המוטל עליו להראות כי החלטת המשנה לפרקליט המדינה להכיר בחסינות השוטרים חרגה ממתחם הסבירות. אשר להיעדר פירוט והנמקה בהודעת ההכרה טוענים המשיבים כי בעבר, כשפרקליטות המדינה החלה ביישום תיקון 10 לפקודה, ניתנו ברוב המקרים הודעות הכרה קצרות ללא נימוקים. אולם, כך טוענים המשיבים, החל משנת 2009 השתנתה פרקטיקה זו וכיום נוהגים הגורמים האחראים על כך בפרקליטות המדינה לפרט בהודעותיהם את הנימוקים להכרה בחסינות. על כל פנים, המשיבים טוענים כי ככל שנפל פגם בהיעדר ההנמקה בעבר הוא נרפא עתה נוכח ההנמקה המפורטת שנפרשה בטיעוני המשיבים בהליך זה, והם מוסיפים וטוענים כי עו"ד אורית סון, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים) הנוכחית, עיינה אף היא בתשתית הראייתית המנהלית וסמכה ידיה בדיעבד על ההכרה בחסינות מן הנימוקים שפורטו. אשר לטענה כי רשם בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להחליט בבקשת פלקסר לקבוע שלא התקיימו תנאי החסינות, טוענים המשיבים כי הפקודה והתקנות קובעות כי החלטה בבקשה זו היא בסמכות "בית המשפט" ומונח זה כולל גם את הרשם, בהיעדר הוראה אחרת הקובעת כי הוא אינו מוסמך להחליט. זאת בייחוד, כך טוענים המשיבים, מקום שמדובר ברשם שהוא שופט, כבענייננו. לבסוף טוענים המשיבים כי ההכרה בחסינות השוטרים לא פגעה בסיכוייו של פלקסר להוכיח את תביעתו. לטענתם, המחלוקת שנפלה בין הצדדים בנוגע לשאלונים ששלח פלקסר למדינה נובעת בעיקרה מכך שהמדינה סברה כי הם מנוסחים באופן מכביד וקנטרני. על כל פנים, כך מציינים המשיבים, הצדדים הגיעו להסדר בנושא זה והשוטרים ענו לשאלונים שהופנו אליהם.
בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי התעקשותו של פלקסר לתבוע את השוטרים באופן אישי מעוררת תמיהה, ולשיטתם התיקון לפקודה נועד כדי למנוע התנהלות מסוג זה במקרים המצדיקים הכרה בחסינות.
טענות הצדדים ברשות ערעור אזרחי 775/11
- כפי שכבר הוזכר, סדרי הדין שנקבעו לעניין ההכרה בחסינותם של עובדי רשות ציבורית שאינם עובדי מדינה, שונים מסדרי הדין הנוגעים לעובדי מדינה ועל כך נעמוד בהרחבה להלן. מכל מקום, עו"ד גורדון טוענת אף היא כי אין מקום להחיל על הבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור שאותה הגישה את
המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין סילוק תביעה על הסף וזאת מאותם טעמים שמנו המשיבים בקשות עירייה אחרות 1649/09. עוד טוענת עו"ד גורדון כי אף שבעניינה מדובר בהחלטת ביניים וב"גלגול שלישי", יש מקום למתן רשות ערעור מכיוון שמדובר בשאלה עקרונית המשפיעה על כלל עובדי הציבור ומכיוון שטרם נקבעה הלכה בסוגיה זו. עו"ד גורדון מוסיפה וטוענת כי קיימת בנושא זה אי-בהירות בפסיקת הערכאות הדיוניות, ולראיה היא מציינת כי בתביעה אחרת שהוגשה נגדה הכיר בית משפט השלום בנצרת (במותב שונה) בחסינותה וקבע כי אין לבחון את התקיימות החריג לחסינות על-פי עובדות כתב התביעה. על כן סבורה עו"ד גורדון כי מן הראוי להחזיר את ההליך דנן לבית משפט השלום על מנת שיקיים דיון מחודש בבקשה להכיר בחסינותה ולחלופין היא עותרת לכך שבית משפט זה יכריע בנושא.
- בתגובתה לבקשת רשות הערעור הודיעה העירייה כי בהינתן יחסי הכפיפות המקצועיים בין עו"ד גורדון לעו"ד אליעז שייצג את העירייה בבית המשפט המחוזי, קבע היועץ המשפטי למשרד הפנים שעו"ד רשף חן, היועץ המשפטי לעיריית חיפה, הוא שיתן חוות דעת בשאלה האם עיריית נצרת עילית צריכה לתמוך בבקשת רשות הערעור או להתנגד לה. בעמדה שהציג טוען עו"ד חן כי בתי המשפט המחוזי והשלום שגו בבוחנם את תנאי החריג לחסינות על-פי העובדות שנטענו בכתב התביעה, בציינו כי בחינה זו מרוקנת מתוכן את תכלית התיקון לפקודה להעניק חסינות לעובדי הציבור מפני תביעות נזיקין. בהתייחסו להוראות הדין הנוגעות לחסינות עובדי רשויות ציבוריות - שסדרי הדין לגביהם שונים כאמור מסדרי הדין הנוגעים לחסינות עובדי מדינה - ציין עו"ד חן כי משהגיש עובד של רשות ציבורית (הנתבע) בקשה הנתמכת בתצהיר בה נטען כי התקיימו תנאי החסינות, עובר הנטל אל התובע להוכיח כי מתקיים הסייג לחסינות. במקרה דנן, כך מוסיף עו"ד חן וטוען, לא השיבה שי (התובעת) בתצהיר מטעמה על תצהירה של עו"ד גורדון ולדעתו די היה בכך על מנת לקבל את הבקשה להכרה בחסינות. לבסוף טוען עו"ד חן כי מעיון בכתב התביעה נראה שפעולותיה של עו"ד גורדון היו פעולות לגיטימיות בהן נקטה כיועצת המשפטית של הרשות המקומית, ולשיטתו קשה להניח כי מכלול המחלוקות המשפטיות בין העירייה לשי נובעות מויכוח מילולי שפרץ בין השתיים, כפי שנטען בכתב התביעה. אשר על כן, חיווה עו"ד חן את דעתו כי מן הראוי שהעירייה תתמוך בבקשת רשות הערעור שהגישה עו"ד גורדון.