דברים אלה מבהירים מדוע המקרה הנוכחי אינו מן המקרים בהם ראוי כי בית דין גבוה לצדק יתערב בהכרעתו של בית הדין לדיני עבודה. גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי מדובר במקרה מורכב בו תתכנה כמה פרשנויות, ואף אם נאמר כי ניתן היה לפתור סוגיה זו כולה על אדני המשפט המנהלי, תוך שהמשיבים (רסמי ונחמני) היו פונים מלכתחילה לבית דין גבוה לצדק על דרך תקיפת החלטותיהם של שר הפנים (או שלוחיו) והמועצות בהן עבדו על פי עילות מן המשפט הציבורי, עדין אין בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית דין גבוה לצדק בהחלטה, שהרי: "עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית."
לענייננו - לא ניתן להצביע על טעות משפטית מהותית, שעל כן - ולו מטעם זה בלבד - אין מקום להתערבות. יחד עם זאת, לשיטתי - נקודת הכובד איננה מצויה במושכלות היסוד באשר להיקף התערבותו של בית דין גבוה לצדק בכגון דא, אלא בקביעה העקרונית כי בין סגן ראש רשות מקומית לבין הרשות יכול ויתקיימו יחסי עובד-מעביד, גם נבחרי ציבור זכאים לתחולתו של חוק הגנת השכר עליהם, ותביעה בנושא זה צריכה להתברר בבית הדין לעבודה. קביעה זו מתיישבת היטב עם התפתחות ההלכה והיא נובעת מן הרציונל שביסוד הלכת סרוסי.
סוף דבר
- לא ירדנו עד תום למניעיה של המדינה בהגשת עתירה זו, ואיננו רוצים להעלות השערות בסוגיה. מכל מקום, יהיו מניעיה אשר יהיו, מן הבחינה המהותית מצאנו כי דין העתירה להידחות וכי בדין סברו ערכאות בית הדין לדיני עבודה כי להן הסמכות לדון בעניין.
גישתו של בית הדין לעבודה (על שתי ערכאותיו) מתיישבת היטב עם ההלכה הנוהגת ומהווה ללא ספק פרשנות אפשרית וסבירה לסוגיה המשפטית שבפנינו. עיקר תביעתם של העותרים היא להבטיח תשלום שכר עבודתם, גם אם בדרך להשגת מטרה זו עליהם לתקוף החלטות של גורמים ציבוריים, הכפופות גם לכללי המשפט הציבורי. אין בתחולה נורמטיבית כפולה או משולשת כדי לאיין את סמכותו של בית הדין לעבודה. סמכותו של בית דין גבוה לצדק לדון בסוגיית נושא תיק זה היא סמכות מקבילה בהבדל מסמכות בלעדית. בהתייחס לסמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים לעומת בית המשפט הגבוה לצדק נאמר כדלקמן:
"סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, הנושאת מעמד חוקתי, נותרה כשהייתה לדון בכל העתירות המינהליות כנגד מי שממלאים 'תפקיד ציבורי על פי דין' כאמור בסעיף (15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה. סמכות זו לא צומצמה על ידי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, המצוי במדרג חקיקתי נמוך יותר. יוצא, אפוא, כי לבית המשפט הגבוה לצדק ולבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות מקבילה בכל העתירות המינהליות שבית המשפט לענייניים מינהליים הוסמך בחוק לדון בהם. כן נתונה לבית דין גבוה לצדק סמכות לדון בכל יתר העניינים המינהליים המובאים לפניו. השאלה מתי יעשה בית המשפט הגבוה לצדק שימוש בסמכותו המקבילה לדון בענין המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, היא ענין להפעלת שיקול דעת בית משפט זה, המופעל על פי מבחנים מוכרים בפסיקה ..." (עניין צ'רני, פיסקה 11).