......
אשר על כן, אני מורה על מחיקת עילות התביעה העוסקות בנסיבות סיום העבודה והסעדים המבוקשים בגינן - פיצוי בגין אובדן השתכרות והפסד תשלומי פנסיה; פיצוי לא ממוני מכח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות והתביעה לפיצוי בגין כאב וסבל מכתב התביעה המתוקן וזאת מחמת העדר סמכות עניינית".
בהתייחס לתובענה נגד המשיבה 5, היא המפקדת הישירה של המערער, נקבע כך:
"כך גם, כתב התביעה לרבות טיוטת כתב התביעה המתוקן אינם מגלים עילת תביעה כנגד הנתבעת 5, אשר כל פעולותיה כלפי התובע נעשו מתוקף תפקידה ובמסגרת סמכויותיה. בכפוף לקיומה של סמכות עניינית לדון בעילות התביעה, כפי שיפורט להלן, ככל שיוכח שהנתבעים פעלו כלפי התובע שלא כדין, התובע יוכל להיפרע מהמדינה".
כנגד החלטה זו מופנה הערעור שבפנינו.
(ג) טענות הצדדים
- המערער טען בערעורו כי לא היה מקום למחוק את תביעתו שכן הוא לא פוטר, אלא העדיף להתפטר מחמת מצבו הבריאותי, ועילת תביעתו היא הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתובענות מסוג זה. לטענתו, הופעל עליו לחץ להסיר את המגבלות שקבע הרופא המשטרתי, ומשלא עשה כן הדיחו אותו מיחידת השירות (תחנת עירון) ליחידה אחרת (תחנת באקה אלגרביה). המערער שב והדגיש כי אינו מערער על פיטוריו, אלא על הפגיעה בו כעובד עם מוגבלות, ועל האפליה שחווה בגין הגבלתו. עוד הוסיף המערער וטען כי בית הדין מוסמך לדון בטענה בגררא מכוח סמכותו בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984. אשר למשיבה 5 טען המערער כי שגה בית הדין עת הותיר באופן חלקי את התביעה כנגד מפקד התחנה, אך מחק את התביעה נגדה, משהיא היתה המפקדת הישירה שלו.
- המדינה טענה כי צדק בית הדין האזורי לעבודה בקובעו כי מרבית העילות בכתב התביעה עוסקות בסוגיות אשר אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה נוכח סעיף 93א לפקודת המשטרה. עוד טענה המדינה - מבלי להודות בטענות המערער - כי המערער ניסה להסיט בערעור את המיקוד לנושא שיבוצו או אי מציאת תפקיד חלופי, ואולם ממילא גם עניינים אלה באים בגדר סעיף 93א לפקודה. לטענת המדינה "כלל טענות המערער בדבר ההתנכלות הנטענת, שיבוצו וסיום העסקתו אינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 93א לפקודת המשטרה..." (סעיף 28 לסיכומים). אשר למחיקת התביעה נגד המשיבה 5 טענה המדינה כי במסגרת כתב התביעה המערער כלל אינו מציין אף לא אמירה אחת שלה המהווה לשון הרע. לפיכך, נטען שלא מתקיים התנאי הבסיסי ביחס למעוול לפני חוק איסור לשון הרע. עוד נטען כי המערער אינו מסביר מדוע יש לראות במשיבה 5 כמעוולת במשותף ומדוע לא חלים על עניינים אלו סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שכן פעולותיה של המשיבה 5 כלפי המערער נעשו מתוקף תפקידה.
- בסיכומי התשובה טען המערער כי המדינה הטעתה את בית הדין ומסרה תשובות סותרות תוך הסתרת נתונים מהותיים. הוא חזר על טענתו כי עילתו נובעת מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בראי הפגיעה בתנאי העסקתו, ולא פיטוריו. עוד טען כי בית הדין קנה סמכות לדון בגררא כאשר נדרשת השאלה לצורך הכרעה בשאלות הקשורות באופן ישיר לתביעתו. אשר למשיבה 5 שב על טענתו כי יש להותירה כנתבעת מכוח דוקטרינת המעוולים במשותף שבסעיף 11 לפקודת הנזיקין.
- ביום 14.5.19 נתקיים דיון ראשון בערעור, ולאחר שמיעת טענות הצדדים הוחלט כי הצדדים ישקלו לפנות לגישור. עוד נקבע כי "ככל שלא תהיה הסכמה לגישור עליה יודיעו הצדדים לבית הדין, תגיש המדינה השלמת טיעון בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה מהסוג שהמערער הגיש לרבות תוך התייחסות לשאלת הפיצול בין הערכאות בהתאם לשאלות שהתעוררו בדיון". משניסיון הגישור לא צלח הוגשו תגובות הצדדים בסוגיה האמורה, וביום 4.2.20 נערך דיון נוסף בערעור.
- ביום 12.2.20 ניתן פסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7709/19 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' מוטי יעקובוב [פורסם בנבו] (להלן: ענין יעקובוב)). המדינה הגישה הודעה בדבר מתן פסק הדין, אשר לטענתה עוסק בסוגיות דומות. המערער בתגובה טען כי פסק הדין האמור עוסק רק בפקודת המשטרה, וכלל אינו נוגע לסמכותו המיוחדת של בית הדין לעבודה מכוח חוק השוויון. המערער אינו טוען כנגד פיטוריו, ואין זו ליבת טענותיו. פסק הדין עוסק בסעדים מתוקף פקודת המשטרה, ואינו משליך על טענות המערער מתוקף חוק השוויון.
(ד) דיון והכרעה
- משילובן של הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה, סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה ופרט 37(1) לחוק בית המשפט לעניינים מינהלים, שנוסחן הובא לעיל, עולה כי בחינת סמכות בית הדין לעבודה להידרש לעילת תובענה המוגשת בידי שוטר יש לערוך באופן דו שלבי:
(א) תחילה, יש לבחון אם התובענה באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, כשבהקשר לסמכות מכוח סעיף 24(א)(1) יש להפעיל את המבחן התלת שלבי עליו עמדנו לעיל ובמנותק מסעיף 93א לפקודה.