- מנגד טוענת שי כי בהבדל מן האופן אשר בו נבחנת הודעת הכרה בחסינותו של עובד מדינה, בקשה להכרה בחסינות מטעם רשות ציבורית אינה צריכה להיבחן על-פי מבחני המשפט המנהלי. לשיטתה, הפקודה יצרה הבחנה מפורשת בין מנגנוני ההכרה בחסינות הנוגעים לכל אחת משתי קבוצות העובדים הללו, ובעניינם של עובדי הרשויות הציבוריות נקבע כי בית המשפט ולא הרשות הציבורית הוא זה שיקבע האם התקיימו תנאי החסינות וזאת על-פי בקשה שתוגש לו על-ידי הרשות הציבורית או על-ידי העובד הנתבע. על כן לגישתה יש ליצוק תוכן להבחנה זו ואילו אם ייקבע כי ההכרה בחסינותם של עובדי הרשויות הציבוריות תיבחן אף היא על-פי כללי המשפט המנהלי, יהא בכך כדי לאיין את ההבחנה שערך המחוקק ביניהן. נוסף על כך טוענת שי כי ככל שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי העובד לפי סעיף 7ג לפקודה, אין בנמצא החלטה מנהלית אותה ניתן לבחון על-פי כללי המשפט המנהלי. עוד טוענת שי כי הכרת העירייה בחסינותה של עו"ד גורדון נעשתה תוך ניגוד עניינים, שכן העירייה יוצגה על-ידי עו"ד אליעז ממחלקת הייעוץ המשפטי שלה, שהיה כפוף לעו"ד גורדון והיא מוסיפה וטוענת כי הדבר מבליט את הסיבה שהמחוקק הבחין לכתחילה בין עובדי המדינה לעובדי הרשויות הציבוריות. לטענת שי, חוות דעתו של היועץ המשפטי לעיריית חיפה, אשר הוגשה לראשונה בפני בית משפט זה, אינה יכולה לרפא את הפגם שנפל במעשי העירייה בערכאות הקודמות. בנוסף, טוענת שי כי הבקשה להכרה בחסינות שהגישה עו"ד גורדון לבית משפט השלום הוגשה כעשרה חודשים לאחר שהומצא לה כתב התביעה ונוסחה כבקשה לסילוק על הסף לפי תקנות סדר הדין האזרחי ולא כבקשה להכרה בחסינות לפי פקודת הנזיקין. עוד היא טוענת כי כשם שבית המשפט רשאי במקרים מתאימים להכריע בבקשות בהליכים אזרחיים ללא קיום דיון וללא חקירת מצהירים, כך ניתן לעשות גם בהחלטה בבקשה להכרה בחסינות. לבסוף טוענת שי כי הבקשה לא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת ביניים "בגלגול שלישי".
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
- היועץ המשפטי לממשלה אשר התייצב כאמור לדיון ברשות ערעור אזרחי 775/11 ציין בטיעוניו הנוגעים להליך ההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית כי המחוקק אכן הבחין בין הליך זה ובין הליך ההכרה בעניינו של עובד המדינה
ובעוד שהפקודה קובעת כי המדינה רשאית להגיש הודעה בדבר הכרה בחסינותו של עובד המדינה, הרשות הציבורית ועובד הרשות הציבורית רשאים אך לבקש מבית המשפט כי יקבע שהעובד זכאי לחסינות. הסיבה להבחנה בין סוגי העובדים, כך טוען היועץ המשפטי לממשלה, היא היעדרו של גורם משפטי עצמאי ובלתי תלוי ברשות הציבורית אשר יוכל להכריע בסוגיית חסינות עובדי הרשות הציבורית, דוגמת פרקליטות המדינה. לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה, היועצים המשפטיים של הרשויות הציבוריות (אשר הוסמכו בתקנה 8 לתקנות הנזיקין לאשר הגשת בקשה להכרה בחסינות), אינם מנותקים לחלוטין מן הרשות הציבורית ולכן העדיף המחוקק כי אלה לא יחליטו בסוגיית ההכרה אלא יהיו רשאים לאשר, בשם הרשות הציבורית, הגשת בקשה לבית המשפט להכיר בחסינות העובד. ואולם, כך לטענת היועץ המשפטי לממשלה, השוני האמור הקיים בין ההסדרים החלים על עובדי המדינה ובין אלה החלים על עובדי הרשויות הציבוריות אין בו כדי להצדיק שוני מהותי באופי הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט על החלטת הרשות, ולגישתו על בית המשפט לבחון על-פי כללי המשפט המנהלי גם בקשה להכרה בחסינות עובד שהוגשה מטעם רשות ציבורית. היועץ המשפטי לממשלה סבור עוד כי אם מצא בית המשפט שהחלטת הרשות הציבורית אשר מכוחה הוגשה הבקשה להכיר בחסינות העובד היא סבירה, עליו להיעתר לבקשה ולהכיר בחסינות והוא מוסיף וטוען כי הרציונאלים המצדיקים את דחיית יתר המבחנים שהוצעו בקשר להכרה בחסינות עובדי המדינה, תקפים גם ביחס לעובדי הרשות הציבורית. אשר למקרה כמו זה שבפנינו אשר בו הנתבע הוא היועץ המשפטי של הרשות הציבורית עצמו, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי הדרך הראויה היא שהרשות תפנה ליועץ המשפטי של משרד הפנים בבקשה למנות יועץ משפטי של רשות אחרת על מנת שיחווה את דעתו בסוגיה. עם זאת, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי סעיף 7ג(א) לפקודה מאפשר גם לעובד הרשות הציבורית לבקש מבית המשפט לקבוע כי התקיימו תנאי החסינות ולכן פתוחה הדרך בפני נתבע שהוא יועץ משפטי של רשות ציבורית לפנות בעצמו לבית המשפט. עוד מוסיפה המדינה וטוענת כי במקרה שבו עובד הרשות הציבורית שהוא הנתבע הגיש את הבקשה להכרה בחסינות, והרשות הציבורית הודיעה לבית המשפט כי היא מצטרפת לבקשה ותומכת בה, מדובר בהחלטה מנהלית של הרשות ועליה להיבחן על-פי כללי המשפט המנהלי.