לצורך זיהוי ניתן לעשות שימוש בכל כלי משפטי שיכול להבהיר את התמונה. כך למשל, ניתן לעשות שימוש במבחן הסעד - לא כמבחן סופי ואבסולוטי לעניין השאלה האם בית הדין לעבודה הוא הערכאה המתאימה, אלא כמכשיר עזר לזיהוי הסוגיה הדומיננטית. ניתן לומר כי מקום בו נמצא כי עיקר ההלכות והכללים המשפטיים הדרושים לשם הכרעה בעניין כלשהו, שייכים לתחום משפטי מסוים, הרי שאם לתחום זה קבע המחוקק ערכאה דיונית ייחודית - הדעת נותנת כי בערכאה זו יתברר העניין. עם זאת יתכנו גם מקרים בהם ידרוש עניין מסוים דיון רב על פי נורמות שאינן מתחום סמכותו הייחודית של בית משפט זה או אחר, אך הדיון בהן נועד כדי לשרת תכלית עיקרית שמקורה במערכת הנורמטיבית עליה מופקדת ערכאה מסוימת.
לענייננו - החלטה כי סגן רשות מקומית יהא זכאי לשכר עבור עבודתו בכפוף לתנאים מסוימים, נגזרת למעשה מנורמה כללית, שמקורה אף בכללי הצדק הטבעי, לפיה אדם זכאי לשכר עבור עבודתו, תהא משרתו בכירה ורמה ככל שתהא. משאמרנו זאת וצירפנו זאת לאמירותינו בפסקה 15 לעיל (בה דנו במבחן הסעד כמבחן אפשרי גם לעניין בחינת סמכותו של בית הדין לעבודה) ממילא אמרנו בכך כי המקום הראוי לבחינת סכסוך שבמרכזו הויכוח על יישומה של הנורמה לפיה זכאי אדם לשכר עבור עבודתו, סכסוך שבו עיקר הצורך בדיון נגזר מן הצורך להגן על הנורמה לפיה אדם זכאי לשכר עבור עבודתו, הוא הערכאה שהוסמכה באופן ייחודי להגן על נורמה זו - בית הדין לדיני עבודה. התהליך עד לקבלת ההחלטה בדבר תשלום השכר (אישור המועצה בדבר התקיימות התנאים ובעקבותיו אישור השר) אינו יכול להוות מכשול בדרך לקביעה כי מדובר בשכר עבודה, גם אם הגופים הללו פועלים במישור הציבורי, והתנהגותם נבחנת באמות מידה הלקוחות מתחום המשפט המנהלי. שאלת הליבה היא כאמור שכר העבודה, והערכאה הייחודית שהוקמה כדי לדון בשאלת ליבה זו, תעשה שימוש בכל הכלים המשפטיים הנחוצים.
סיכום ביניים בנקודה זו:
משנכרת חוזה כלשהו בין רשות ציבורית לבין מי מעובדיה או נציגיה, לשם ביצועה של עבודה כלשהי, חלים על חוזה זה בה בעת דיני החוזים, כללי המשפט המנהלי ודיני העבודה, והכל בהתאם לשינויים המחויבים על-פי הנסיבות. תחולה משולשת זו איננה מאיינת סמכותו של בית משפט שלו סמכות ייחודית לדון בעניינים שמהותם ביחסי עבודה, אם זהו הרכיב הדומיננטי בתובענה.
היקף התערבותו של בית דין גבוה לצדק בהחלטות בית הדין לעבודה
- ככלל, בית דין גבוה לצדק ינהג בריסון ויתערב בהכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה רק בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים: נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין והצדק מחייב התערבותו של בית דין גבוה לצדק לאור נסיבות העניין (בית דין גבוה לצדק 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986) (להלן: עניין חטיב) וכן: בית דין גבוה לצדק 8142/07 סבן נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 15.11.07); בית דין גבוה לצדק 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ([פורסם בנבו], 7.11.07); בית דין גבוה לצדק 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בערעור מיסים פ"ד נח(6) 481 (2004); בית דין גבוה לצדק 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ([פורסם בנבו], 10.10.07)). למעשה נדרש כי החלטת בית הדין תהא מוטעית בעליל על מנת שתהא מוצדקת התערבותו של בית דין גבוה לצדק (עניין חטיב, בעמ' 689). קביעה כי ניתן להגיע גם למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית הדין, אין די בה כדי להביא להתערבות:
"המקרים, שבהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן, הם, בדרך כלל, בגדר דוגמה לנסיבות, שבהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית. לשון אחר, אם פתרון פלוני הוא בגדר טעות מהותית, אין, בדרך כלל, מקום למסקנה, כי יש לנושא פנים לכאן או לכאן" (שם, בעמ' 693).