אשר לאלו נקבע כי: "הן על-פי תנאי שטר ה"עיסקא" ... והן על-פי הפוסקים, אין מניעה שהסכם ההשתוות יהיה בקביעת סכום קצוב אף בדרך של אחוזים (כ"ז למאה בדוגמא המובאת בספר מאיר עינים של פוסק ר' יהושע פלק באות ג') ושיעשה עוד בטרם התברר גורל ה"עיסקא" (ראה שו"ת צמח צדק, יורה דעה, סימן פ"ז [8]) ואין ספק כי עשיית הסכם ההשתוות היא גם לטובת המקבל/החייב שהרי אם יתן המקבל/ החייב לנותן את סכום ההשתוות המוסכם לא יוכל הנותן/הבנק לתבוע מהחייב שיישבע, מאידך על אף קיומו של הסכם ההשתוות רשאי המקבל/החייב להשבע ואזי יהיה פטור מרווחי ה"עיסקא" כמו גם מהתחייבויותיו על-פי הסכם ההשתוות." [ההדגשה שלי ל.ב.]
עוד הוסיף בית המשפט והבהיר כי:
"מכאן שלאחר כריתת הסכם ההשתוות עומדות בפני המקבל שתי דרכים: יחפוץ - ישלם את רווחי הפקדון או שיפטר מתשלומם כליל, אם לא יהיו רווחים, לאחר שישבע שבועה חמורה כתנאי שטר ה"עיסקא".
יבכר המקבל שלא להשבע - ישלם לנותן את הרווחים בשיעור הנקוב בהסכם ההשתוות ויהיה פטור משבועה.
לנותן מאידך, דרך אחת בלבד לתבוע את הרווחים על ה"עיסקא" והיא על-פי השיעור הנקוב בהסכם ההשתוות וזאת מהטעם שאין הנותן רשאי לחזור בו מהסכם ההשתוות ולדרוש מהמקבל שבועה דווקא, מה עוד שעל פי הכלל בדין העברי יש להמנע משבועה (ראה הכלל בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ח' סימן ח' [9])."
אציין כי באותו המקרה הוסיף בית המשפט וקבע כי הריבית הכלולה במסמכי העסקה ניתן לראות כהסכם השתוות. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי מחד אין הוא מקבל את טענות הבנק ולפיהן בעצם החתימה על הסכם ההשתוות (קרי המסמכים ששימשו יסוד לתביעה) ויתר החייב על זכותו להישבע ואולם, מאידך הסכים בית המשפט עם טענת הבנק ולפיה:
"אין בית-משפט זה המקום בו יכול החייב לממש את זכותו להשבע, ובכל מקרה על בית-משפט זה להזקק לראיה, ככל ראיה אחרת, כי השבועה בוצעה בדרך ובאופן הנקובים בשטר ה"עיסקא" ועל-פי הלכות הדין העברי - על-מנת שתקום לנתבע הגנה כנגד תביעת הבנק."
לאור זאת, דחה בית המשפט את טענות הלווים וחייבם בהחזר ההלוואה בהתאם לתנאי הריבית המפורטים בה.
- מתוך פסק הדין בעניין טישלר ניתן לחלץ כלל משפטי ולפיו - בשים לב לכך שקיימות שתי אפשרויות - האחת לגבות ריבית וביתר דיוק דמי השתוות (אשר ניתן לגבותם גם באחוזים אשר יקבעו מראש) והשנייה- מתן שבועה חמורה, שאז תחול חובה רק בתשלום דמי רווחים - הרי שהכרעה בשאלה איזו מהאפשרויות תחול - תלויה בפרשנות ההסכם. קרי מקום בו קיים סעיף הנסב על היתר עסקא, תבחן ככלל השאלה האם במקרה דנן הכוונה הייתה לעסקת השקעה - שאז זכאי הנותן רק לאחוזים מהרווח ורק ככל שהעסק מרוויח או שמדובר בעסקת הלוואה - אשר במסגרתה זכאי הנותן לדמי השתוות שאותם ניתן לגבות גם באחוזים אשר יקבעו מראש. תימוכין לכלל זה, נמצא בפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 2385/12 דוד קלנטרוב נ' עמרם כהן (12.2012) - באותו העניין נטען כי לידי המשיב 1 הועברו שיקים במסגרת חוזה השקעה שנערך בהתאם ל'היתר עסקא'. בית המשפט העליון בחן את הטענה וקבע, בסעיף 6 לפסק הדין:
"... אכן שאלת מהותו של 'היתר עסקא' נדונה בפסיקת בתי המשפט ונקבע כי עסקינן בחוזה לכל דבר ועניין הנבחן לפי אומד דעת הצדדים (המ' 5317/86 (ת"א) בנק המזרחי נ' טישלר, [פורסם בנבו] פ"מ תשמ"ח (ב), פס' 4 לפסק הדין, מיום 28.9.87). לאמור, ייתכנו מקרים בהם יוגדר חוזה הנושא כותרת 'היתר עסקא' כחוזה השקעה וייתכנו מקרים בהם יוגדר חוזה שכזה כחוזה הלוואה רגיל - הכל בהתאם לכוונת הצדדים כפי שזו משתמעת מלשון החוזה ומנסיבות העניין, כקבוע בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. לפיכך, הכרעה במקרה שלפניי נובעות מעובדותיו של המקרה הספציפי ולא משאלה משפטית עקרונית." [ההדגשה שלי ל.ב.]