הנני סבורה כי החלת כלל זה על המקרה דנן מלמד באופן מובהק כי כוונת הצדדים הייתה להתייחס להסכם בדומה להסכם הלוואה רגיל. כוונה זו עולה מלשון ההסכם, במסגרתה נקבע מפורשות כי הסעיף הוסף מטעמים הלכתיים וכי בכל מקרה של סתירה בין הוראות סעיף זה לבין הוראות ההסכם תגברנה הוראות ההסכם. נוסף על כך, הכוונה נתמכת גם בהתנהלות הצדדים ובתנאי ההתקשרות. כך, על כוונת הצדדים מלמדת העברת החלק הארי בכספים לחשבון הבנק של התובעת ובעלה - פלדמן, בין היתר לכיסוי משכנתת בנק לאומי ולא לחשבון החברה. יתרה מכך, בהמשך וכאשר הופר הסכם ההלוואה, נחתמו בין הצדדים גם נספחים ובהמשך גם הסדרי פירעון - כולם מלמדים על כך שהצדדים היו מחויבים לתנאי ההסכם כהסכם הלוואה ובכלל כך בפרט לחובת הלווים לשאת בתשלום הריבית. זאת ועוד, בהסדר מיום 25/6/20 אף הסכימו הצדדים מפורשות כי, ככל שהלווים לא יעמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם, יממש המלווה את הדירה המוחזקת על ידי גולדברג וזאת, מבלי לגרוע מאפשרותו לממש את הדירה נשוא הדיון. בנסיבות אלו הנני מוצאת לקבל את טענת הנתבעת ולפיה כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם הלוואה ולא בהסכם השקעה. בהקשר זה האחרון הנני מוצאת להוסיף ולהדגיש כי בסיכומיה טענה התובעת כי הנתבעת לא הציגה גרסה חלופית לגרסת התובעת ולפיה כוונת הצדדים הייתה ליצור הסכם השקעה. אשר לטענה זו אקשה - כיצד יכולה התובעת להקים גרסה ובהתאם לה ביקשו הצדדים להתקשר בעסקת השקעה ובאותה נשימה לטעון כי אינה יודעת באיזה עסקה התקשרה, כי לא קראה כלל את תנאי ההסכם ובהלימה לכך על פניו כלל לא ידעה על כך שסעיף היתר העסקא קיים בו?! זאת אל מול עדי הנתבעת אשר העידו פוזיטיבית כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם הלוואה. יתרה מכך, בהקשר זה אוסיף ואציין כי אף בעלה של התובעת - פלדמן, לא העיד פוזיטיבית כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם השקעה, אלא שכל שהעיד בתצהירו הוא כי ביקש להוסיף את סעיף היתר העסקא מטעמים הלכתיים וביקש כי יינתן לו תוקף. הואיל ותוקף להיתר העסקא ניתן כאמור לתת באחת משתי חלופות - גם כהסכם הלוואה וגם כהסכם השקעה - ממילא על פניו התקיימה התכלית להוספת הסעיף להסכם ומאידך לא הוצגה כל טענה פוזיטיבית ולפיה הכוונה הייתה להתקשר בהסכם כזה ולא בהסכם אחר.
לסיום, אציין כי במסגרת סיכומיה הקדישה התובעת יריעה נרחבת לטענה ולפיה הלכה למעשה הכניסה הנתבעת את סעיף היתר העסקא בחוסר תום לב, הואיל ולא התכוונה ליתן לו תוקף. אלא שבטענה זו אין ממש - כפי שפורט לעיל - מלכתחילה ועל פי ההלכה קיימות שתי אפשרויות לתחולתו של הכלל לפי היתר העסקה ובהלימה לאחת מהן ניתן להחיל גם תנאי הסכם הלוואה "רגילים". אציין כי מבלי לגרוע מקביעתי ולפיה הכוונה במקרה זה הייתה כי העסקה תהיה עסקת הלוואה ולא עסקת השקעה - ממילא לא קיים פלדמן אחר האפשרות האחרת - קרי הוא לא הודיע כי הוא נשבע בשבועה מחמירה בהתאם לדרישות ההלכה.
- לאור האמור והמפורט הנני מוצאת לדחות טענתה של התובעת ובהתאם לה לאור הכללת סעיף "היתר עסקא" בהסכם חלה עליה חובה להשבת קרן ההלוואה בלבד והנני קובעת כי במקרה דנן אין בהכללת הסעיף כדי לגרוע מהוראות הסכם ההלוואה או נספחיו.
סוף דבר;
- לאור האמור והמפורט והואיל ונדחו כלל טענותיה של התובעת ובהתאם להן אין ליתן תוקף להוראות ההסכם, כמו גם הנספחים לו והסדרי החוב אשר נחתמו בהמשך לו - התביעה נדחית.
- התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 75,000 ₪. אציין כי בפסיקת ההוצאות הבאתי לידי ביטוי גם את ההוצאות בסך 25,000 ₪ אשר נפסקו במסגרת הסעד הזמני וכן, את העובדה שהנתבעת נשאה בהוצאות העד - עו"ד וינדר בסך 1000 ₪ בתוספת מע"מ.
- בהתאמה - בטל הצו מיום 29/6/23 - המונע מהנתבעת להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בתיק 501920-12-21 ובכלל כך להמשיך בהליכי מימוש הדירה.
- הצדדים יעבירו בתוך 14 ימים - עמדתם באשר לערובה הכספית בסך 175,000 ₪ אשר הופקדה כתנאי לכניסתו לתוקף של צו המניעה.
- המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' ניסן תשפ"ו, 19 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.