הסוטה לעניין סמכות רשם שהוא שופט מסדרי הדין הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. נוכח מסקנה זו ובהינתן העובדה שהרשם א' זמיר היה בעת מתן ההחלטה הרלוונטית גם שופט, ניתן להותיר בצריך עיון את טענת המדינה לפיה מוסמך כל רשם גם אם אינו שופט להכריע בבקשות האמורות מתוקף הוראת סעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אם כי אני נוטה לדעה כי אין מקום לפרשנות כה מרחיבה של התיבה "ענין הנוגע לניהולו של הליך" הקבועה באותו הסעיף (לעניין פרשנותה של תיבה זו השוו למשל: ס' 90(1)-90(12) לחוק בתי המשפט; בקשות שונות אזרחי 2742/00 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' דיקלה חברה לנאמנות בערעור מיסים [פורסם בנבו] (29.8.2000); ב"ש 153/86 צביח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 345, 347 (1986)).
סבירות החלטת ההכרה בחסינות השוטרים
- באופן חלופי טוען פלקסר כי גם אם המתכונת אשר בה יש לדון בבקשתו על-פי סעיף 7ב(ג) לפקודה הינה ביקורת שיפוטית על-פי כללי המשפט המינהלי, היה לגישתו מקום להתערב בהחלטת המדינה להכרה בחסינות השוטרים במקרה דנן ושגה בית המשפט קמא משלא עשה כן. זאת לטענתו נוכח הראיות שהוצגו על-ידו כבר בשלב זה מתוך תיק החקירה המלמדות כי מדובר בהחלטת הכרה שאיננה סבירה, משום שהיא מתעלמת מכך שמתקיימים במקרה דנן תנאי החריג לחסינות.
לא ראיתי צורך למנות אחת לאחת את כל ה"אינדיקציות" אשר מהן מבקש פלקסר להסיק כי השוטרים פעלו ביודעין ובמתכוון כדי לפגוע בו, או למצער כי התנהלו מתוך שוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק. מרבית האינדיקציות שאותן פירט פלקסר אינן אינדיקציות ליסוד הנפשי של השוטרים במהלך חקירתו, ולכל היותר יש בהן כדי להעיד לכאורה על רשלנותם. כך למשל, טוען פלקסר כי השוטרים מיהרו לחפש אחריו ולהודיע למשטרת הגבולות שתאסור את יציאתו מהארץ, בטרם בדקו את תלונתו של עו"ד ברנדס (ס' 11 לסיכומי פלקסר). אף אם טענה זו נכונה היא, ואף אם נניח כי יש בכך משום רשלנות - ולמותר לציין כי אינני מביעה כל עמדה בעניין זה - הרי שבכל מקרה אין למצוא בה את מה שמבקש פלקסר ללמוד קרי: קיומו של יסוד נפשי אצל השוטרים השולל את זכותם לחסינות. והוא הדין באשר לטענות הנוספות שהעלה פלקסר ביחס
לחיפוש הרשלני לטעמו שבוצע אחר המסמכים שבגניבתם נחשד; לכך שהשוטרים נמנעו מלשחררו ממעצר כאשר מצאו ממצאים שמקלים את החשדות נגדו; נמנעו מלתעד פעולות חקירה מסוימות שביצעו; והתרשלו לכאורה בכך שלא בחנו כיווני חקירה אחרים. כל אלה נוגעים בעיניי לשאלה האם חקירתו של פלקסר הייתה רשלנית אם לאו, ושאלה זו דינה להתברר בדיון שיקיים בית המשפט בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו, אך לא מצאתי כי יש בהם לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה לא ראה להתערב בהחלטת המדינה להכיר בחסינות השוטרים על-פי כללי המשפט המנהלי. אשר לטענת פלקסר כי השוטרים "הדליפו" לעיתונות במתכוון מידע הקשור מחקירתו על מנת להאדיר את שמם ומתוך שוויון נפש לאפשרות הפגיעה בו. טענה זו אינה מבוססת על ראיה כלשהי למעט הסברה שהעלה פלקסר עצמו בעניין זה ומשכך טענה זו אף היא דינה להידחות.
- בשל כל הטעמים המפורטים לעיל באשר לאמות המידה ולסדרי הדין אשר לפיהם יש לדון ולהכריע בבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) לפקודה וכן נוכח דחיית יתר הטענות שהעלה פלקסר כמפורט לעיל, אני סבורה כי ערעורו של פלקסר דינו להידחות.
סדרי הדין הנוגעים לחסינות עובדי רשויות ציבוריות
- ההסדרים אשר נקבעו לעניין חסינותם של עובדי מדינה, עליהם עמדנו בהרחבה לעיל, חלים במידה כזו או אחרת גם בכל הנוגע לעובדי רשות ציבורית. עם זאת וכפי שכבר צוין, קיימים הבדלים מסוימים במנגנון ובסדרי הדין שנקבעו לצורך הכרה בחסינותם של עובדי המדינה לעומת אלה שנקבעו לגבי עובדי רשות ציבורית. "רשות ציבורית" הוגדרה בס' 7 לפקודה כ"רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת", וההבדל המרכזי בענייננו בין עובדי רשות ציבורית לעובדי המדינה הוא בכך שההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית מצריכה החלטה של בית המשפט במסגרת בקשה שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד (סעיף 7ג(א)-7ג(ב) לפקודה). לעומת זאת ההחלטה להכיר או לא להכיר בחסינותו של עובד מדינה נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהודעה עליה הוגשה לבית המשפט. משמע - ככל שאין מי המבקש להשיג על החלטה בדבר הכרה בחסינותו של עובד המדינה, על בית המשפט ליישמה