כאמור קובעת תקנה 10 לתקנות הנזיקין כי סימן א' לפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על בקשות לפי סעיף 7ב(ג) ו-7ב(ד) "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות תקנות אלה", אך נראה כי המתווה ששורטט לעיל לעניין הדיון וחקירת המצהירים בבקשות בכתב הוא המתווה המתאים גם לצורך הבקשות האמורות. עוד נראה כי הוראת תקנה 11(א) לתקנות הנזיקין אינה סוטה מאותו מתווה וכל שנאמר בה הוא כי ככל שנקבע מועד לדיון בעל-פה, על המצהירים להתייצב במועד שנקבע לחקירה על תצהיריהם "אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת".
- בענייננו וככל שהדבר נוגע לקיום דיון בעל-פה בבקשתו של פלקסר, סבר בית המשפט קמא כי אין צורך בקיומו של דיון כזה בקובעו תחילה, בניגוד לעמדה שהציג פלקסר, כי אין עליו לדון בקיומם של תנאי החסינות אלא כי עליו לבחון את ההחלטה להכיר בחסינות השוטרים על דרך של ביקורת שיפוטית ועל-פי כללי המשפט המנהלי. כפי שפורט לעיל אנו סבורים כי צדק בית המשפט קמא
בגישתו זו. המתווה אשר בו ביקש פלקסר לדון בבקשה נגזר בהכרח מגישתו לגבי מהותה ומשכך עתר לצרף לבקשתו תצהירי עדים מטעמו ולהזמין לעדות כ-12 עדים המסרבים לתת לו תצהיר, והכל על מנת לברר לגופו של עניין את התקיימות תנאי החסינות במקרה דנן. בקשתו זו של פלקסר בצדק לא נענתה על-ידי בית המשפט קמא. עוד סבר בית המשפט כי הביקורת השיפוטית במקרה דנן אינה מצריכה בירור עובדתי ואינה מחייבת דיון בעל-פה וזאת נוכח התרשמותו למקרא תגובת המדינה כי לא נפל פגם בשיקול דעתה וכי לא נמצא שהודעתה אינה סבירה. החלטה זו אינה מצדיקה התערבות בנסיבותיו של המקרה דנן בו נסמכו למעשה שני הצדדים על תיק החקירה שתוכנו לא היה שנוי במחלוקת.
סמכות הרשם
- טענה נוספת שהעלה פלקסר בטיעוניו נוגעת לסמכותו העניינית של הרשם (כתוארו אז) א' זמיר להידרש ולהכריע בבקשות על-פי סעיפים 7ב(ג) או 7ב(ד) לפקודה. הוראות הפקודה והתקנות אכן מתייחסות ל"בית המשפט" ואין בהן התייחסות מפורשת לרשמים או לרשמים שהם שופטים כמי שהוסמכו אף הם לדון בבקשות אלה. ואולם נראה כי גם בעניין זה ניתן להקיש מסדרי הדין האזרחיים הרגילים על סדרי הדין שיש להחיל בבקשות בנושא החסינות לפי הפקודה ותקנות הנזיקין.
תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה רשם שהוא שופט לדחות תובענה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין, בשל חוסר סמכות, או בשל "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". הענקת סמכות זו לרשם שהוא שופט, בניגוד לרשם שאינו שופט אשר הוסמך אך למחוק תובענה על הסף (על-פי העילות המנויות בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי), מבהירה כי מחוקק המשנה ראה ברשם שהוא שופט כמי שמתאים להכריע בדבר קיומה של עילת סף, אף כאשר יש להכרעתו תוצאה רבת-משמעות נוכח מעשה בית-דין הנוצר במקרה של דחיית התביעה. משקלה של הכרעה כזו בוודאי אינו נופל ממשקלן של ההכרעות הנדרשות בבקשתו של תובע על-פי סעיף 7ב(ג) לפקודה או בבקשתו של עובד על-פי סעיף 7ב(ד) לפקודה (ראו והשוו החלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בתיק זה מיום 11.5.2009). משכך, איני רואה הצדקה לפרש את הפקודה והתקנות באופן