריע בערעור זה נתנו את דעתינו בראש ובראשונה להוראות התקנון, כמו גם לפסיקות קודמות של בית הדין העליון, לפיהן בעיקרון אין זכות ערעור על החלטות הועדה למעמד השחקן אלא במקרים נדירים של חריגה מסמכות ו/או פגיעה בכללי הצדק הטבעי".  עם זאת, נקבע בסעיף 9.2 כי: "יחד עם זאת, במקרה דנן מתעוררת במלוא חריפותה שאלת עצם הסמכות של הוועדה למעבר השחקן לדון בקביעת הפיצוי, מקום בו מדובר באופן שבו יש לפרש את המונחים 'העברה ראשונה' ו'מרבית שנותיו', הקבוע בתקנון". 
5. משזו היתה מסקנתו, הורה בית הדין למוסד לבחון ולנמק את זכאות המבקשת לקבלת הפיצוי המבוקש תוך שקבע בסעיף 11 כי החלטתו הראשונה של המוסד הינה: "בעייתית" ו - "רצופת סתירות פנימיות ואשר לא נימקה כלל - לבד מהקביעה הלקונית בסעיף 19 להחלטה - כיצד ומדוע הגיע למסקנה לפיה שיחק המערער "מרבית שנותיו אצל המשיבה 2".
6. ביום 9.3.23 ובעקבות פסק הדין הראשון, נתן המוסד החלטתו השנייה (להלן: "ההחלטה השנייה"). במסגרת החלטה זו, קבע המוסד בסעיפים 20-22 להחלטתו, כי המשיב "היה רשום בשורות מכבי חיפה מגיל 12 שנים ועד גיל 18 שנים וחמישה חודשים - היינו למשך 6 שנים וחמישה חודשים.  הוא שיחק בבפועל בקבוצה 5 שנים וחמישה חודשים בניכוי תקופת ההשאלה לקבוצה המעבירה.....  ובסהגבלים עסקיים שיחק במכבי חיפה 5 שנים.  השחקן היה רשום בשורות הפועל חיפה מגיל 19 שנים ו-8 חודשים ועד גיל 25.5.  שנים - היינו למשך 5 שנים ו-9 חודשים.  הוא שיחק בפועל בקבוצה מגיל 18 שנים ו-8 חודשים, עת הושאל אליה לעונת המשחקים 2015/2016.  לכן השחקן שיחק בפועל בקבוצה המעבירה 6 שנים ו-9 חודשים...  בסהגבלים עסקיים שיחק בקבוצה המעבירה 7 שנים...מכאן שמרבית שנותיו שיחק השחקן בשורות הקבוצה המעבירה והיא זכאית לדמי השבחה בגינו".  אשר על כן, חזר והורה המוסד לפדידה והפועל חדרה לשלם את תשלומי הפיצוי אשר נקבעו בהחלטה הראשונה.
7. על ההחלטה השנייה, השיג פדידה שוב בפני בית הדין והלה נתן ביום 3.9.23 החלטתו אשר מורה על ביטול ההחלטה השנייה (להלן: "פסק הדין השני"). בית הדין נימק את קביעתו בכך שהחלטת המוסד הייתה רצופה "סתירות - הן סתירות פנימיות והן סתירות לעומת ההחלטה הראשונה" (סעיף 10.2 לפסק הדין השני).  בית הדין בחן שוב את שאלת הזכאות לדמי השבחה והשאלה היכן שיחק המשיב "מרבית שנותיו" והגיע למסקנה כי "חישוב התקופה בה שיחק המערער בפועל בקבוצת מכבי חיפה וחישוב התקופה בה שיחק המערער בפועל בשורות המשיבה 2 הינו זהה".  (סעיף 17 לפסק הדין השני) על כן, קבע בית הדין המבקשת אינה זכאית לתשלום פיצוי כפי הנטען על ידה ובהתאם להוראות סעיף 12(ב)(2)(5)(ג)ו-ד לתקנון הרישום.
8. ביום 1.11.23 הגישה המבקשת הבקשה נשוא הליך זה, אשר נושאת הכותרת: "בקשה בכתב לביטול פסק דין של בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל". במסגרת הבקשה עתרה המבקשת לביטול פסק הדין השני וזאת בהסתמך, כך לטענתה, על פסיקות בתי המשפט אשר מחייבות "התערבות שיפוטית במקרים של חריגה מסמכות הנעשית על ידי טריבונאלים פנימיים של גופים וולונטאריים" (סעיף 39 לבקשה).  המבקשת טענה כי לבית הדין כלל לא הייתה סמכות להתערב בהחלטות המוסד (לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה), וכי גם לגופם של דברים נפלו טעויות מהותיות בהחלטות בית הדין.
9. ביום 1.2.24 הגישה הפועל חדרה תגובתה לבקשה, וביקשה לדחותה. לטענתה, מדובר בהחלטה אשר התקבלה במסגרת הליך אשר התנהל בטריבונאל פנימי וככזו - גדר ההתערבות של בתי המשפט בה הינו מצומצם ומתאפשר במקרים נדירים וחריגים.  הפועל חדרה אף ביקשה לדחות את שיטת חישוב מספר השנים שבהם שיחק פדידה במדי המבקשת - וטענה כי המבקשת מנתה את השנים באופן שגוי בהינתן הוראות התקנון, וכי המשיב שיחק במדי מכבי חיפה 10 שנים, ובמדי המבקשת 7 עונות משחקים - ומשכך לא החל הכלל לגבי "מרבית שנותיו" כאמור.
10. ביום 16.2.23 הגיש פדידה תשובתו לבקשה אשר "קיפלה" בתוכה בקשה לסילוק הבקשה על הסף. לטענת פדידה, לא היה מקום להגיש את הבקשה כבקשה לפי סעיף 54 לתקסד"א; לא היה מקום להגיש את הבקשה ללא צירוף ההתאחדות לכדורגל כצד לבקשה ולא היה מקום להגישה לאחר שחלף זמן רב מאז שניתן פסק הדין הראשון (ינואר 2023).  לגופו של עניין טען פדידה כי אין כלל מקום להתערב בהחלטת בית הדין שכן הנ"ל לא חרג מסמכותו, עת בחן כדין את החלטות המוסד ומצא כי אכן נפלו בהן פגמים הפוגעים בכללי הצדק הטבעי ומאפשרים התערבות.
11. ביום 1.7.24 התקיים דיון במעמד הצדדים (פדידה קיבל פטור מהתייצבות). במסגרת הדיון שהתקיים התבקשו ב"כ הצדדים להבהיר מספר עובדות ונתונים הנוגעים לפדידה; בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמה דיונית לפיה יעביר הוא תחת שבט ביקורתו את השאלה שבמחלוקת (דרך חישוב "מרבית שנותיו"), תוך ויתור על שאלות של סמכות ואחרות.  משלא גובשו הסכמות, ניתן צו לסיכומים, ומשאלו הוגשו אין לי אלא ליתן את הכרעתי בבקשה המונחת בפניי, ותחילה סקירת טענות הצדדים ביתר פירוט.

טענות המבקשת

12. המבקשת טענה כי יש לבטל את פסק הדין השני וזאת מאחר שבית הדין חרג מסמכותו וכלל לא היה מוסמך לבטל את החלטת המוסד השנייה וזאת בהתאם לקביעה בסעיף 14א(8) לתקנון הרישום לפיה "החלטת הפוסקים תחייב את הצדדים המעורבים, תהיה סופית ואינה ניתנת לערעור". המבקשת הפנתה גם לסעיף 1 לתקנון בית הדין העליון של ההתאחדות הקובע כי זה אינו מוסמך לדון בהחלטות שאין לגביהן זכות ערעור.  עוד הוסיפה המבקשת כי בית הדין חרג מסמכותו ופגע בכללי הצדק הטבעי עת טעה בפירוש העובדות והדין באופן חמור.  המבקשת טענה כי גם החזית הצרה בה בית הדין התיר לעצמו שלא כדין זכות התערבות לא חלה במקרה דנן שכן בהחלטת המוסד כלל לא נפלו פגמים.
13. המבקשת הוסיפה כי המוסד בחן כדין את נימוקיו בעת מתן החלטתו השניה וכי גם בהחלטה זו לא היתה חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי ולפיכך לא היה כל מקום להתערבות, כפי שעשה בית הדין בפסק הדין השני.
14. המבקשת טענה כי בית הדין שגה בכך שהעביר תחת שבט ביקורתו את שאלת "מרבית שנותיו" וזאת בשעה שבית הדין כלל אינו מוסמך לשמש כערכאת הערעור על החלטות המוסד בעניינים אלו, לא כל שכן כאשר תוצאת החלטתו של בית הדין עלולה ליצור בהתאחדות לכדורגל כאוס בהתנהלות של קבוצות הכדורגל מול שחקנים. המבקשת טענה כי שגיאותיו של בית הדין מחייבות התערבות שיפוטית אף בהיותו טריבונאל פנימי של גוף וולנטארי שכן החלטתו יצרה תוצאה אבסורדית שאינה מתקבלת על הדעת.  בשולי טענותיה הוסיפה המבקשת וטענה כי אם יעמוד פסק הדין על כנו, קבוצות תמנענה מלטפח שחקנים ולהשביח את יכולתם המקצועית, שכן אלו יוכלו לנטוש אותן ללא תמורה, תוך פגיעה בקניינם ומבלי שיהיו מורתעים מלעשות כן.
15. המבקשת טענה כי בית הדין טעה טעות היורדת לשורשו של עניין, בשעה שהעלה את הנימוק הנוגע ל"הסדר מותנה" לפסילת החלטת המוסד. לשיטת המבקשת בית הדין נמנע מלשקול את חובת שחקן הנמנע מלהגיע להסדר כספי - להכנס להסגר ולהמנע ממשחק (באופן שהיה מאיין את הצטרפותו של פדידה להפועל חדרה על פני עונה שלמה).
16. בסיכומיה הוסיפה המבקשת וטענה כי פרשנות בית הדין לפיה אין ערעור רק על גובה הסכומים שנפסקו כדמי השבחה הינה חסרת שחר וסותרת את הוראות סעיף 14א(8) לתקנון הרישום. לשיטת המבקשת, תפקידו של המוסד למעמד השחקן הוא להכריע בשאלה כספית מסחרית העולה מהעברת שחקן בין קבוצה לקבוצה (מתוך אתר ההתאחדות לכדורגל) ולבית הדין העליון כלל אין סמכות לדון בהחלטות אלו.  המבקשת הוסיפה כי המוסד פעל כדין בהחלטתו השנייה כאשר בדק שוב את נימוקיו ושינה את החלטתו, וזאת כמתבקש מהוראות פסק הדין הראשון.  עוד הוסיפה המבקשת כי מכוחו של סעיף 14א(6) לתקנון, אסור היה לבית הדין להתערב בהחלטת המוסד השנייה וזאת לאור העיקרון הקנייני העולה מסעיפי החוק והתקנון המעגנים את זכויותיה הכלכליות של המבקשת בשחקן אותו טיפחה וקידמה.
17. לשיטת המבקשת פסק הדין הראשון של בית הדין הפנה את המוסד לברר עניינים טעוני "טעות קולמוס" ול"דרישת נימוק מפורט בשאלת הזכאות לפיצוי", ולכן היא לא ערערה על פסק הדין הראשון וזאת בהתאם לפסיקה היא נדרשה למצות את הדיון במסגרת ערכאות הטריבונאל הפנימי של ההתאחדות, ורק משניתן פסק דינו השני פנתה לבית משפט זה.

טענות המשיבים

18. המשיב הדף את טענות המבקשת וביקש לדחותן על הסף. לשיטתו, ככלל, אין מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטותיו של טריבונאל משפטי פנימי והתערבות שכזו מתאפשרת רק באופן מצומצם ובמקרים חריגים של חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.  לשיטת המשיב, בית הדין העליון קיים דיון ענייני וראוי עובר למתן פסק דינו ועל כן, לא נפל כל פגם בפסק דינו.
19. המשיב העלה כאמור טענות סף ובין היתר טען כי הבקשה כלל לא הייתה צריכה להיות מוגשת בהתבסס על תקנה 54 לתקסד"א אלא היה על המבקשת לפתוח הליך באמצעות הגשת כתב תביעה וזו ברירת המחדל לנקיטת הליכים משפטיים. כן נטען כי אי צירופה של ההתאחדות לכדורגל על ידי המבקשת נעשתה בכוונת מכוון נוכח תמיכתה של ההתאחדות בפרשנות המשיב לפיה המבקשת כלל לא זכאית לפיצוי בגין השבחת השחקן.  המשיב אף הוסיף כי בקשת המבקשת לוקה בשיהוי חריף ואת טענותיה של המבקשת לעניין החריגה מסמכות, היה על המבקשת לטעון עוד כשההליך הועבר לבית הדין לאחר מתן החלטת המוסד הראשונה, וכי עצם אי נקיטת הליך כנגד ביטול ההחלטה הראשונה של המוסד מדברת בעד עצמה ומוכיחה כי טיעוני המבקשת נשענים על אדנים רעועים.
20. לגופה של ההחלטה, טען המשיב כי בית הדין התערב כדין בהחלטת המוסד השניה שעה שבהחלטה השניה של המוסד הועלו נימוקים חדשים ושונים מאלו אשר התקבלו בהחלטה הראשונה; שעה שהמוסד ניסה לתקף את החלטתו אשר בוטלה במסגרת פסק הדין הראשון תוך העלאת נימוקים שונים וחדשים ותוך שינוי וסתירה ביחס לקביעות שקבע בהחלטה הראשונה; תוך שלא נעשתה בחינה כרונולוגית אריתמטית של מניין שנותיו של המשיב אצל המבקשת, והכל בניגוד להוראות התקנון וההנחיות הקשורות לו (כדוגמת ההנחיות הנוגעות לשנת הקורונה ושנות ההשאלה).
21. לשיטת המשיב, המוסד פעל בהחלטתו השניה כפי שפעל כדי להגיע לתוצאה הראשונה - חיוב פדידה והמשיבה בתשלום דמי הפיצוי. לשיטת המשיב, פגמים אלו אשר נפלו בהחלטה השניה, הינם פגמים מהותיים אשר ירדו לשורש העניין שבמחלוקת ומשכך כדין התערב בית הדין בהחלטת המוסד השניה וביטל אותה.
22. המשיב הוסיף כי להבדיל מהחלטות המוסד, הרי שבית הדין ניתח באופן ענייני וממצה את הסעיפים הרלוונטיים בתקנון תוך יישומם על המקרה ועל כן הגיע למסקנה הנכונה והמתבקשת לפיה המבקשת היא אינה הקבוצה בה שיחק המשיב מרבית שנותיו. אשר על כן, ובהינתן התערבותו הנדרשת של בית הדין - הרי שלא חלו המקרים החריגים והקיצוניים בהם יש מקום לבית משפט זה - להתערב בהחלטת טריבונאל פנימי - הוא בית הדין לכדורגל.
23. המשיב הוסיף כי יש לדחות אף את טענות המבקשת בעניין ההסדר המותנה שעה שמדובר בקביעות אותן ציטטה המבקשת מפסק דין אחר, שהמבקשת כלל לא הייתה צד לו, ומכל מקום זו לא היתה הסיבה העיקרית או בכלל לביטול החלטת המוסד למעמד השחקן.
24. לגופו של עניין הדגיש המשיב בסיכומיו כי באף קונסטלציה או פרשנות תקנונית המבקשת לא הייתה זכאית לדמי השבחה. לשיטתו, הוא שיחק במדי מכבי חיפה 9 שנים החל מיום 27.9.06 עת היה בן 9 שנים (או למצער 6 שנים בספירה החל מגיל 12); לאחר מכן, בעונת המשחקים 2015-2016 עת היה בן 18.9 שנים הוא הושאל למבקשת, ובעונת המשחקים 2016-2017 עבר לשחק בשורות המבקשת וזאת עד לתום עונת המשחקים 2021-2022.  המשיב הוסיף כי השנים בהם שיחק במדי המבקשת לא היו רצופות וזאת בהינתן כי בעונת משחקים 2018-2019 היה מושאל לעונה שלמה לשורות הפועל ראשון לציון, ובהינתן כי יש לנכות את עונת הקורונה, הרי שבסופו של דבר שיחק המשיב במדי המבקשת 5 עונות בלבד או למצער, ובמידה ולא תנוכה עונת הקורונה, 6 שנים.  לשיטת המשיב, משעזב המשיב את המבקשת עת היה מעל גיל 24, ונוכח הוראות תקנות הרישום, הרי שהמבקשת כלל לא הייתה זכאית לדמי השבחה שכן מרבית שנותיו שיחק המשיב במדי מכבי חיפה.
25. המשיב הוסיף כי המבקשת העלתה טענות סותרות באשר לאופן חישוב "מרבית שנותיו" ולא גזרה גזירה שווה בחישובי התקופות בהן שיחק פדידה במכבי חיפה ובהפועל חיפה. לשיטת המשיב, אין מקום לאמץ את המונח "רשום" אלא את המונח "שיחק" בלבד; יש לנכות את תקופות ההשאלה לגבי שתי הקבוצות; אין כל מקום להכיר בטענת הפציעה בתקופת ההשאלה להפועל ראשון לציון; ויש לנכות את תקופת הקורונה כפי שהמוסד עצמו קבע בהחלטתו הראשונה.  הוסיף המשיב וטען כי אם מאמצים את אותם פרמטרים לגבי התקופות כולן, התוצאה היא שפדידה שיחק במכבי חיפה את מרבית שנותיו ולא בהפועל חיפה, ומשכך זו האחרונה אינה זכאית לדמי השבחה.
26. בנוסף ולחלופין טען המשיב כי יש למנות את תקופת ההשבחה מגיל 12 ועד גיל 21 בלבד וזאת כנלמד מנספח טז לתקנון הרישום,"טבלת ההעברות שבתקנון הרישום", שם הסכומים המחושבים לצרכי העברה הינם מתייחסים להשבחה מגיל 12 עד 21 בלבד ולא לאחר מכן. לשיטת המשיב הדבר אף עולה בקנה אחד עם תקנון הרישום של פיפ"א אשר קובע כי הליך אימון שחקן הינו עד גיל 21.

השאלות הדורשת הכרעה

27. האם יש ממש בטענות הסף? האם במקרה דנן יש מקום להתערב בפסק הדין של בית הדין?

הגם שהשאלה הראשונה מאבדת מחשיבותה, שכן אתייחס לדברים לגופם, אציין כי אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה ההליך המתאים לעניינינו הינו הליך לפי סעיף 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בהתאם להלכה אשר נקבעה בקשות עירייה אחרות 7486/21 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' פאטמה עבאסי, פורסם בנבו, ניתן ביום 8.3.22, בפסקאות 11-17.  רוצה לומר, משהתקנות צמצמו את היקף החלופות העומדות לנקיטה בהליכים אזרחיים המתנהלים בבתי המשפט, הרי שנקיטת הליך בהתאם לסעיף 54 לתקנות יתאפשר רק מקום בו נקבע הדבר באופן מפורש בחוק.

28. בענייניו, לא קיימת בחוק הספורט הוראה פוזיטיבית בדבר אופן הפניה לבית משפט לצורך ביטול ההחלטה של בית הדין או המוסד (למעט, כפי שנטען על ידי המשיב: "ערר בעניין העברת ספורטאי" ראו סעיף 6 לתגובתו) ומשכך, על המבקשת היה לנקוט בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט - היא דרך המלך בענייננו.
29. זאת ועוד, אני סבורה כי אין לשהות לטענת המבקשת כי תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות התשכ"ט - 1968 יכולה לחול בעניינו שעה שבתקנה זו נקבע כי רק בקשה לפי חוק הבוררות, "שלא נקבע לה בתקנות אלה סדר דין אחר", תוגש בכתב לפי תקנה 54. קביעה כי הכרעת בית הדין לכדורגל שווה במעמדה לפסק בורר הינה קביעה מרחיקת לכת שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הבוררות.

לפיכך, היה מקום להגיש תובענה ולא בקשה מכוח סעיף 54 לתקסד"א, אולם בחרתי לבחון את הדברים גם לגופם, כפי שיבואר להלן.