סעיף 23 לחוק חיילים משוחררים קובע כי "על כל החלטה ועל כל צו של ועדת התעסוקה ניתן לערער לפני בית דין אזורי לעבודה כמשמעו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969..". נציין כי הסעיף תוקן בשנת 1969 עם הקמת מערכת בתי הדין לעבודה וכי קודם לכן זכות הערעור היתה בפני ועדת ערעור שמונתה בהתאם לדרך מינוי ועדת התעסוקה בראשות שופט בית משפט מחוזי. בהתאם לסעיף 24 לחוק חיילים משוחררים "בית דין אזורי רשאי לדחות את הערעור או לבטל את ההחלטה או את הצו שעליו מערערים ולהחליט כל החלטה ולתת כל צו שועדת תעסוקה מוסמכת לתת". [אשר להיקפה של הבקורת השיפוטית על החלטת ועדת התעסוקה ראו: ערעור עבודה (ארצי) 268-07 איגור רובינשטיין - מובילי סלע בערעור מיסים [פורסם בנבו] (11.9.08); ערעור עבודה (ארצי) 300116-98 משה סביון - משחקי יצירה בערעור מיסים [פורסם בנבו] (3.4.05)].
- בסעיף 30 לחוק חיילים משוחררים - הנושא את כותרת השוליים "סמכות בית משפט" - נאמר כך:
"לא ייתבע אדם לדין בבית משפט, בין לדין אזרחי ובין לדין פלילי, בקשר לכל חובה שחוק זה מטיל עליו, מלבד במקרים שהדבר הורשה במפורש בחוק זה או בתקנות שיותקנו על פיו".
- במקרה דנן מתעוררת השאלה אם תובענה של סוהר מכוח חיילים משוחררים נדונה בוועדת התעסוקה, נוכח הוראת סעיף 21 ביחד עם סעיף 30 לחוק חיילים משוחררים, או בבית המשפט לעניינים מינהליים, נוכח הוראת סעיף 129 לפקודת שירותי בתי הסוהר ביחד עם פריט 37(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מינהליים.
החלטת ועדת התעסוקה
- כאמור, המערער הגיש את תביעתו מכוח חוק חיילים משוחררים לוועדת התעסוקה. המדינה הגישה לוועדה בקשה לסילוק על הסף בטענה כי לוועדת התעסוקה אין סמכות עניינית לדון בתביעה וכי הערכאה המוסמכת לדון בה היא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
- בהחלטה מיום 26.11.2018 דחתה ועדת התעסוקה את בקשת המדינה לסילוק על הסף, מהנימוקים כדלקמן:
- בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בתביעה כספית שעניינה הפרת חוק חיילים משוחררים (זאת לאור סעיף 30 לאותו חוק) או בתביעה כספית כלשהי שאינה מנויה בתוספת השלישית לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים).
- הלכת בית דין גבוה לצדק 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (3.5.1999) (להלן: בית דין גבוה לצדק חלמיש) התקבלה בפסיקה רק במקרים בהם המחלוקת המשפטית זהה לזו שנדונה בתיק בית דין גבוה לצדק חלמיש. לכן, טענת המדינה לפיה גם כאשר מדובר בהוראות חוק המעניקות סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה הן צריכות לסגת מול סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), לא התקבלה בפסיקה.
- סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בערעורים על החלטות ועדת התעסוקה מצויה בסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה). מכאן שסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר אינו שולל את סמכות ועדת התעסוקה לדון בתביעת המערער.
- דברי ההסבר להצעת החוק בענין סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר שוללים את עמדת המדינה. מה עוד שסמכויות ועדת התעסוקה כללו כבר במקור סמכות להורות על פיצוי כספי וגם סמכות להורות על צו עשה והן היו קיימות במועד חקיקת התיקון לפקודת בתי הסוהר.
- התביעה שהגיש המערער הינה תביעה כספית לאחר מעשה עשוי, אשר ביטולו לא נדרש. המערער תובע פיצוי כספי בלבד בגינו.
- במקרה של הפרת חוק חיילים משוחררים המחוקק אמר את דברו בצורה ברורה וקבע הליך ייחודי לפני ועדת התעסוקה. המחוקק ביקש לרכז את מלוא הסמכויות, בין בתקיפה ישירה ובין בתקיפה עקיפה, בפני ועדת התעסוקה עד כדי קביעת הוראת שריון הקבועה בסעיף 30 לחוק חיילים משוחררים.
- על החלטת וועדת התעסוקה ערערה המדינה לבית הדין האזורי לעבודה, כאמור בסעיף 23 לחוק חיילים משוחררים.
פסק דינו של בית הדין האזורי
- המדינה טענה בערעורה כי בהתאם לסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר, שאלת פיטוריו של סוהר, ללא תלות בסיבת הפיטורים, לא תחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. משכך, הדיון בה אינו בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת מכוח הוראת סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים ביחד עם סעיף 37 לתוספת הראשונה של אותו חוק. המבחן אינו מהי עילת התביעה הספציפית שביסוד הפעלת הסמכות הנוגעת לסטטוס של סוהר, בין אם היא נובעת מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, או חוק חיילים משוחררים או כל חוק ספציפי אחר המקנה סמכות עניינית לבית הדין לעבודה או לוועדת תעסוקה או לכל ערכאה אחרת - אלא השאלה היא האם התובענה באה להתנגד להפעלת סמכות הנוגעת לסטטוס של סוהר כמפורט בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר. אם התשובה על כך חיובית - התובענה תידון בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. המחוקק לא התכוון לשלול רק מבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בעניינים הנוגעים לסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר, אלא גם מערכאות אחרות שהרכבן דומה להרכב בית הדין לעבודה ושבאות בפניהן סוגיות של שחרור סוהר מהשירות. עוד טענה המדינה כי רק לאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים יקיים ביקורת שיפוטית על ההחלטה לפטר סוהר ויקבע כי פיטוריו נעשו שלא כדין, תקום לבית הדין לעבודה הסמכות לפסוק פיצוי לסוהר. הוא הדין ביחס לוועדת התעסוקה אשר סמכותה לפסוק פיצוי לסוהר תקום רק לאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים יקיים ביקורת שיפוטית על ההחלטה לפטר את הסוהר ויקבע כי הוא פוטר בגין יציאתו לשירות מילואים. אמנם המערער אינו מבקש לבטל את ההחלטה המנהלית המורה על פיטוריו מהשירות בשב"ס, אולם, לשיטת המדינה, אין חולק כי לצורך הדיון בסעד הכספי המבוקש על ידי המערער יהא על ועדת התעסוקה לקיים ביקורת שיפוטית על ההחלטה המורה על פיטוריו, אשר לטענתו ניתנה שלא כדין. זאת לאור בית דין גבוה לצדק חלמיש אשר קבע כי לא ניתן לתקוף החלטה מנהלית בענין פיטוריו של סוהר בעקיפין, בדרך של תביעה כספית. לוועדת התעסוקה אין סמכות לדון בשאלת חוקיותו של נוהל שירות סוהרים במילואים.
- מנגד, טען המערער כי הסמכות לדון בתביעתו מסורה לוועדת התעסוקה. הטיעון של המדינה לפיו בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעתו נוכח הוראות סעיף 129 (א) לפקודת בתי הסוהר - אינו רלוונטי למחלוקת נשוא הערעור. אין חולק כי סעיף 129(א) האמור הינו הסדר ספציפי החל כאשר רוצים להתנגד להפעלת סמכות הנוגעת לפיטורים או לשחרורו של סוהר מהשירות. השב"ס הינו גוף ציבורי ומדובר בשימוש בסמכות הכפוף לכללי המשפט המנהלי ולכן הערכאה הנכונה היא בית המשפט לעניינים מנהליים. אין גם חולק כי כוונת המחוקק בחקיקת סעיף 129 (א) לפקודת בתי הסוהר היתה למנוע תביעות של עובדים בשב"ס בגין הפרת חוקים מתחום העבודה, בשל אופיו המיוחד של השירות, אבל המחוקק לא התכוון למנוע מעובדי השב"ס להגיש תביעות מכוח חוק חיילים משוחררים. זכויות המערער שנפגעו הן אלה המוקנות לו לפי חוק חיילים משוחררים. כדי לממש זכויותיו אלה בלבד, הגיש תביעתו לוועדת התעסוקה בהתאם להוראות המחוקק בסעיף 21 לחוק זה. לאור סעיף 30 לחוק חיילים משוחררים אין המערער רשאי להגיש תביעתו לבית המשפט לעניינים מנהליים. בשנת 2001 עבר חוק חיילים משוחררים תיקונים רבים והמחוקק המשיך לסבור כי יש חשיבות לכך שתביעת המערער תתברר בוועדת התעסוקה ורק לאחר מכן יוכל לפנות בערעור לבית הדין לעבודה. אילו סבר אחרת היה מבטל את ועדת התעסוקה. לאור סעיף 30 לחוק חיילים משוחררים ולאור דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת המשטרה ופקודת בתי הסוהר - עדין נותרה לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בערעור על החלטות בעניינים לפי חוק חיילים משוחררים; ואם כך הוא, לא כל שכן שהסמכות לדון בעניינים אלו בערכאה ראשונה שמורה לוועדת התעסוקה. סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר אינו חל על ועדת התעסוקה, שהיא ועדה מנהלית המשמשת כטריבונל מעין שיפוטי, אלא על בית הדין לעבודה בלבד. סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר נוקט לשון: "תובענה הבאה להתנגד". בתביעה המערער אינו מתנגד לפיטוריו אלא תובע את הפיצויים המגיעים לו לפי חוק חיילים משוחררים וזאת בשל פיטורים בתקופה האסורה לאחר שירות מילואים פעיל. לטענת המערער, יתכן מצב בו יימצא כי הפיטורים נעשו כדין ועדיין הוא יהיה זכאי לפיצוי לפי חוק חיילים משוחררים.
- בית הדין האזורי לעבודה קיבל את ערעור המדינה, ולצורך הכרעתו בשאלת הסמכות העניינית בירר שלוש סוגיות משנה אלו (סעיף 7 לפסק הדין):
"א. האם יש בתביעה תקיפה ישירה או עקיפה של ההחלטה המנהלית של השב"ס לפטר את המשיב מהשירות?