בפסק הדין אשר ניתן שם נקבע, כי דיני סימני המסחר נועדו להגן על בעל הסימן מפני פעולות של זיוף והטעיה ובנסיבות מסוימות אף מפני שימוש בסימן המסחר עבור מוצרים שהינם שונים ממוצריו, אך הם לא נועדו לאפשר לבעל סימן המסחר להטיל מגבלות על פעילות מסחרית במוצרים מושא סימן המסחר על ידי יבוא מקביל או להעניק הגנה ליבואן הבלעדי מפני תחרות תוך מותגית בדרך של יבוא מקביל (שם, סעיף 35). כן נקבע כי שימוש בסימן המסחר בנוגע לסחורה המיובאת ביבוא מקביל, באופן קטגורי, עומד בשני המבחנים הראשונים - היינו, מבחן הזיהוי ומבחן חיוניות השימוש וכי המבחן הרלוונטי והחשוב לבחינת הגנת "שימוש אמת" בשיווק מוצרים על ידי יבואן מקביל הינו "מבחן החסות". בעניין זה נקבע כי לשם הכרעה במבחן החסות יש לבחון את הקשר המצג שנוצר ואת אופיו, וזאת תוך מתן משקל לסוג הטובין הנמכר, לאופייה של המכירה - האם היא נמשכת או חד פעמית וכן לציפייה הסבירה של הצרכן.
במסגרת הדיון בנוגע ליישומו של מבחן החסות, התייחס בית המשפט העליון באופן ספציפי לשוק מכירת כלי רכב, תוך שעמד על המשמעות הנובעת מעלותן הגבוהה של עסקאות המבוצעות בשוק זה ועל החשיבות נושא האחריות הניתנת ללקוחות בעסקאות אלו:
"כך, למשל, כאשר עסקינן במכירה של כלי רכב, אשר אחריות היבואן בנוגע אליו היא רבת חשיבות עבור הצרכן ועלותו היא משמעותית עבור האדם הממוצע, יצטרך המשווק להדגיש באופן בולט כי אינו פועל בחסותו של יצרן הרכב שהוא בעל סימן המסחר, ולפרט את משמעות הדבר (למשל, מי אחראי לטיפול בתקלות ברכב בתקופת האחריות). לעומת זאת, על משווק של צעצועים שנמכרים במחיר נמוך ויובאו ביבוא מקביל, מוצרים שהצרכן אינו מצפה לרכוש דווקא בחסות היצרן בעל סימן המסחר וככלל סוגיית האחריות להם היא פחות הרת גורל, תוטל חובה פחותה בדרגתה בכל הנוגע להבהרת העובדה כי המוכר אינו פועל בחסותו של בעל סימן המסחר (ראו והשוו: סורוקר, בעמ' 297)" (פס' 29-30 בעניין טומי הילפיגר).
ואולם, כפי שיבואר להלן, יש להתייחס לקביעה זו בזהירות הנדרשת, בהתאם למצב המשפטי מאז חקיקת חוק הרישוי ומתן פסק הדין בעניין יוניון מוטורס, כאשר כיום מחויב היבואן הרשמי לספק את שירותי האחריות להן התחייב היצרן, אף אם הרכב נקנה מיבואן מקביל.
יוער בנקודה זו, כי הצדדים הפנו לפסיקה בתחום של בתי משפט ברחבי העולם אך בפסק הדין בעניין טומי הילפיגר הבהירה כב' השופטת ברק ארז כי שיטות המשפט השונות ברחבי העולם אוחזות בנקודות איזון שונות בין שיקולי תחרות והגבלים עסקיים לבין הגנה על בעל המסחר וכי נקודת האיזון הישראלית הינה כזו המתאימה ל- "תנאי הארץ ותושביה". משכך, יש לנקוט זהירות בבואנו לבחון הסדרים משיטות משפט אחרות, בהינתן אופייה של מדינת ישראל שהינה, כאמור בפסק דין זה - "מדינה קטנה יחסית ומבודדת במידה רבה משכנותיה" (שם, פס' 48).
- עשיית עושר ולא במשפט - כאמור, התובעת טענה בתביעתה, בין היתר, להתקיימותה של עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בעניין זה נפסק בפרשת טומי הילפיגר כי ייתכן שעילת תביעה זו תתגבש במקרים של יבוא מקביל וזאת - "מקום בו מאמצי השיווק של יבואן מקביל "תופסים טרמפ" על מאמצי שיווק והשקעה בשיווק של בעל סימן המסחר הרשום". לשם כך, על התובע להוכיח כי בפעולותיו של היבואן המקביל דבק "יסוד נוסף". לצד האמור, הובהר בפסק הדין, כי דיני עשיית עושר ולא במשפט לא נועדו לאפשר הרחבה של הכוח המונופוליסטי של בעל סימן המסחר וכי סעד מכוח עילה זו יוענק על ידי בית המשפט רק בנסיבות של הטעיה או "טפילות" יוצאת דופן. עוד נקבע בהקשר זה, כי אין מקום להרחבה שיפוטית של תחום המוסדר בחקיקה המסדירה את תחום הקניין הרוחני (פס' 34).
- עוולות מסחריות - בהקשר זה התביעה כוללת הן טענה להתקיימותה של עוולת גניבת עין, המעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות האוסר על עוסק לגרום לכך שנכס הנמכר על ידו או שירות שהוא נותן ייחשבו על ידי הלקוחות, בטעות, כנכס או שירות הנמכרים או ניתנים על ידי עוסק אחר. עוולת גניבת העין מתמקדת אם כן בשאלת הטעייתם של הצרכנים ומשכך, בעניין זה נדרשת בחינה לקיומו של חשש ממשי להטעיית צרכנים. כן נטען בתביעה לעוולה של התערבות בלתי הוגנת המוסדרת בסע' 3 לחוק זה.
בעניין טומי הילפיגר נקבע, כי במקרה של יבוא מקביל מדובר בשיווק של אותם מוצרים בידי משווקים שונים וממילא הקישור לבעל הסימן אינו מטעה אלא טבעי ומתבקש. ברם, במידה והיבואן המקביל יגרום לכך שלקוחותיו יטעו לחשוב כי הוא משווק מוצרים המיובאים על ידי היבואן הרשמי, עם אחריות מטעמו, הרי שמעשים אלו אכן עלולים להיחשב כגניבת עין. כן נקבע כי עילת תביעה זו דורשת הוכחת קיומו של וחשש סביר להטעיית הציבור (שם, פס' 33, 61).